מעמדן של הלכות צניעות

לפני מספר שבועות יצא לאור גליון כ"ט של כתב-העת אקדמות. בגליון זה ישנו דיון מעניין על הבסיסי והמקורות להלכות צניעות:

- המאמר הראשון של פרופ' נדב שנרב - "היש בסיס הלכתי להלכות צניעות?"
- תגובת הרב שמואל אריאל - "בין האשה לבין בוראה"
- תגובת הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי - "גדולה מסך חלקיה"
- תגובה לתגובות מפרופ' נדב שנרב

התפלאתי שאף אחד מהכותבים לא התייחסו לנקודות שאני רואה כלוז העניין. אציע בפניכם בקצרה את מספר נקודות, ותוכלו לבחון לאורם את הדברים שנכתבו במהלך הדיון באקדמות.

לענ"ד אחד המקורות שחובה להזכיר בדיון זה הוא הגמרא בברכות (דף כד עמוד א):

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע. 

אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר +ישעיהו מ"ז+ גלי שוק עברי נהרות, וכתיב +ישעיהו מ"ז+ תגל ערותך וגם תראה חרפתך. 

אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר +שיר השירים ב'+ כי קולך ערב ומראך נאוה. 

אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר +שיר השירים ד'+ שערך כעדר העזים. 

נדמה לי שמקור זה סותר את טענתו העיקרית של נדב שנרב כי "ברובם של המקורות ההלכתיים העוסקים בעירום או בגילוי ערווה וכדומה העניין העיקרי הוא הביזיון ולא ההרהור".

בכלל, אחרי שחז"ל אמרו (תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד א) כי "בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: +מיכה ו'+ הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.", אינני מבין כלל כיצד ניתן לטעון שאין מושג של צניעות בתורה/בהלכה. אפשר לטעון שהמושג נופח מעבר למימדיו הטבעיים (דבר שכל שלושת הכותבים הסכימו לו, לענ"ד), אך צריך למצער להסביר מה כן נכלל בגדר של "והצנע לכת עם אלהיך".

כשהתחלתי לקרוא את דבריו של נדב שנרב קיויתי שהוא יטען טענה אחרת. כשהוא דן על נושא כיסוי הראש לאשה נשואה, הוא טוען שכלל אין זה משום צניעות, אלא אך ורק סימן לכך שאשה נשואה. עונה לו באריכות רבה הרב שמואל אריאל ומנסה להוכיח כי שער אשה הוא ערוה לכל דבר ומחויב כיסוי מהתורה.
לענ"ד האמת נמצאת באמצע. אם נסתכל אצל בני דודנו נראה שנשים בוגרות מכסות את ראשן וילדות קטנות אינן מכסות את ראשן. ברי לי שכך היה גם אצל אבותינו לפני מאות ואלפי שנים. אשה שיצאה עם ראשה פרוע היה בדבר חוסר צניעות מצד עצמה, כי כל הנשים האחרות לא יצאו כך, והיה בכך משום פגיעה בבעל שכן אשתו יוצאת באופן פרוץ (ושוב אני ממליץ להתבונן במה שקורה אצל שאר עמי המזרח התיכון ולהבין שכנראה כך היה גם בעמנו, ודי לחכימא).

ההקשר התרבותי והמקובל בסביבה הוא חלק מהותי מהלכות צניעות. להבנתי, צניעות זה ההפך ממשיכת תשומת לב. אם נכון הדבר, אזי לאופן בו הסביבה מתנהגת ומתלבשת יש השפעה מכרעת על מה יחשב לצנוע ומה לא יחשב לצנוע.
המציאות שהשתנתה באופן דרסטי במאה השנים האחרונות מעלה שאלות כבדות מאד בכל הקשור למה שאצל חז"ל, הראשונים והאחרונים היה נקרא צניעות:
- האם במציאות בה נשים כבר לא מכסות את ראשן (ואגב, לגבי כיסוי ראש לגברים חל אותו השינוי בדיוק, ולכאורה נושא חיוב הכיפה לגבר היא שאלה קרובה מאד), האם עדיין ניתן לומר שיש חיוב לאשה נשואה לכסות את ראשה?
- האם ניתן להגדיר את המציאות הנפוצה כ"מציאות בלתי צנועה", כלומר לקבוע באופן גורף ש95% מהנשים המסתובבות ברחוב אינן לבושות בצניעות, קרי הן מושכות תשומת לב, ולכן צריך להמציא את הגלגל ולקבוע מה ניתן להגדיר כמושך תשומת לב ומה ניתן להגדיר כצנוע (כשלכל בר דעת ברור שאין כאן גבולות ברורים)?
- האם במציאות בו שומעים את קולן של נשים בדיבור ואף בשירה בכל שעות היממה ברדיו, בטלויזיה ובאינטרנט, בעבודה, באוניברסיטה, ובבית הכנסת, שזו ודאי מציאות שונה מזו שהיתה כששמואל אמר כי "קול באשה ערוה", עדיין קול האשה נחשב לערווה? עד כמה שאני זוכר (המאמר עצמו אינו לידי כעת), סביב שאלה זו דן הרב משה ליכטנשטיין במאמרו בנושא בתחומין לב.

שאלות אלו ודומיהן הן לענ"ד השאלות שצריכות להעסיק את הדור שלנו סביב נושא הצניעות. לצערי, לא מצאתי התייחסות נאותה לשאלות אלו בכל חמישים העמודים שהוקדשו לנושא באקדמות, ועוד חזון למועד.