יום חמישי, 12 במרץ 2009

שביבים (פרשת כי-תשא) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
ושמא אדי החמין מערפלים השכל?
החוג החברתי התכנס בביתו של אחד מראשי המפד"ל לשעבר ואורח הכבוד היה לא אחר מאשר הסופר דוד גרוסמן. הנושא היה יעקב אבינו ["תתן אמת ליעקב חסד לאברהם"-ש.ש.] והדובר בעל "הזמן הצהוב", הציג אותו כאחד מגדולי הנוכלים בכל הזמנים. מיד לאחר הפרומו קמתי ועזבתי את הבית הזה והתפללתי שלא תארע בו תקלה. לצערי הרב תפילתי לא נתקבלה. רעייתי הסובלנית מאוד נשארה עד לסיום ההרצאה והיא ידעה לספר לי, כי בתום דבריו, זכה הסופר דוד גרוסמן למחיאות כפיים. הנוכחים כולם היו חובשי כיפות. כיפות סרוגות. לא הבנתי איך מחאו לו כפיים והוא הרי הציג את אבי האומה כשפל אנשים. האם היו מוחאים כפיים אם כך היו מדברים, בכל הנסיבות, על אביהם הביאולוגי? מאוחר יותר כאשר נתוודעתי לכת המרצים, הגיאולוגים והארכיאולוגים יוצאי אוניברסיטת תל אביב [בעיקר], המוחקים פרקים שלמים מן התנ"ך שמר לחץ הדם שלי על איזונו. אמרתי לעצמי: מה כי תלין על אוכלי נבילות וטרפות המבקשים לערער את זכותנו על הארץ, כדי לאפשר ליוצאי חלציו של המופתי ואסופת הפלשתינאים לבוא בשעריה, והרי יעקב אינו יעקב אליבא דמוחאי הכפיים בביתו של עסקן המפד"ל. זאת, למרות שהם, הצבועים והחנפים הללו, מתפללים שלוש פעמים ביום: אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב.
ואחרי סדרת ההרצאות והמאמרים על "תנ"ך בגובה העיניים" מצד בעלי זקנים וחובשות מצנפת, לא איבדתי את שיווי משקלי כאשר סיפרו לי על תוכנו של הספר "האוהל האדום" [אניטה דיאמנט]: תולדותיה של משפחת יעקב אבינו מנקודת מבטה של דינה בתו. זוועה. ממש זוועה. והדברים באופן טבעי מתדרדרים הלאה אלי תהום. ואכן לכבוד פורים זכינו בשלושה מאמרים "מקדשי שביעי", באכסניה של שלמה בן-צבי התומך הנלהב של מצע פייגלין והסנהדרין. שלושת המאמרים לא היו מביישים שום חוג לביקורת המקרא באוניברסיטת בירוביג'אן. כואב במיוחד היה המאמר על מרדכי היהודי, שבאלמינציה ספקולטיבית חסרת כל בסיס במקור חז"לי או אפילו מקור השולל את חז"ל ניסתה הכותבת לטעון כי מרדכי [עליו נאמר בין היתר: מרדכי בדורו כמשה בדורו- ש.ש.] נטה להתבולל בראשית דרכו. מכיוון שמדובר בחרד"לית על פי הצהרתה, יש לקוות שתאסוף כוחות לחזור בה בפומבי מהדברים הבלתי ראויים שכתבה על מרדכי {"מרדכי מן התורה מניין? דכתיב מר דרור..."-ש.ש.}, שכל כולו קדושה וטהרה ועשרות מאמרי חז"ל קושרים כתרי צדיקות לראשו.
אני לא מצליח בשום אופן להבין, מה דוחף יהודי שומר תורה ומצוות לשחוט אישים מראשי אומתנו כאשר ממילא תורת ישראל מוכה וחבולה מכל שרלטן וחובב כותרות הבא מן האקדמיה או מעולם התיאטרון והקולנוע?
ונסיים בסיפורון קטן, לכבודם של אלה שמסרו נפשם ממש למען מרדכי היהודי ואסתר המלכה ואחד מהם חי עמנו כהיום הזה. ומעשה שהיה כך היה: יעקב שוורץ חסיד גור מלודז', הובל למחנה בוכנוואלד, שם השתלב במשמרות העבודה של מכונת המלחמה הנאצית. בחנוכה ייצר פתילות מחוטים בחולצתו וזיכה את חבריו במצוות הדלקת נר חנוכה. סמוך לפורים נשאל על-ידי חבריו לדרגשים, מה יהיה על קריאת המגילה? והוא הבטיח כי יעשה ככל יכולתו שתהיה מגילה ומצוות היום תקויים. חברו שעבד במחנה בהנהלת חשבונות, הצליח להעלים סליל נייר להדפסת חשבונות, ומסידור שבו הייתה כתובה מגילת אסתר ונשמר במסירות נפש על-ידי אחד מדיירי המחנה­­ החל ר' יעקב שוורץ לכתוב את המגילה על סליל הנייר. גזיר עץ היה לקולמוס וצבע שחור שנחסך מסימון עצמים כל שהם במחנה, שודרג לדיו. בצריף, באחת הפינות המוארות באור יום קלוש, עשה יעקב שוורץ את מלאכת הכתיבה כששכנו לחדר מגונן עליו במשך שבוע ימים בגופו, ומנגב את התקרה מטיפות מים שניקוו מהשלג החורפי לבל ירטיבו את מגילת הנייר, עליה נכתב סיפורם של מרדכי ואסתר. בחוג נשים שליד סמינר בית יעקב, ירושלים, הוצגה בימים אלה המגילה הזאת, שהובאה לישראל והיא שמורה אצל נכדתו של ר' יעקב שוורץ הי"ו. והשואל שואל: ואם עוברת איזו מחשבת תעתועים שאפשר בקושי גדול לאונסה בכתובים, מדוע לפגוע באמונה תמימה של מיליוני יהודים בעבר ובהווה? ואיך קורה שדווקא חרד"לית מבקשת לפגוע בחבר הסנהדרין ש"לא יכרע ולא ישתחווה להמן"? וכך נאמר במדרש שמואל פרשה א' פיסקה ו' "ויהי איש ושמו אלקנה" הרשעים קודמים לשמם. נבל שמו, גולית שמו, שבע בן בכרי שמו. אבל הצדיקים שמם קודמם. ושמו אלקנה, ושמו ישי ושמו בועז ושמו מרדכי."

ועכשיו סנדוויצ'ים
אלי שפיגלר התמחה בתחום ההסעדה והמסעדנות. לפרנסתו שכר מסעדה קטנה במרכז העסקים במנהטן ובהפסקות הצהרים, סיפק למספר נכבד של לקוחות, בעיקר יהודים, כריכים עם בשר. "קורן-ביפ". ויבוא היום והמשבר הכלכלי פרץ במלוא עוזו ועד למסעדונת של שפיגלר הגיע. אילי הון אדירים חדלו להזמין את הכריך היומי למשרדם ומה יגידו אזובי הקיר? בשבוע שעבר סיפר שפיגלר, כי אנשי העסקים חוסכים עתה כל דולר ובמקום לקנות ממנו "קורן ביפ" מביאים כריכים מהבית כמו הפועלים ועמלי היום והלילה.
בכמה שכונות יוקרתיות בניו-יורק, הקימו בימים אלה ועדים מקומיים שכל עיסוקם איסוף כספים, כדי לממן את שכר הלימוד של ילדי העשירים שקרסו בן-לילה והיו לאביונים ממש. מדובר בסכומים רציניים. שכן, שכר הלימוד בבתי הספר הפרטיים גבוה במיוחד.
פקידת עקרות
ביום ששי הקרוב, י"ז באדר, חל יום ההילולא של האישה הצדקת, ריזלא בת רבי אלחנן סופר ע"ה.
ריזלא הייתה אמו של הגה"ק בעל "חתם סופר" זצ"ל. מחבר לוח השנה האולטימטיבי, "דבר בעתו", הרב מרדכי גנוט, כותב, כי מסורת היא, שההשתטחות על קברה מסוגלת לפקידת עקרות . הצדקת טמונה בבית העלמין הישן בפרנקפורט דמיין.

מוסיקה חסידית רבי-מכר
על-פי "גל- פז" רבי המכר של דיסקים עם שירה חסידית הם כדלקמן: דיסק שירי חתונות "מראה כהן" של הזמר שלמה כהן. הבא אחריו ליפא שמרצלר "נון סטופ", משהו קצבי, עם שירים חסידיים מוכרים. שיר אחד חדש "מכתב למוישלה" שחובר במיוחד עבור משה הולצברג, בנם של הזוג הולצברג [שליחי חב"ד בהודו] הי"ד. אם שמים את הדיסק במחשב, ניתן לראות קליפ מיוחד לצפייה עם השיר הזה. במקום השלישי "פרוייקט 3" של הזמר משה דסקל [35 שירים חסידיים]. ובימים אלה יצא לאוויר העולם דיסק חדש של "המלחין ההסדרניק" [כך היה כינויו], אהוד בר-לוי. בדיסק, "ה' למבול ישב", משיריו של בר-לוי בביצועם של דדי גראוכר, מנדי ג'רופי ואחרים.

אין תגובות: