יום שני, 10 בנובמבר 2008

"האהלה" ו"צערה"

עוד דבר נחמד שקיבלתי מר' אליהו לוין מירושלים לפרשה הקרובה, פרשת וירא:

רציתי לעורר בזה על שיבוש שנכנס לאחרונה בחלק מהסידורים והחומשים.
בפרשת וירא בקטע שנקרא במנחה לשבת כתוב בתחילת הפרשה (פסוק ו'): הָאֹהֱלָה, הטעם טפחא באל"ף ובלמ"ד אין שום טעם. כן הוא בכל החומשים והסידורים הידועים לנו עד לאחרונה.
ובהמשך הפרשה (יט כג) צֹֽעֲרָה. הטעם (סילוק) בצד"י, וברי"ש אין שום טעם.
כל הדפוסים המדויקים החל מלפני מאתים שנה הר"ש דובנא, היידנהיים, לטריס, מסורת הקריאה, ירושלים תשי"ג, קורן, ברויאר, בר-אילן, כולם פה אחד מטעימים האהלה וצערה מלעיל כשהטעם (ובמלה צערה הסילוק) באל"ף או בצד"י.
כל ספרי תימן המדויקים בזמננו הן של השאמים (מסורת מדויקת ומסורת מפורשת של הרב צוביירי ז"ל) והן של הבלדים מוטעם בכולם מלעיל. המדקדק הגדול בן זמננו הרב יואב פינחס מציין רק במקום אחד שהוא מלעיל. "חלק הדקדוק" של המהרי"ץ מתעלם לגמרי מהענין ומשאיר אותו מלעיל. גם אם באיזו הדפסה של התאג' התימני שמו געיא (מתג) ברי"ש, הרי כבר בארנו שאין כן דעת מדקדקי תימן.

לאחרונה יצאו לאור סידורים וחומשים שמטעימים את המילים הנ"ל מלרע (בלמ"ד וברי"ש), וצריך להזהיר את הציבור לא להכשל בנוסחאות מחודשות מסברא.

אין תגובות: