‏הצגת רשומות עם תוויות צניעות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות צניעות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 24 בינואר 2021

ביקורת ספרים: אבוא ביתך ח"ב מאת: הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו


לפני שנתיים קראתי וכתבתי אודות החלק הראשון של הספר "אבוא ביתך" של הרבנים סתיו. לפני כמה שבועות נחת על שולחני הכרך השני של "אבוא ביתך". אחרי שבכרך הראשון עסקו המחברים ב"שאלות ותשובות בנושא זוגיות ומשפחה", כרך זה עוסק ב"צניעות וקרבה בין גברים לנשים". 

הנושאים בהם הספר עוסק הם: קרבה בין המינים, צניעות הלבוש, כיסוי ראש (לנשים), וחברה מעורבת. 

ראשית, אני חושב שהעיסוק בנושאי הצניעות בספר הזה מגלים בפני הקורא השקפת עולם מורכבת ובריאה הרבה יותר מהספרים שעסקו בתחום והיו מצויים בידי בני הנוער לפני 20-25 שנה. זאת, לצד תשובות הלכתיות "קלאסיות", בענייני ייחוד, כיסוי ראש לאלמנות וגרושות וכד'.

לקראת כתיבת הטור הזה, חזרתי לקרוא את הדברים שכתבתי אודות החלק הראשון של "אבוא ביתך". חלק מהדברים שכתבתי אז נכונים גם לחלק הזה. בעיקר אתמקד בשתי נקודות:

1. "התשובות אמנם כתובות בלשון עברית צחה וברורה, ומודפסות בגופן עברי מודרני, ומתייחסות למכלול מחברים ומאמרים שראו אור גם בדורנו זה, אך המחפש בהם חידושים הלכתיים פורצי דרך צפוי לענ"ד להתאכזב. אני אומר זאת כנקודת חוזקה של הספר, שכן בית המדרש והעיסוק ההלכתי בכלל לא אוהב רעידות אדמה בדמות אוסף חידושים מפליגים. עם זאת, בעצם פריסת הדיון ההלכתי לאורך ולרוחב יש ברכה מרובה, הן לקורא שגם אם הוא לא מצוי בעומק הסוגיא יכול להשכיל וללמוד את הסוגיא לאשורה, והן ללומד שבודאי יהנה מהאופן הנהיר בו מוצגת הסוגיא, גם אם בסופו של דבר יתכן והוא יחלוק על המסקנות למעשה." - כך כתבתי אז על החלק הראשון. 

לאמיתו של דבר כנראה שהייתי תמים מדי כשכתבתי את הדברים. הרבה מהביקורת שהתפרסמה על החלק הראשון עסקה במה שבעיני הוא פכים קטנים: הנימה, דיוק בניסוח וכד'. כלומר, המבקרים סברו שהמחברים לא אסרו דברים מספיק בתוקף, או שבחרו לפרסם או להבליט דווקא היתרים בשעה שהמצב החברתי דווקא דורש, לשיטתם, להבליט איסורים. כך שגם אם בשורה התחתונה לא היו "חידושים הלכתיים פורצי דרך", הספר כן זכה לביקורות צולבות מצד ימין. 

אולי אני עדיין תמים מדי, אך לענ"ד הדברים שכתבתי אז נכונים עבור הכרך הנוכחי. אני מתקשה להאמין שנראה ביקורות צולבות על הכרך הזה, כמו אלו שהיו על הכרך הקודם (ואולי כבר יש ביקורות כאלה, ואני פשוט לא נחשפתי אליהם).  

אין ספק שמי שירצה לבקר את המסקנות ההלכתיות בספר יוכל למצוא במה להיתלות. כך לדוגמא בסימן האחרון של הספר העוסק ב"צפייה בסרטים עם סצנות לא צנועות" שהמחברים מסכמים: 

את שאלת הצפייה בסרט עם בעיות צניעות תוך עצימת עיניים אפשר להגדיר כספק-ספק-ספיקא לקולא [...] לכך יש לצרף את העובדה שמדובר במראות וירטואליים ולא ממשיים שחומרתם קלה יותר. כמו כן, נראה כי סרט בעל ערך משמעותי יהיה מותר לכל הדעות. 

המחברים מגבילים קצת יותר את דבריהם בהמשך, אך לא קשה לראות איך פיסקה כזאת עשויה לעורר עליהם את חמתם של מבקרים. 

2. בהערות הקטנוניות שלי על הספר הראשון כתבתי בין היתר: "היו שאלות בספר שגרמו לי להרים גבה ולשאול: האם ארגז הכלים ההלכתי היא הדרך הנכונה להתמודד אתם?". השאלה הזאת עלתה בראשי גם בשעה שקראתי חלק מפרקי הספר הנוכחי. 

בפרקים ז-ח העוסקים בצניעות הלבוש לנשים ולגברים דווקא הופתעתי לטובה מהדיון ההלכתי שנסב סביב פסוקים מפורשים: "לא תקרבו", "לא תתורו" ו"ונשמרת מכל דבר רע". מנגד, לדוגמא, בפרקים העוסקים ב"היחס לאונס בתורה" או "פגיעה מינית והטרדה מינית בהלכה", אינני מבין מה תורם הדיון ההלכתי. 

בתוך רשימת הפרקים שבעיני אינן מוסיפות אני מכליל גם פרק העוסק ב"גדרי איסור נגיעה - האם 'איסור נגיעה' קיים רק במגע ישיר או גם באמצעים עקיפים?". התשובה היתה צריכה להיות: "השתמש בשכל הישר שלך", וכל תוספת נוספת מיותרת בעיני. כמעט כדי להוכיח את דברי, העיסוק ההלכתי, הלא-נצרך לטעמי, הביא את המחברים לכתוב משפט שאני די בטוח שהם מצטערים שהוא ירד לדפוס בניסוח הזה:

"מובן שישנם מקרים גבוליים יותר. למשל ייתכן שכאשר אדם גורר חפץ כבד ואישה עומדת בדרכו אך הוא אינו יכול לקרוא לה, אין איסור לדחוק בה מעט בעזרת אותו חפץ כדי שתפנה את הדרך."

לקראת סיום, אציין לתשובה שבה המחברים החמירו יותר מהנצרך לענ"ד. בפרק אודות "'קול אישה' בימינו" המחברים נוקטים ש"למעשה, שמיעת שירה לשם הנאה (כגון בהופעה) אסורה גם בימינו, משום שקול זה אינו רגיל בקרב שומרי ההלכה, וכן משום שהאזנה מתוך כוונה ליהנות אסור גם בקול רגיל."

הופתעתי מגישת המחברים, בעיקר כי חשבתי שילכו בדרך שהלך בו, לדוגמא, הרב משה ליכטנשטיין (ראו כאן) במאמרו בתחומין בו סיכם:

"לכן, בנסיבות שבהם השירה אינה מעוררת לתאוה מינית, אינה מבליטה את הנשיות באופן חושני, והאדם משער בנפשו שאינו בא לידי הרהור עבירה, אין לאסור שמיעת קול אשה בדיבור או בזמר."
בפרק הנדון המחברים מתייחסים לדברי הרב ליכטנשטיין בשתי מקומות בהערות השוליים. בהערה 78 הם כותבים:
חשוב להדגיש כי הנחת המוצא של הפוסקים [...] היא שסתם קול זמרה מביא לידי קירוב הדעת, גם אם התכנים שלו ניטרליים - שלא כפי שכתב הרב משה ליכטנשטיין במאמרו. 
ושוב הם מפנים לדברי הרב ליכטנשטיין בהערה 93, אך דוחים את דבריו (בגוף הטקסט):
אל מול שיקולים אלו עומד כמובן החשש מפני הידרדרות במדרון החלקלק, דווקא בשל הנורמות המערביות של יחסי גברים ונשים, הרחוקות מאד מערכי התורה. 
כלומר, גם כאן וגם כאן דחיית דבריו תלויה בסברא, שלא ברור מדוע סברתו אינה עומדת, לפחות למי שרוצה, לסמוך עליה להקל. 

יום שלישי, 22 בדצמבר 2020

צניעות ופמניזם


הרב דוד סתיו ובנו הרב אברהם סתיו הוציאו לאחרונה את הכרך השני של ספרם ההלכתי "אבוא ביתך". בכרך הנוכחי תת הכותרת של הספר הוא "צניעות וקרבה בין גברים ונשים". ככלל, הספר כתוב כספר שו"ת כשפרקי הספר נכתבו כתשובות לשאלות שנשאלו. מספר תשובות בספר עוסקים בצניעות הלבוש. כהקדמה לעיסוק בצניעות הלבוש, כתבו המחברים את הפרק (פרק ו): "צניעות, הלכה ופמיניזם: מבוא לדיני צניעות"

 אם הבנתי נכון, אחת ממטרות הפרק היא לשכנע שאין סתירה בין צניעות לבין פמניזם. מטרה נוספת היא מעין התנצלות של המחברים שהם, כגברים, עוסקים בענייני צניעות הלבוש. 

בפרק המדובר המחברים מתארים כיצד תיאורטית ההלכה (הלכות צניעות) והפמיניזם צריכים ויכולים ללכת יד ביד. שניהם פועלים כנגד החפצת נשים (עמ' 130):


מדוע בכל זאת יש מתח ואף עוינות בין הפמניזם להלכה סביב הלכות צניעות? 

משום שההלכה היא "גברית", והיא עוסקת בנשים. 

ואיך פותרים המחברים את המתח הזה? באמירה הבאה: "חשוב להדגיש כי כל שנכתב כאן, ושייכתב כאן, מופנה באופן עקרוני לנשים ולגברים כאחד". אלא, שיש הבדלים בתרבות בין רמת ההחפצה של נשים לבין זו של גברים, ולכן ההתייחסות ההלכתית שונה בין המינים. 

אפשר לא לאהוב את ההבדל ביחס בין המינים הקיים בתרבות הסובבת אותנו, אך זו המציאות, וצריך להתנהל בתוך המציאות הקיימת, גם אם אידיאלית היינו מציאות קצת שונה. 

אני חושב שהמשפט הבא (עמ' 142) די מסכם את המסר העיקרי אותו מנסים המחברים לטעון:

"חשוב להבין שההלכה אינה רוצה חלילה להפוך את האישה לאובייקט מיני, אלא מנסה להילחם בכל כוחה בתפיסת האישה כאובייקט כזה על ידי זרים. כאשר ההלכה דורשת מנשים ללבוש חצאית עד הברך, היא אינה מבקשת להפוך את הברך הנשית לאובייקט מיני, אלא טוענת שכך היא עשויה להיתפס בחברה."

עד כאן סיכום החלק אליו אני מעוניין להתייחס כעת. 

בואו נעשה קצת סדר. יש הטוענים כי הפטריארכיה אשמה בכך שיש דרישות צניעות כנגד לבוש נשים. מנגד, יש הטוענים כי זו דווקא הפטריארכיה הדורשת מנשים להתלבש בצורה לא צנועה ומושכת. 

לצורך הדיון, אנו נגדיר פטריארכיה כך (עפ"י ויקיפדיה): "בהגדרתה הפמיניסטית הנרחבת היא שיטת ארגון חברתי שבה הסמכויות מרוכזות בידיו של גבר".

אני מקווה שברור ששתי הטענות הללו לא יכולות לדור בכפיפה אחת. אם כך, הבה נשאל, איזה מהן יותר נכונה?

אם הפטריארכיה זה הסדר ששלט בעולם המערבי לפני המהפכה הפמניסטית, ושעדיין שולט במקומות רבים בעולם היום, הרי ברור שהטענה הראשונה היא הנכונה. 

אם כן, מי אשם בכך שיש דרישה תרבותית מנשים להתלבש בצורה לא צנועה ומושכת? להזכיר, על פי המחברים, דרישה תרבותית זו היא הגורמת להחפצת נשים. 

התשובה הפשוטה היא, שאם זה לא הגברים, אז אלו כנראה הנשים. 

כלומר, נשים הן הגורם התרבותי הגורם להחפצת נשים. כמובן, אם נקבל את ההנחה שלבוש לא צנוע גורם להחפצת נשים.

ואם נראה לכם שנפלתי על הראש, קבלו את דבריה של ד"ר דברה סוא, האומרת פחות או יותר את הדברים הללו (The End of Gender, עמ' 232):


עד כאן לא סתרנו את דבריהם של המחברים, שהרי יכול להיות שאכן אלו נשים שאחראיות לתרבות ההחפצה, וכנגדן נאבקות נשים אחרות, פמניסטיות, כנגד אותה תרבות החפצה מחד וכנגד השליטה הפטריארכלית מאידך. 

אך לאור טענה כזאת כדאי לשאול: מה מידת ההצלחה של אותה מאבק? האם בחלוף כמה עשורים של מאבק פמניסטי, יש יותר או פחות תרבות החפצה? 

אולי תשאלו, מה זה משנה מה מבחן התוצאה? אם המאבק הוא צודק, אז צריך להמשיך להילחם, גם אם אין הצלחה!

ראשית, אני מסכים. הסיבה שאני מעלה את השאלה הזאת היא אסטרטגית. 

לכאורה, למחברים היו שני דרכים לצעוד בהם: דרך אחת, לטעון שההלכה היא פטריארכלית. דרך שניה, לטעון שההלכה היא פמניסטית. 

הדרך בה המחברים בחרו היא הדרך השניה. 

ולמה זו טעות לדעתי? 

דבר ראשון, משום שזה לא עובד. המאבק הפמניסטי בתרבות ההחפצה לא הצליח, ואין שום סיבה שהיא תצליח. כמו רוב התרבות הפוסט-מודרנית, היא מיוסדת על הרס ולא על בנין.  

דבר שני, משום שזו האמת. זו לא רק האמת ההיסטורית, אלא גם האמת ההשקפתית. 

על אף המאמץ של המחברים, אי אפשר להתעלם מכך שהפמניזם בגלגוליו האחרונים זו השקפת עולם הדוגלת בכך שאין שום הבדלים בין גברים לנשים. או לכל הפחות שאל להבדלים הביולוגיים בין גברים לנשים לגרור שום הבדלי התייחסות בין המינים. זו השקפת עולם שהיא מוטעת ושגויה. 

השקפת ההלכה דוגלת בכך שיש הבדלים בין גברים לנשים. ולא רק שיש הבדלים, אלא שההבדלים הללו גוררים בהכרח גם התנהגות והתייחסות שונה.

מי שירצה לשכנע בנכונותם של הלכות צניעות כאלה ואחרות, יצטרך לשכנע באמיתותה של השקפת עולמו, ולא לנסות להעלים נקודות מחלוקות גדולות כאלה.  



יום שני, 21 בנובמבר 2016

קוד לבוש בבתי ספר לבנות: מכנסיים או חצאית?

ממקומות שונים אני נחשף בימים האחרונים לנושא הבא:
האם יש מקום לבתי ספר לבנות להעדיף קוד לבוש של מכנסיים על פני מציאות של חצאיות קצרות?

הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל-אביב, פרסם בנושא תשובה קצרה משנת תשמ"ד, בו הוא כותב שהגם שלאדם הפרטי היה מקום להורות כך, הרי שלבית ספר יש חובה לחנך לאידיאל ולהציב לבאים/ות בשעריו רף גבוה:


מנגד, הרב עובדיה יוסף פרסם תשובה ארוכה משנת תשל"ג בשו"ת יביע אומר (חלק ו - יורה דעה סימן יד) בה דן בשאלה:
ב"ה. אדר א' תשל"ג. אל תשב פני משיחך, לפ"ק. לכבוד הרב,,, מנהל בית הספר תיכון דתי. הי"ו. - שלום וברכה. אודות בנות המופיעות בבית הספר תיכון דתי בחצאיות קצרות ביותר (מיני), ואין בידו למחות, כי לדאבון לבנו נפרצו גדרי הצניעות, ולא ישמעו לקול מורים, ושאל, אם אין להעדיף מכנסים ארוכות על חצאיות כאלה, ובפרט בימות החורף שיש סיכויים סבירים שיסכימו לקבל עצה להעדפת מכנסים על החצאית. 
בדבריו הוא דן באיסור ללבוש חצאיות קצרות, וכן בטעמים השונים לאסור מכנסיים לנשים (הוא מסיק שאין בזה משום "לא ילבש", אך אין זה בגד צנוע). לכן, יש לשקול זה מול זה - מה יותר חמור ו"לבחור הרע במיעוטו, ולהורות להן כהוראת שעה ללבוש מכנסיים".
ומסקנתו למעשה:
(ח) מסקנא דדינא, איסור גמור לבנות ישראל ללכת בחצאיות קצרות או שמלות קצרות (הנקראות מיני, למינים ולמלשינים אל תהי תקוה), ואיסור זה יש בו גם לאו מן התורה, שנא' ובחקותיהם לא תלכו. וכן אין להתיר לכתחלה לבנות ישראל ללבוש מכנסים, משום שהן בגדי שחץ ופריצות. ובנות הלובשות חצאיות קצרות או שמלות קצרות למעלה מן הברך, צריך להשתדל להשפיע עליהן בדרכי נועם ללבוש חצאיות או שמלות צנועות, באופן שמכסות את הברכים גם בעת ישיבתן. ובמקום שלא ישמעו לנו הבנות ללבוש חצאיות או שמלות המכסות את הברכים, יש להעדיף מכנסים על חצאיות ושמלות קצרות, עד שיוכלו להשפיע עליהן ללבוש בגדי צניעות ככל בנות ישראל הכשרות והנלע"ד כתבתי. בכבוד רב עובדיה יוסף ס"ט 
אגב, לא לגמרי ברור שהרב חיים דוד הלוי חולק לחלוטין על הרב עובדיה יוסף, שכן יתכן והוא מדבר על מציאות שונה במקצת מזו שהרב עובדיה יוסף התייחס אליה.

בענין ההתבלטות העקרונית בין מכנסיים לחצאית קצרה לאשה פרטית, גם הרב מנשה קליין, בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן שנד) מסכים לעקרון שעדיף מכנסיים, אך כמובן שלא ניתן להסיק מכך את דעתו בדבר הנהגת מוסד חינוכי:
ומיהו מה ששאל שאם לא יצאו במכנסיים יצאו בשמלה קצרה למעלה מהארכובה או יותר עד שיראה הרבה מגופה איזה עדיף.
פשוט שאם לא תצא במכנסיים תצא בבגדים קצרים אז עדיף שתצא במכנסיים דמכנסיים הגם דהוי בגד פריצות בזמנינו אבל גילוי ערוה לא הוי וגילוי בשר הוי בכלל ערוה וודאי דמבטלינן הא מפני הא עד שנוכל לבטל הכל וכמ"ש בגמ' סוטה (מ"ח ע"א) זמרי גברי ועני נשי פריצותא זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת למאי נפ"מ לבטולי הא מפני הא פי' אם א"א לבטל שניהם מבטלינן מה שהאיסור קל קצת והכ"נ כן הוא לפענ"ד וקצרתי ולענין אי יכול לגרשה בשביל זה אין לדון זה בתשובה אלא צריך לדעת הענינים וילכו לב"ד כשר ויפסקו בזה.
דושה"ט בלב ונפש, מנשה הקטן 


יום ראשון, 2 בפברואר 2014

מעמדן של הלכות צניעות

לפני מספר שבועות יצא לאור גליון כ"ט של כתב-העת אקדמות. בגליון זה ישנו דיון מעניין על הבסיסי והמקורות להלכות צניעות:
- המאמר הראשון של פרופ' נדב שנרב - "היש בסיס הלכתי להלכות צניעות?"
- תגובת הרב שמואל אריאל - "בין האשה לבין בוראה"
- תגובת הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי - "גדולה מסך חלקיה"
- תגובה לתגובות מפרופ' נדב שנרב

התפלאתי שאף אחד מהכותבים לא התייחסו לנקודות שאני רואה כלוז העניין. אציע בפניכם בקצרה את מספר נקודות, ותוכלו לבחון לאורם את הדברים שנכתבו במהלך הדיון באקדמות.

לענ"ד אחד המקורות שחובה להזכיר בדיון זה הוא הגמרא בברכות (דף כד עמוד א):
אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע. 
אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר +ישעיהו מ"ז+ גלי שוק עברי נהרות, וכתיב +ישעיהו מ"ז+ תגל ערותך וגם תראה חרפתך. 
אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר +שיר השירים ב'+ כי קולך ערב ומראך נאוה. 
אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר +שיר השירים ד'+ שערך כעדר העזים. 
נדמה לי שמקור זה סותר את טענתו העיקרית של נדב שנרב כי "ברובם של המקורות ההלכתיים העוסקים בעירום או בגילוי ערווה וכדומה העניין העיקרי הוא הביזיון ולא ההרהור".

בכלל, אחרי שחז"ל אמרו (תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד א) כי "בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: +מיכה ו'+ הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.", אינני מבין כלל כיצד ניתן לטעון שאין מושג של צניעות בתורה/בהלכה. אפשר לטעון שהמושג נופח מעבר למימדיו הטבעיים (דבר שכל שלושת הכותבים הסכימו לו, לענ"ד), אך צריך למצער להסביר מה כן נכלל בגדר של "והצנע לכת עם אלהיך".

כשהתחלתי לקרוא את דבריו של נדב שנרב קיויתי שהוא יטען טענה אחרת. כשהוא דן על נושא כיסוי הראש לאשה נשואה, הוא טוען שכלל אין זה משום צניעות, אלא אך ורק סימן לכך שאשה נשואה. עונה לו באריכות רבה הרב שמואל אריאל ומנסה להוכיח כי שער אשה הוא ערוה לכל דבר ומחויב כיסוי מהתורה.
לענ"ד האמת נמצאת באמצע. אם נסתכל אצל בני דודנו נראה שנשים בוגרות מכסות את ראשן וילדות קטנות אינן מכסות את ראשן. ברי לי שכך היה גם אצל אבותינו לפני מאות ואלפי שנים. אשה שיצאה עם ראשה פרוע היה בדבר חוסר צניעות מצד עצמה, כי כל הנשים האחרות לא יצאו כך, והיה בכך משום פגיעה בבעל שכן אשתו יוצאת באופן פרוץ (ושוב אני ממליץ להתבונן במה שקורה אצל שאר עמי המזרח התיכון ולהבין שכנראה כך היה גם בעמנו, ודי לחכימא).

ההקשר התרבותי והמקובל בסביבה הוא חלק מהותי מהלכות צניעות. להבנתי, צניעות זה ההפך ממשיכת תשומת לב. אם נכון הדבר, אזי לאופן בו הסביבה מתנהגת ומתלבשת יש השפעה מכרעת על מה יחשב לצנוע ומה לא יחשב לצנוע.
המציאות שהשתנתה באופן דרסטי במאה השנים האחרונות מעלה שאלות כבדות מאד בכל הקשור למה שאצל חז"ל, הראשונים והאחרונים היה נקרא צניעות:
- האם במציאות בה נשים כבר לא מכסות את ראשן (ואגב, לגבי כיסוי ראש לגברים חל אותו השינוי בדיוק, ולכאורה נושא חיוב הכיפה לגבר היא שאלה קרובה מאד), האם עדיין ניתן לומר שיש חיוב לאשה נשואה לכסות את ראשה?
- האם ניתן להגדיר את המציאות הנפוצה כ"מציאות בלתי צנועה", כלומר לקבוע באופן גורף ש95% מהנשים המסתובבות ברחוב אינן לבושות בצניעות, קרי הן מושכות תשומת לב, ולכן צריך להמציא את הגלגל ולקבוע מה ניתן להגדיר כמושך תשומת לב ומה ניתן להגדיר כצנוע (כשלכל בר דעת ברור שאין כאן גבולות ברורים)?
- האם במציאות בו שומעים את קולן של נשים בדיבור ואף בשירה בכל שעות היממה ברדיו, בטלויזיה ובאינטרנט, בעבודה, באוניברסיטה, ובבית הכנסת, שזו ודאי מציאות שונה מזו שהיתה כששמואל אמר כי "קול באשה ערוה", עדיין קול האשה נחשב לערווה? עד כמה שאני זוכר (המאמר עצמו אינו לידי כעת), סביב שאלה זו דן הרב משה ליכטנשטיין במאמרו בנושא בתחומין לב.

שאלות אלו ודומיהן הן לענ"ד השאלות שצריכות להעסיק את הדור שלנו סביב נושא הצניעות. לצערי, לא מצאתי התייחסות נאותה לשאלות אלו בכל חמישים העמודים שהוקדשו לנושא באקדמות, ועוד חזון למועד. 

יום שבת, 22 בדצמבר 2012

שתי הערות קצרות לתחילת השבוע

1. כפי שאפשר לראות מהפוסט הקודם, אני עסוק טיפה במורה נבוכים לאחרונה. על הפיסקא הבאה של הרמב"ם (מו"נ ח"א פרק ע"א):
מה שהותר לבני-אדם כולם לא היה אלא מה שכתוב במפורש בכתבי-הקודש. יודע אתה שאפילו ההלכה המסוּרה לא היתה ערוּכה-בספר בזמנים קדומים בגלל מה שנפוץ בעדתנו: דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאָמרם בכתב. זאת היתה תכלית החוכמה לגבי התורה, שכן היה בכך כדי למנוע מה שקרה לאחרונה, דהיינו, ריבוי הדעות והסתעפות האסכולות, ספקות המתעוררים באשר ללשונם של דברים כתובים, שגגות המתלוות להם, פילוג שנוצר בין בני-אדם עד שהם נעשׂים כיתות, ומבוכה הנגרמת במעשׂים.
[התרגום כאן הוא של מ. שוורץ]

מעיר הרב קפאח במהדורתו כך (הע' 10):
כל זה מדבר רבנו בימיו שעדין לא התרחקו הרבה מסוגית התלמוד ודרכי חשיבתו, כל שכן בימינו שכל בעל תשובה מדייק דיוקי דיוקין מדברי אחרוני אחרונים שכל בסיסו אינו אלא דיוקים אויריים מדברי אחרון שלפניהם, עד שבמקרים מסוימים כשאדם מתבונן בהם רע עליו המעשה עד כמה רחוקים ומופלגים הם מן הגמרא ורוחה. 


2. השורות הבאות מתוך הדף היומי של היום הטרידו את מחשבתי במשך רוב היום (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פ עמוד א):

אמר רב הונא: שכן צנועות כוחלות עין אחת.
תרגמא הילל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כי תניא ההוא - בעירניות. 


ועם פירוש רש"י:

צנועות - שהולכות מעוטפות, ואין מגלות אלא עין אחד לראות, וכוחלות אותו.
בעירניות - בנות כפרים, אינן צריכות צניעות כל כך, שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם, ועמה מועטין, ואינן מכסין פניהם וכוחלות שני עיניהם.

מה יש לנו כאן?
א. מקור בחז"ל לנשות השאלים והטאליבן ומכנה אותן "צנועות". 
ב. שגם אותן צנועות שהיו מתעטפות כל גופן, למעט עין אחת, עדיין היו מתאפרות באותו עין. 
ג. לדברי רש"י, במקום שאין שחוק וקלות ראש מצוי, "אינן צריכות צניעות כל כך". 


יום שלישי, 28 באוגוסט 2012

4 הערות על דו"ח תקנוני הממ"ד של נאמני תורה ועבודה

בימים האחרונים מתנהל דיון באתר "כיפה" בנושא נייר עמדה שהפיצו נאמני תורה ועבודה בנושא התקנונים של בתי ספר בחמ"ד (ראו כאן, כאן וכאן). את הדו"ח עצמו תוכלו לראות כאן.

הנה מספר הערות בנושא:

1. הדו"ח פותח בתיאור הבא:
המקרה הראשון שהביא אותנו לעסוק בסוגיה היה בשנת תש"ע, עת קיבלנו, במסגרת מוקד הפניות שלנו ל"צדק חברתי בחינוך הדתי", פניה מהורים שבאו לרשום את בנם לבי"ס ממ"ד הפועל כתלמוד תורה. ההורים, המגדירים עצמם כחוזרים בתשובה, נענו ע"י המנהל כי הוא אינו יכול לקבל את בנם משום שאימו אינה מכסה את הראש ביותר מ-80% מהראש (ציטוט דבריו). פנינו לגופים הממשלתיים ונענינו כי בית הספר נהג ע"פ תקנון בית הספר ועל כן אין ביכולתם לאכוף אחרת. סיפורו של הילד, שנאלץ להרשם במוסד אחר, הוביל אותנו לבחון את הסוגיה.
אלא מאי? שלא נמצא תקנון כזה! באף אחד מהתקנונים שהובאו בנייר העמדה, לא נמצא תקנון הקובע כי על האמא של התלמיד/ה לכסות את ראשה! ידיעה על אי מציאת התקנון הנ"ל לא נמצאת בנייר העמדה, אגב.

מה כן נמצא? שבתי ספר קובעים כי על ההורים להגיע לבית הספר ב"לבוש דתי" - חצאית וכיסוי ראש לנשים. האם יש מה להשוות בין המקרים?

2. הדו"ח מפנה לכך שיש דגש רב על שיש ללבוש חולצות המכסות את המרפק. 
אינני אוהב לעסוק בנושא הזה, אך אני חייב להעיר הערה:
כשאני הייתי בבית ספר יסודי, רוב הבנים והבנות הגיעו עם חולצות עד המרפק. זה לא היה בגלל שהיה לבית הספר תקנון, אלא בגלל שבזמנו (זה לא היה לפני כל כך הרבה שנים) אם היית נכנס לחנות ומבקש חולצה עם שרוול קצר, היית מקבל חולצה עם שרוולים עד המרפק. כיום, חולצה הנמכרת כחולצה בעלת שרוול קצר פירושה היא שיש סיכוי טוב שהיא מכסה את הכתפיים. 
זו מציאות שאינני חושב שיש מישהו שיכול להתכחש אליה, והציבור הדתי-לאומי (לפחות זה שאני חי בקרבו) אימץ את שינוי האופנה הזו. 
המסקנה מדברי הוא שקשה לומר שיש כאן מגמת התחרדות, ולכאורה יש כאן מגמה הפוכה (בבתי הספר חסרי התקנון).

3. לפני זמן לא רב התלונן בפני ר"מ בישיבה תיכונית על כך שבערב לימוד הורים וילדים לקראת מתן תורה שהתקיים בבית המדרש של הישיבה הגיעה אחת האמהות לבושת מכנסיים צמודים. האם יהיה זה נכון להרים גבה אם בשנה הבאה הישיבה התיכונית תקבע בתקנון שלה איך על האמהות להגיע לשערי הישיבה? 
האם צריך להיות הבדל בין ישיבה תיכונית לבית ספר יסודי? יכול להיות, ואפשר לדון על זה.  

4. אינני יכול לומר שאני מרוצה מכך שבבית הספר של ילדי מופיע בתקנון שעל הבנות מכיתה ג' ומעלה להגיע עם חולצות 3/4. הייתי מעדיף אם בית הספר היה עומד על עיקר הדין בהלכה שבמקרה הזה גם תואם את האופן בו הולכות הרבה מהאמהות. אך ככלל, אני מעדיף את דברי הרב קוק: 
הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה.
אם נאמני תורה ועבודה סבורים שיש כאן השתלטות והתעמרות של גורמים מסוימים על הציבור הדתי השפוי, שיתכבדו ויקימו בתי ספר עם תקנונים המוצאים חן בעיניהם, והציבור יצביע ברגליים. 
אחזור לסיום על דברים שכתבתי בעבר. ילדי לומדים בבית ספר תורני שאני מאד מרוצה ממנו. ההרשמה לבית הספר מדי שנה עולה על מספר הילדים שבית הספר והעירייה מוכנים לקבל, ומדי שנה ילדים נדחים. למרות הביקוש הגבוה לבית הספר, לא נרשמה בבתי הספר האחרים בעיר שום תכונה וניסיון למשוך תלמידים אליהם. איך זה יתכן? היכן קנאת הסופרים?

יום ראשון, 19 בפברואר 2012

צניעות וכלכלה

בשבוע שעבר יצאנו, רעייתי ואני, לחופשה של כמה ימים. במסגרת זו נאלצתי ללוות את אשתי לקניון הסמוך כדי להיפטר ממזומנים עודפים. בזמן שהמתנתי לה הצצתי בחנויות בגדי הגברים שהיו באזור. בחנויות כבר היו מבצעי סוף-עונה למלאי החורף והתחילו למכור כבר בגדים לעונת הקיץ. הסתכלתי בחולצות השרוול הקצר וגליתי שלצערי שוב אאלץ לוותר על קניית חולצות קצרות חדשות גם בקיץ הנוכחי.
מזה כשנתיים החולצות המוצעות למכירה לגברים הנם בעלי שרוול קצר מאד. אני לא מוצא את החולצות הללו נוחות. אני מחפש חולצה עם שרוול קצר שמתארך עד קרוב למרפק. את חולצות השבת הלבנות בגזרה הרצויה אני מצליח למצוא, אך חולצות צבעוניות ויפות לימות החול אני מתקשה למצוא.
מאז שהתחילה האופנה החדשה, אני שואל את עצמי: האם האנשים האחרים לא הבחינו בשינוי האופנתי? האם הם מוצאים את השינוי הזה נח לצורכיהם? בהחלט ייתכן שאני יוצא דופן בנושא הזה, ובאמת לכולם טוב עם השינוי באופנת החולצות, חוץ ממני. אאלץ אם כן לסבול עד שהאופנה תשתנה שוב ותחזור לגזרה הנוחה והיפה.
אך יכול להיות שאני לא לבד בתחושותי אלה, ויש רבים אחרים שגם כן מחפשים את השרוולים הקצרים הארוכים, אם כן אני שואל את עצמי: היכן הכלכלה?
תמיד היה פשוט לי שאם יש ביקוש, אז יהיה מי שיספק את ההיצע. משום מה, אני לא רואה את ההיצע, ואני לא מבין למה.

ואם בגברים בלבד הדבר היה כך החרשתי, אך ממה שאני שומע מרעייתי הדבר הוא נכון גם בגזרה הנשית.
נשים רבות שהתרגלו ללכת עם חצאיות עד הרצפה צריכות לחפש מתחת לרצפה כדי למצוא חצאיות ארוכות. אשתי מספרת לי על חברותיה המתקשות למצוא עבור בנותיהן המתבגרות חצאיות באורך נורמלי. תופעה דומה מתרחשת גם בחולצות הנשיות. עד לפני מספר שנים היה קשה למצוא חולצות עם שרוולים באורך נורמלי. אז התרחש נס והתחילו להאריך את השרוולים, אך זה היה על חשבון הבד שאמור לכסות את האזור סביב הצוואר.
גם כאן אני שואל את עצמי (או יותר נכון, אשתי שואלת אותי): לנשים האחרות נוח עם ההיצע הקיים של החצאיות והחולצות עבורן ועבור בנותיהן? האם ממיעוט ההיצע צריך להסיק שאכן הציבור שלם עם הטרנד האופנתי הקיים?
אם לא, איך יכול להיות שלא קם מישהו שמוכן להכנס לוואקום שנוצר ולמכור בגדים שיענה לדרישות הצרכנים?

הערה לחיים ולדומירסקי: מחכה לתגובה שלך על זה שאני סתם קמצן.

יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

הרהורים ומחשבות בעקבות רצח רבי אלעזר אבוחצירא

- לפני כמה שנים מישהו הראה לי לראשונה את ביתו של רבי אלעזר אבוחצירא בבאר שבע. מדובר באחד הבתים הגדולים ביותר שראיתי בחיי. למי שלא יודע על מה מדובר, הנה תמונה של חלק מהבית (מכאן):
על רבי אלעזר כבר שמעתי כמה פעמים בשנים שקדמו לראיית הבית, והחלטתי שאני צריך פעם אחת לראות במה המדובר. בשבת אחת שהזדמנתי לבאר שבע שאלתי מבעוד מועד באיזה שעה מתפללים בבית מדרשו של רבי אלעזר, שמחתי לשמוע שהוא מתפלל בשעה נורמלית. כך מצאתי את עצמי אומר לאשתי בשבת בבוקר שייתכן ואתעכב מעט בחזרתי מבית הכנסת, ושמתי פעמי לעבר בית מדרשו של רבי אלעזר (שאינו נמצא בתוך הבית, אלא מעבר לרחוב, ולרבי אלעזר היה מנהרה מהבית לבית הכנסת בכדי לשמור על טוהר עיניו). רבי אלעזר התפלל בחדר אחורי של בית הכנסת, הדלת לאותו חדר בו ישב היה פתוח חרך. בשעת הוצאת ספר התורה והגבהה, רבי אלעזר יצא מהחדר אל תוך בית המדרש כשכל ראשו מכוסה בטלית, ורק זקנו נראה. לאחר הגבהת ספר התורה הוא חזר לחדר עד לסוף התפילה שהדלת נסגר מבפנים.

- לפני שבוע ביום שישי בבוקר, כששמעתי לראשונה על הרצח, נחרדתי כולי. אדם דתי-חרדי נסע כשעה וחצי נסיעה על מנת לרצוח רב! זה לא נתפס. אינני יודע מה יכול עוד לקרות שאני אומר שזה יותר לא נתפס ממעשה זה.

- נשאלתי ע"י מספר אנשים במהלך השבוע האחרון אודות השתתפותם של רבנים חשובים בהלויה ובהספדים של רבי אלעזר. אותם אנשים רצו לדעת האם באמת רבי אלעזר היה כזה גדול בתורה, או שמא הזעזוע מהרצח הוא זה שהוציא את הרב עובדיה יוסף מביתו בחום היום ביום שישי וטלטל את הרב שטינמן לבאר שבע אמש, או שמא בכלל מדובר בסוג של פוליטיקה רבנית יחד עם זה שמשפחת אבוחצירא זה סוג של משפחת אצולה (בדומה למשפחות אצולה בעולם הכללי שכולם מתעניינים בהם, על אף שאף אחד לא באמת מאמין שיש אצולה).

- מצד אחד לבי אומר לי שלא יכול דבר כזה אדם גדול בתורה שאף אחד לא יודע להגיד אפילו וורט קטן בשמו, לא פרסם ספרים או מאמרים, לא הפיץ תורה ברבים. אפילו בהספדו של הראשל"צ הרב שלמה משה עמאר בתום השבעה השבח לנפטר היה שאביו, רבי מאיר אבוחצירא, היה אומר עליו שהוא נוצר לגדולות. לפני מספר שנים הוציא לאור אדם ממשפחת כדורי ספר על הרב יצחק כדורי. כל הספר נסב אודות המופתים שעשה הרב, רובם לא משכנעים במיוחד, ואף לא מילה אחת של דברי תורה או חכמה שהרב אמר ביותר ממאה שנות חייו. ספר זה, בעיני, היה בו רק ביזוי לרב כדורי ולא שבח. מאידך, אם כל כך הרבה רבנים חשובים נוהגים באופן אחר, אולי יש לי עוד מה ללמוד.

- אני גם מוכן ללמוד. אני מוכן לקבל שיש דרגות גבוהות של יראת שמים, צדיקות ושמירת עיניים. אני לא מוכן לקבל שאדם שחי בבית ענק עם צי רכבים בחנייה, שהוא צנוע. כשם שאשה שלובשת על ראשה פאה בעלות כמה אלפי דולרים היא אולי שומרת הלכה או מקיימת דת יהודית, אבל צנועה היא לא.

- אנחנו חייבים להפסיק עם זה! די להכתיר בנים במקום אביהם בלויות של אביהם. זה היה מזעזע בעיני כשזה קרה במרכז הרב, ועוד יותר בלויה של רבי אלעזר.

- תמונה מהשבוע שבכל זאת הפתיעה אותי - ציפי לבני עם שביס מגיעה לנחם.