מי צריך רב?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני שנתיים, כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה, קבעתי לעצמי שאחת ממטרותיי בכתיבת הטור היא עידוד הרבנות הקהילתית בארץ. יצאתי מתוך נקודת הנחה שאם הקוראים ייחשפו למחשבותיו של רב קהילה צעיר, אולי יהיה בכך בכדי לדרבן אותם לרצות בקשר עם רב קהילה לא-וירטואלי. אין לי שום דרך לדעת האם עמדתי ביעד הזה, או אם חלילה גרמתי הפוך. כך או כך, אין להתפלא על כך שלעיתים קרובות אני מסתכל על המציאות מתוך מבט של הצורך ברב קהילה. לפניכם מספר דוגמאות מהשבועות האחרונים לקהילות שצריכות רב, וחבל על כל יום שעובר עליהן ללא רב.

ביום טוב ראשון של פסח התארחתי בבית כנסת ותיק, שמעולם לא כיהן בו רב. כשהחזן סיים את חזרת הש"ץ של שחרית ובעודו מחפש את העמוד של ההלל, העיר אחד המתפללים מהשורות האחרונות בקול: "קוראים הלל בדילוג", מתפלל אחר חש צורך להעמיד אותו על טעותו, והשיב בקול רם: "אתה טועה! בחג ראשון קוראים הלל שלם". המתפלל הראשון לא נשאר חייב: "אתה טועה! מה שקוראים בחג ראשון הלל שלם, זה ההלל שקוראים בלילה. ההלל ביום זה הלל בדילוג". בסופו של דבר, גברו המצדדים בקריאת הלל שלם על המצדדים בקריאת הלל בדילוג, והתפילה המשיכה בקריאת הלל שלם. קהילה זו צריכה רב.

בשבת חול המועד פסח החליטו הגבאים של קהילה אחת שמכיוון שהתפילה היא ארוכה, יחד עם קריאת הלל ושיר השירים, יש צורך לארגן קידוש בסוף התפילה. הגבאים החרוצים קנו את המצרכים הדרושים, תוך שהם שמים דגש לקנות אוכל שיתאים לכולם, ואכן האוכל היה ללא חשש קטניות וללא חשש שרויה. בשבת בבוקר לקראת סוף התפילה הגבאים ערכו את השולחנות עם עוגות, דגים, פירות וירקות חתוכים ושתייה קלה. בסיום התפילה הציבור ניגש לשולחנות הערוכים, הגבאים הוציאו בקבוק יין לקידוש וקידשו. לצערנו הגבאים והקהל לא הבחינו בכך שלהלכה לא היה ניתן לעשות קידוש בתנאים אלו. שכן אחד התנאים לעשיית קידוש הוא שזה יהיה במקום סעודה. מקום סעודה הינו מקום שיש בו לפחות מיני מזונות או יין. מכיוון שהיה זה בפסח, כל העוגות על השולחן היו "שהכל", ויין היה רק למקדש. כך שלמעשה לא היה זה נכון לערוך קידוש כלל, וגם לאחר מעשה שכבר עשו קידוש באותם תנאים, היה על כל הציבור לחזור ולקדש בביתם במקום סעודה. הגבאים, שהתכוונו לטובה, פשוט לא ידעו מזה ולא נערכו כהוגן. קהילה זו צריכה רב.

ביום ראשון בבוקר, ערב חג שביעי של פסח, בקהילה נוספת היכן שהוא בארץ, הכינו הגבאים את ספרי התורה לקריאה של אותו היום. הגבאי פתח את סידורו וחיפש לראות מהי הקריאה של אותו בוקר. הוא זכר שביום שישי קראו את פרשת "אם כסף", אז הוא דפדף לראות מה יש אחרי פרשת "אם כסף" בסידור. הוא מצא את העמוד הנכון – פרשת "פסל לך" מתוך "כי תשא". "מצויין", חשב לעצמו הגבאי, "ספר התורה נמצא במקום מאתמול בבוקר שגם קראנו פרשת כי-תשא". וכך קראו קהל באי בית הכנסת את פרשת "פסל-לך" באותו בוקר, במקום לקרוא את פרשת פסח שני מתוך פרשת בהעלותך שבספר במדבר. קהילה זו צריכה רב.

מלבד טעויות יש גם דוגמאות למנהגים לא ברורים, שהקהילה התחילה לעשות מתי שהוא ולאף אחד לא ברור באמת מדוע. הנה כמה דוגמאות:
בשבת זכור מקובל בקרב קהילות אשכנזיות רבות לחזור על המילה "זכר" פעמיים, פעם בצירי תחת האות ז' ופעם בסגול. למנהג הזה יש איזה שהוא הגיון (אם כי יש מי שערער גם על הגיון זה), כל עוד בעל הקורא מבחין בקריאתו בין צירי לסגול. אך אם המילה היחידה שבו הוא מבחין זה במילת "זכר" – מה הוא עשה בזה? הרי אם יש הבדל בקריאת המילה "זכר", אז יש הבדל גם במילה "את" ו"עמלק".

ישנן קהילות הקוראות בליל יום העצמאות הלל שלם בברכה. זו לא אחת מתקנות הרבנות הראשית ליום העצמאות. מדוע הן עושות זאת? ידוע לי שיש מספר ישיבות ורבנים הדוגלים באמירת הלל שלם בברכה בלילה, אך מכלל מחלוקת הדבר בודאי לא יצא. אז בקהילה שהרב הורה לעשות כך, מן הסתם הוא חקר את הנושא והגיע למסקנתו. אך בקהילה שבה אין רב, על פי מה החליטו לקבל על עצמם מנהג זה?

כידוע, גם רבנים טועים לפעמים. כך שתיאורטית ייתכן שגם בשלושת הסיפורים הללו, אילו היה רב בקהילות שהוזכרו, היה יכול להיות שהוא היה טועה. ההבדל הוא שכל עוד הרב לא מפחד לומר "טעיתי", יש סיכוי טוב יותר שהוא יגלה את טעותו ובמקרה שזה אפשרי יטרח למצוא את הדרך לתיקון הטעות. חוץ מזה, כשיש רב יש לפחות את מי להאשים בטעות. אצל יהודים, גם זה משהו.