בעבר עסקתי בשאלה האם העבודה היא מצווה (ראו מאמר: "ששת ימים תעבוד" - המצוה לעבוד).
בימים האחרונים גליתי את הדברים של הנצי"ב (הרחב דבר, דברים ה יב) בנושא. הנצי"ב דן במחלוקת הלל ושמאי, שהגמרא (ביצה טו) מתארת ש"אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת... אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמיים, שנאמר: ברוך ה' יום יום", ובעקבות זה במחלוקת בית הלל ובית שמאי באותו נושא:
תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד בשבא לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום.
על כך כותב הנצי"ב:
אבל מכל מקום נראה דכ"ע מודי בעיקר הדין דמצוה להכין מחד בשבא אלא שנחלקו בהא שכתב הרמ"א סוף סימן רמ"ח שאפילו הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ורשאי לצאת לפני השבת אף על גב שיודע שיהא נצרך אחר כך לחלל שבת משום עוסק במצוה [= מצוות פרנסה] פטור מהמצוה. ולכאורה קשה טובא הא אין בכח מצות פרנסה לדחות כל המצות. ותו הרי אפילו מילה בזמנה בשבת הסכימו הפוסקים שם נתפזרו הסמנים שאחר המילה אסור למול ושיהא נצרך לחלל שבת אחר כך. ועל כרחך צ"ל דאע"ג דמצוה להכין לפני השבת על השבת קודש אינו אלא כמו כל המצות דכתיב ההכנה בתורה ומכל מקום אינו מצות עשה ממש אלא הכנה למצוה... והכנה דמצוה נדחית אפילו מפני מצוה קלה כמו פרנסה. ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל, דבית שמאי סברי דהוא כמצוה גמורה ואינה נדחית מפני מצוה דפרנסה ובית הלל סברי ברוך ה' יום יום, פירוש דבכל יום איכא מצוה לפרנסה אשה ובנים ודוחה מצוה זו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה