לא רק לגדולי הדור

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

זה לא כל כך נעים לדבר על זה, ובכל זאת נראה לי שיש בזה משום תועלת רבה לציבור. פעמים רבות מצאתי את עצמי יושב ומאזין לשיעור של רב או מגיד שיעור מקומי ומגלה שהרב המקומי יודע מעט מאד. לפעמים זה מתגלה כאשר באמצע השיעור נשאל הרב שאלה ובמקום להשיב כי עליו לעיין בנושא טרם התשובה, הוא מנסה לענות אך רק מסתבך.

לפעמים הדבר מתגלה כשהרב מנסה לקרוא ולהסביר סעיף ב"משנה ברורה" או ב"ילקוט יוסף" והוא טועה בקריאת המילים או בפתיחת ר"ת וכד'. ראיתי תופעות מהסוג הזה בארץ וגם בחו"ל, כאשר בדרך כלל המכנה המשותף הוא שמדובר בקהילות מעט נידחות ופחות חזקות.

משום מה, החינוך הישיבתי שרבים מאתנו קבלנו, לימד אותנו לזלזל ברבנים שאינם גאונים גדולים. מניסיוני האישי אני יכול לספר, שאחד הטוקבקים הראשונים שהטור הזה קיבל, כאן בכיפה, בא להזהיר את ציבור הקוראים מפני כותב שורות אלו למען ידעו כי לא מדובר באחד מגדולי הדור. אז אני אכן מקווה שהציבור נזהר שלא להתייחס אלי כאל אחד מגדולי הדור, ועם זאת יהיה קצת משונה לטעון שמשום שאיני אחד מגדולי הדור, כל מה שאני כותב הוא בהכרח לא נכון.

גם אותם רבנים המשרתים את צאן מרעיתם בקהילות בפריפריה ובמקומות אחרים, ייתכן ואכן אינם יודעי ספר מושלמים ושהם עושים טעויות יותר מחבריהם בקהילות הגדולות, אך זה לא אומר כי אינם תורמים לקהילתם. ייתכן אפילו שהם תורמים לקהילתם יותר מרבנים רבים שלעולם לא יטעו בפתיחת ראשי תיבות. רב כזה בודאי יכול להיות מנהיג רוחני מעולה לקהילתו. הוא ילמד את בני קהילתו כיצד לפנות להקב"ה בתפילה, כיצד לראות את יד ה' בפרטים הקטנים של החיים, והוא גם ילמד אותם תורה עד כמה שידו משגת.

אמנם חז"ל מסרו לנו ש"אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", ובכל זאת יש איזה מרחק בין בורות ו"עמרצות" לבין בקיאות וגדלות, ובהחלט יכולים להיות מנהיגים רוחניים ורבנים מקומיים שאינם גאונים גדולים, ובכל זאת לכלל עם הארץ לא באו, והם בודאי ממלאים באמונה את תפקידם להיות מנהיגים רוחניים לבני עדתם.

הרב שלמה יוסף זוין מביא בספרו סיפורי חסידים את הסיפור הבא (פר' כי-תשא 234):

עשיר אחד היה בא לרבי ר' זושא מאניפולי ומהנה אותו מנכסיו. עסקיו של האיש היו מוצלחים, והוא היה תולה את הדבר בזכותו של הצדיק. פעם אחת כשבא אותו עשיר למקומו של ר' זושא, גילה שר' זושא נסע לרבו המגיד ממזריטש.

נמלך אותו יהודי בדעתו: אם אני נוסע להרבי שלי, ר' זושא, כך מצליח לי, על אחת כמה וכמה כשאסע להרבי של הרבי, בודאי יצליח לי יותר ויותר.

חדל היהודי לנסוע לר' זושא והתחיל לנסוע להמגיד ממזריטש. מאז והלאה התחילו עסקיו לרדת מטה מטה.

כשגילה זאת היהודי, בא חזרה לר' זושא וביקש ממנו שיסביר לו מדוע סרה ממנו הברכה.

השיב לו ר' זושא:

הטעם הוא פשוט. אני באמת אינני צדיק כלל, ולכן כשהיית נוסע אלי ונותן לי מעות, אף על פי שאינני כדאי ואינני הגון, לכן גם מן השמים לא היו מדקדקים עמך, והיו שולחים ברכה במעשי ידיך, אף על פי שאינך כדאי והגון לכך כלל. אבל מכיון שהתחלת לדקדק ולנסוע להמגיד הגדול ממזריטש, שהוא צדיק באמת, התחילו מן השמים לדקדק עמך, לראות אם כדאי והגון אתה לקבל ברכה, ומשמצאו שאינך כדאי, פסקה הברכה מאתך.

סיפור זה מוסיף נדבך נוסף על הדברים שכתבתי עד כה. לעיתים, ייתכן מקרה, שקהילה שתבחר דווקא ברב שהוא "הצדיק האמיתי", על פני "הצדיק שאינו אמיתי" בעצם עושה לעצמה עוול. באותם מקרים, הרב שהתאים לקהילה, לפי אופייה, היה דווקא הרב הפשוט יותר, שאינו גאון גדול אך יכול להיות מנהיג רוחני ברמה שהקהילה זקוקה. קהילה שתעדיף על פניו רב גאון שאינו יודע לרדת לרמתם של בני הקהילה רק תצא נפסדת. כמובן, שאין זה אומר שאין רבנים שהם גם כאלה וגם כאלה, אך לא תמיד אלו זמינים בכל מקום.

כל זה מצד הקהל והקהילה. מצדו של הרב, אין לשקוט על השמרים, והמטרה לעלות במעלות התורה צריכה להיות תמיד לנגד עיניו ולא להשלים עם הבינוניות כי זה כל מה שהקהילה דורשת ממנו. לצד זה נקדיש בעז"ה טור נפרד בשבועות הקרובים.