הנושא של תכנון המשפחה הוא נושא רגיש הואיל והוא שייך לתחום האינטימי שבין בני זוג. נדרשת זהירות בקביעת כללים שמעצם טיבם הם חיצוניים ואחידים. ראשית יש לומר, ילדים הם ברכה ובדרך הטבע אין אדם רוצה למנוע ברכה מעצמו. ילדים בבית שמחה ואור בבית, ומה טוב ומה נעים בית מבולגן ומלא שמחת ילדים. דווקא משום שילדים הם ברכה ושמחה, בנין המשפחה צריך לבוא מתוך שמחת הנפש של בני הזוג. הריון, לידה וגידול ילדים דורשים כוחות ומוכנות וצריכים לצמוח מתוך הדדיות.
תכנון המשפחה הוא מהנושאים השבים ועולים בין בני זוג לאורך השנים. לעתים מתגלה פער בין הזוג כשאחד מבני הזוג מרגיש מוכן לילד נוסף והאחר לא. בגמרא (גמרא קדושין יב,א; יבמות סה,ב) מסופר סיפור מעורר מחשבה, ונביאו בלשוננו - אישה של תלמיד חכם ילדה תאומים ונגרם לה צער לידה גדול (לא צער שיש בו חשש פקוח נפש). כפי הנראה האישה הרגישה שאין לה עוד כוחות ללידות נוספות ולכן חיפשה דרכים להימנע מללדת. בתחילה, היא אמרה לבעלה שבילדותה אימה קידשה אותה לאיש אחר, ולכן היא אסורה עליו. הבעל השיב, שאינו מאמין לה והיא אינה יכולה לאסור עצמה עליו. מסתבר, שהבעל הרגיש שמאחורי דבריה מסתתר משהו אחר. שוב ניסתה בדרך אחרת. היא שאלה את בעלה האם אישה מצווה על פריה ורביה, ובעלה השיב בשלילה. מששמעה זאת שתתה, בלא ידיעת בעלה, משקה שגרם לה להיעקר ובכך מנעה עצמה מללדת. משנודע הדבר לבעלה הצטער מאוד ואמר: "מי יתן ולא היית שותה והיית יולדת לי תאומים נוספים".
מדוע נדרשה האישה לחפש דרכים עקיפות ולעשות מעשים בהיחבא, הרי ההלכה מכירה באפשרות של שימוש באמצעי מניעה? האם בני הזוג שוחחו בגלוי על קשיי האישה, או אולי האישה הרגישה שאין לה שותף המבין את מצוקתה, ולכן הגיעה לעשיית מעשים קיצוניים.
בני זוג נוטים לומר "אנחנו בהריון", אבל האמת היא שלפחות הקושי הראשוני אינו זהה. רק האישה בהריון והיא היולדת ולא הבעל. נקודת המוצא בתכנון המשפחה היא כוחותיה של האישה. ביטוי למודעות למשך הזמן הארוך של תהליך ההבראה של האישה אחר לידה מופיע בדברי רבי יוסי שאמר (נדה ט,א): "אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש". מסתבר שקביעה זו היא פרק זמן ממוצע, ויש לבחון כל מקרה לגופו לפי כוחותיה של האישה.
האיש נצטווה במצות פריה ורביה, אבל האישה לא נצטוותה. ר' מאיר שמחה מדוינסק בפרושו לתורה משך חכמה (בראשית ט,ז) מציע טעם לדבר: "כי משפטי ה' ודרכיו דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה...מה שאין ביכולת הגוף לקבל...צער לידה, והיא רוב פעמים מסתכנת מזה". מאידך, הוא ממשיך ומסביר שהתורה אינה צריכה לצוות על האישה, כי "באמת הלא הטביעה בטבע התשוקה, ובנקבה עוד יותר...ודי...בטבע". בדבריו גנוזה תובנה עמוקה. הרצון לילדים הוא עמוק וטבעי וגם הקושי של האישה קשור לכוחותיה הטבעיים. התורה הניחה את הענין להתנהלות בהתאם למציאות הטבעית ולנטיות הבריאות שבאדם, שמן הסתם בדרך הטבע יביאו לאיזון הטבעי. הוי אומר, מצות פריה ורביה מסמנת את הערך שבדבר והמגמה אותה יש להגשים, אבל העובדה שהאישה לא נצטוותה מלמדת שבמישור המעשי התורה הותירה את המקום המרכזי להתנהלות בהתאם לאיזון שיווצר ע"י המציאות הטבעית.
גם מדבריו של החתם סופר (שו"ת ח"ג אה"ע סי' כ) משתמע שהשיקול הדומיננטי הוא ההתאמה לכוחות הטבעיים, וכך כתב בענין העשה של 'לָשֶבֶת יְצָרָה' - "לא דמי לשארי מצוות עשה שצריך אדם לצער עצמו לקיים מצות בוראו יתברך שמו, אבל הכא טעמא משום לשבת העולם... וכי מאי ישוב עולם שייך בבעלי... חולי ומסתכנים בלידה - אין זה שבת, ולא מחייב להחריב עצמו כדי ליישב העולם". בהמשך דבריו שם הרחיב החתם סופר בחשיבות ההגעה להסכמה בין בני הזוג כשיקול מרכזי, והדגיש את כוחה ורצונה של האישה כגורם הדומיננטי.
כבר רס"ג מדגיש את מקומם של השיקולים הטבעיים בקיום מצוות פרו ורבו. רס"ג מרחיב את המבט וכולל גם דאגות פרנסה ומדור וכדו'. על אנשים המעמידים את הולדת הילדים כערך הגובר על שאר הערכים כתב כך (אמונות ודעות, מאמר עשירי, הפרק השישי): "ואחרים נראה להם שיתאמצו בהשגת ילדים... ונקודת טעותם של אלה מה שהם מחייבים לדאוג לדבר זה בלבד בלעדי שאר הדברים, ואומר ובמה פשר ליהנות מהם אם לא יהיה להם מזון וכסות ומדור... והיכן צער ההריון והצירים והלידה ואחר הלידה".
הואיל והנושא של תכנון המשפחה קשור בשיקולים הטבעיים, ממילא הנושא אינדבדואלי ומשתנה בין זוג לזוג. בראש ובראשונה יש להיות קשובים לכוחה הפיזי והנפשי ולרצונה של האישה. עם זאת כדאי לזכור שהריון לא תמיד מגיע לפי הזמנה, וכדאי לקחת גם את השיקול הזה במסגרת השיקולים של פתיחת פערים בין לידה ללידה. התפתחות הרפואה ושיכלול דרכי המניעה הרחיבו את אפשרויות התכנון. מנקודת מבט זו יש לראות בכך ברכה מרובה, כי ניתן לסלול דרכים רבות לשם הגעה לאיזון.
בשאלת הפער בין הריון ללידה כבר כתב מו"ר הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' (שו"ת שיח נחום אבן העזר סי' צד): "הדבר נתון לשיקול דעת הלכתי ולא ניתן לקבוע מסמרות בדבר". ברם, שיקול הדעת ההלכתי אינו תחליף לשיקול הדעת האישי. יש בו לסייע במקרים שיש מחלוקת בין בני הזוג והם מבקשים מאת הרב עצה וסיוע בהגעה להבנה והסכמה הדדית במציאת האיזון בין הרצונות, השיקולים וההתלבטויות השונים. לפעמים, דוקא התייעצות עם מורה הוראה שנותנים אמון בחוכמתו וגישתו יכולה לסייע לארגון ולהרגעה בין בני הזוג. מורה הוראה מובהק ינסה לסייע לבני הזוג למצוא יחד עימם את הדרך המתאימה להם לפי כוחותיהם.
הריון, לידה וגידול ילדים צריכים לבוא מתוך שמחה של שני בני הזוג ואהבה רבה. דומני שבנושא זה יש מקום רב להרגשה הטבעית דווקא משום שגם השכל וגם הרגש הטבעי מתאימים עם הדרכתה של תורה הרואה במשפחה הרחבה ברכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה