בהפטרה אמש קראנו את סיפור רחב והמרגלים ששלח יהושע. שליחי המלך הגיעו לרחב אחרי שחשך והם מבקשים לדעת היכן המרגלים. המקרא מעיד על מעשיה של רחב כשהגיעו שליחי המלך:
וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַתִּצְפְּנוֹ
לאחר מכן הכתוב מספר את הסיפור שהיא "מכרה" לשליחי המלך, ולאחר מכן מפרט יותר את מקום המסתור של המרגלים:
וְהִיא, הֶעֱלָתַם הַגָּגָה; וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג.
מה מקומו של פסוק זה, האחרון? לכאורה היינו מסתדרים גם בלעדיו.
חשבתי, במהלך קריאת ההפטרה, שכנראה שליחי המלך לא הסתפקו בסיפור שסיפרה להם רחב על כך שהמרגלים כבר אינם בביתה והם ביקשו לחפש בביתה. כיון שכבר היה חושך הם מן הסתם נעזרו בלפידים. כשהם ביקשו לחפש גם על הגג, רחב אמרה להם שאם הם יעלו לגג עם הלפידים אזי הם יבעירו את כל הפשתן שלה.
כידוע, מדברי חז"ל, הפשתן הוא חומר דליק מאד. כך למדנו במשנה בבא קמא פ"ו משנה ו:
גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים... ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה...
(כך גם מופיע במדרש המובא בחלק ממהדורות רש"י בתחילת פרשת וישב).
לכן, המקרא מספר לנו שהיא החביאה אותם בדווקא בפשתי העץ, כדי ששליחי המלך לא יוכלו לחפש אותם בחשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה