שביבים (חנוכה) / שאול שיף

נרות להאיר
אסופת אמרות קודש וסיפורים לחג החנוכה

אמר הגה"ק רבי שלום מקאמינקא זצוק"ל: לאחר סוכות, בבוא החורף הגדול, כשנזכרים ומתבוננים שעתה הולך ומתקרב חורף ארוך כזה, ואנו נמצאים בתוקף חשכת הגלות, ואין לנו ימים קדושים ונעלים שנוכל להתחזק בהם ולהתחמם לאורם עד ימי הפסח, אזי רעדה תאחזנו שלא ניפול חלילה ברשת העצבות ומכמורת הייאוש רח"ל. וצריך רחמים מרובים לעבור ימים אלו בשלום. לכן, ריחם עלינו בעל הרחמים והדליק לנו באמצע החורף נר קטן (נר חנוכה) המזהיר לכאן ולכאן, והמאיר לנו את הדרך בימים הקודמים לו ובחצי החורף אשר לאחריו, ונותן לנו כוח ותעצומות להחזיק מעמד עד ימי החג.
(אוהב שלום)
*
הקב"ה רצה להנחות את בני ישראל שיתחזקו דווקא בשלושת הדברים שרצו היוונים לבטל: שבת, חודש ומילה. וסיבב שנס חנוכה יהיה בכ"ה בכסלו ויימשך שמונה ימים, כך יקיימו בני ישראל בימים אלו שבת וראש חודש, שמן ההכרח שיהיו בימי החנוכה, ומילה נרמזת על ידי שמונת ימי החנוכה שהם כנגד שמונת ימי מילה.
(חדרי בטן)
*
סיפר הרה"ק ר' חיים בער מאוסטרובצא ז"ל ששמע מהשו"ב במינסק, שהיה פעם באלכסנדר בחנוכה אצל כ"ק מרן אדמו"ר בעל ישמח ישראל זי"ע, ובלילה הראשון קודם הדלקת נר חנוכה החביא את עצמו בבית הרבי, כדי לראות את הכנותיו של הרבי להדלקה. וסיפר שראה בעת שרחץ רביה"ק ידיו מהמקווה, ובעוד המטפחת עדיין בידו רץ אנה ואנה סמוך לשולחן כמו חצי שעה, ופניו היו בוערות כלפיד אש. וכשראה זאת, חשב לעצמו אם זו היא ההכנה למצווה מכל שכן במצווה עצמה. וכל הלילה היה מתבונן בזה הרעיון, ובבוקר נכנס לקודש פנימה כי היה לו איזה דבר נחוץ, וכשפתח את הדלת קם רבנו הקדוש מכיסאו ואמר לו: "בוודאי, העיקר הוא ההכנה למצווה, דעשיית המצווה היא רק כוחו של הקב"ה, ואף כי גם ההכנה היא עזרו וכוחו של השי"ת, ולא ידינו פעלו כל זאת, אבל מחסדי השי"ת נחשב לפניו כמו שהיא יגיעתנו ועבודתנו לבחור בחיים".
(תפארת ישראל)
*
בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א: בחנוכה בשעת הדלקת הנרות יורד האור הגנוז ולכן על כל אדם לישב אצל הנרות שלו אחר ההדלקה כל החצי שעה. ולכן יש ל"ו נרות נגד ל"ו שעות ששימש אור הגנוז לאדם הראשון והוא האור של ל"ו מסכתות הש"ס. ומפני שהאור הגנוז הוא עצום מאוד ואין העולם הזה יכול לסבול אותו, לכן אינו שוהה בחנוכה רק חצי שעה בשעת הדלקת הנרות. אבל בשבת מדליקין הנרות { להשתדל ל"ו במספר} מוקדם, כי שבת הוא בעצמו אור הגנוז ויכול לשהות הרבה, כמו שאמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' והוא אורו של משיח כדאיתא בזוהר שמשיח יגנז כמה פעמים וכו' כי הוא האור הגנוז.
(אמרי פנחס)
*
בפרשת אמור (ויקרא כג) מנויים כל מועדי השנה: שבת, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. מיד אחר כך כתוב "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ובהמשך בסמוך (ויקרא כד) נאמר: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". נרמז כאן חנוכה בין שאר מועדי השנה, שלחנוכה יש לקחת שמן זית זך מן המובחר. וכתוב בהמשך "להעלות נר תמיד" ואחר כך כתוב "יערוך את הנרות". ללמדך שבלילה הראשון צריך להדליק נר אחד ואחר כך מוסיף והולך ומדליק בכל לילה נר נוסף. נכתב שמן זית זך בסמוך לחג הסוכות, ללמדך מה סוכות הוא שמונה ימים וגומרים בו את ההלל, אף חנוכה שמונה ימים וגומרים בו את ההלל.
(רוקח)
*
שמונת ימי החנוכה שבהם גומרים את ההלל, הם כנגד ח' ימים טובים שאין גומרים בהם את ההלל (ו' ימים של פסח, ראש השנה ויום הכיפורים), לפי זה "זאת חנוכה" הוא כנגד יום הכיפורים, לגמר חתימה טובה.
(הגר"א יהל אור)
*
איתא בספרי המקובלים: בכוח סגולת מצוות נתינת צדקה בחנוכה ליראי ה', מתקן מה שפגם בגלגול זה ובגלגול אחר.
(ישמח ישראל)
*
מקור המנהג של דריידל [סביבון] לפי שבימים ההם בזמן הזה, בעת שגזרו היוונים על ישראל שלא לעסוק בתורה, למדו חכמי ישראל עם בניהם תורה שבעל פה באגודה אחת. משראו זאת היוונים, עמדו וגזרו שלא יתאספו אגודות-אגודות. אמרו חכמים להערים על אויביהם והתאספו ללמוד תורה באגודה אחת, ואספו ילדי ישראל ללמוד תורה מפיהם, ובעת שבאו האויבים לראות את מעשיהם, הפסיקו מלימודיהם ועשו עצמם כמשחקים בסביבון, ובזאת נחו מאויביהם. ולזכר אותו הנס קבעו לשחק בו, שהוא שעמד לנו שלא תשתכח תורה מישראל.
(עבודת עבד)
*
טעם המנהג שמחלקין דמי חנוכה, יש לומר משום דנפסק בשולחן ערוך (סי' תרע"א) ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק. וכן הדין בארבע כוסות. והטעם שאלו שתי המצוות שונות מכל המצוות? שאמרו חז"ל: חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, נחשב לו כאילו עשאה. הא תינח בשאר מצוות, אבל מכיוון שטעם אלו המצוות הוא פרסום הנס – לא מרוויח לנו בזה שאנוס הוא, כיוון שלא נתפרסם הנס על ידו. וכדי שלא לבייש את מי שאין לו – המנהג לחלק לכול.
(כ"ק מרן מהרי"ד מבעלז זי"ע)
*
אצל מרן אדמו"ר הרא"ש הזקן מסטולין זי"ע שררה דחקות נוראה, והיה מדליק נרות חנוכה במנורה פשוטה העשויה מטיט. זקנו הרה"ח ר' דוב ז"ל בראותו זאת נגע הדבר ללבו, וגמר אומר לרכוש מנורה נאה עבור הרבי. הוא סבב ונדד בעיירות מגוריהם של החסידים, וטרח ועמל רבות עד שקיבץ סכום הגון, ורכש מנורת כסף הראויה לכבודו של רבנו.
לאחר כל הטורח והעמל והטלטול בדרכים הגיע לחצרו של רבה"ק בערב חנוכה כשהוא נושא עמו את התשורה הנכבדה לרבו. אך מה מאוד חלשה דעתו בשמעו שרבנו פקד על העומדים על פתחו שלא להניחו להיכנס. הדבר הציק לו מאוד על שלמרות כל התלאה ורוב העמל שהשקיע, לא זכה אף לחלות את פני רבנו לראות ולהיראות לפניו. ביותר כאבה לו העובדה שרבנו יברך שוב על המנורה הפשוטה, כפי שאכן היה. באותו ערב, ליל ראשון דחנוכה, בירך רבנו על החנוכיה הפשוטה שלו.
ויהי ביום השני, נר שני דחנוכה, שלח רבנו זי"ע לקרוא לו, ואז קיבל ממנו את מנחתו היקרה במאור פנים, וגילה סימני התפעלות והערכה למנורה היפה והמהודרת.
בעת הדלקת הנרות במנורה המפוארת בליל שני דחנוכה, קם רבנו וחזר שוב על ברכת שהחיינו בשם ומלכות...
[רק עתה עמד ר' דוב על כוונת רבו שלא רצה לזכות בה בלילה הראשון, משום רצונו לברך ברכת שהחיינו באופן מיוחד על המנורה היקרה].
*
האדמו"ר רבי אשר מסטולין, מנהגו היה לעשות סעודה ב"זאת חנוכה", לאחר הדלקת הנר השמיני. והיה אומר בשמחה: הדרן עלך נר חנוכה והדרן עלך. כפי שאומרים לאחר סיום מסכת.
אף הוא היה אומר: יש בחנוכה מה שאין בכל המצוות.
(בית קרלין)
*
הספרדים בעיר הקודש ירושלים תובב"א נוהגים שביום "זאת חנוכה" עושים סעודה גדולה לכל תינוקות של בית רבן. וטרם התחלת סעודה זו אומרים כל מגילת שיר השירים בניגון ונועם, ואחר כך אומרים שלוש מאות ושמונה פעמים הפסוק "שבו שברו לנו מעט אוכל", והטעם על פי הסוד. כן ראיתי במנהגי עיר הקודש ירושלים שנדפסו.
(אלף כתב)
*
אירע בשנה אחת שהגיעו כבר ימי החנוכה ולא היה לרה"ק בעל "דברי חיים" מצאנז כסף בכדי לפדות את החנוכיה מבית המשכון , וגם ללוות כסף מאנשים לא היה יכול מכיוון שכבר היה חייב לכולם. ביקש הוא מנכדיו שילוו בשבילו כסף מאנשים, ולא רצו בטוענם שלא יהיה להם לפרוע בהגיע זמן הפירעון. נתרגז עליהם ואמר להם שאין הוא רוצה עוד בכך וכבר יהיה לו מנורה אחרת בחנוכה. עברו הימים ואמנם לבסוף כן השיגו כסף ופדו את המנורה,אבל הוא לא רצה להשתמש במנורה שלו משום שכבר התחייב בפיו שתהיה לו מנורה אחרת בחנוכה.
ליל חנוכה הגיע והרה"ק מצאנז זי"ע עסק בהכנות להדלקה, וכדרכו בקודש בהכנה למצווה נתאחר הזמן עד שנכנס להדלקה. באותה שעה הגיעה הרכבת שנסעה דרך העיר, שם ירדה הגבירה המפורסמת תמר'ל מווארשא ושאלה אם הרה"ק מצאנז זי"ע הדליק כבר נר חנוכה. כשאמרו לה שטרם הדליק, הלכה אליו כשאיתה חנוכיה חדשה ליתן לו במתנה, ואמנם בה הדליק הרה"ק מצאנז זי"ע.
(כתבי צאנז)