לא תתגודדו ואמירת קדיש

סיפר לי רב של קהילה אשכנזית (ספרד) גדולה במרכז הארץ שבתחילה המנהג בבית הכנסת היה שכל האבלים אומרים את הקדיש במקומם ובקצב המתאים להם. כשהוא נכנס להיות הרב, הוא דיבר על הבעיות הנוצרות כתוצאה ממציאות זו וביקש שכל אומרי הקדיש יתרכזו סביב הבמה ויאמרו את הקדיש בקצב אחיד.
לאחר שהקהילה הסתגלה לשינוי, הרב דרש עוד דבר: שאומרי הקדיש האשכנזים יחכו לחבריהם הספרדים כשהללו אומרים "יהא שלמא רבא מן שמיא חיים ושבע וכו'", כדי שכולם יסיימו "ואמרו אמן" באותו הזמן.
מספר חברים מלומדים בקהילה לא אהבו את בקשתו של הרב. הם סמכו את דבריהם על דבריו של הג"ר משה פיינשטיין (אגרו"מ, או"ח ד, לד, תשל"ז):
הנה האיסור בבית הכנסת אחת לאיזה אינשי לשנות ממנהגי המקום בדברים הניכרים, איכא שני איסורים: חדא, מלאו ד'לא תתגודדו', שנדרש... גם לענין דלא תעשו אגודות אגודות... ושנית מהדין אל ישנה מפני המחלוקת... ודין זה הוא אף במנהגים שאיכא בהו איסורא קצת, וכל שכן באיסורים גמורים, כמו בתפילין בחול המועד...וכן הוא שינוי הנוסחאות, שאיכא טעמים לכל נוסח ונוסח - אסור, אף שאולי איסור לא תתגודדו ליכא, משום שליכא חלוקים בעיקרי נוסח הברכות והתפלות, איסור השני שאל תשנה מפני המחלוקת ודאי איכא. ואם רוצה לומר וידוי קודם נפילת אפים הוא דוקא בלא שום היכרא לאחריני, שהוא בלא הכאה על הלב...שלא ישנה כלום ממנהגי בית הכנסת כשהוא מתפלל בבית הכנסת, אף שלא לפני התיבה, לבד...אמירת וידוי בלא הכאה על הלב, שלא ניכר.

לדבריהם, אמירת הקדיש היא דבר ציבורי ובמקום שהרב ידרוש מהאשכנזים לחכות לספרדים, על הרב לדרוש מהספרדים להתאים את עצמם למנהג המקום ולומר קדיש לא תוספת "חיים ושבע וכו'" (יש להדגיש שבית כנסת זה הוא במובהק בעל מנהג אשכנזי, ולא מנהג ה"שוק" וכד').

הרב עמד על דעתו שהגישה הנכונה איננה לכפות על הספרדים את שינוי מנהגם אלא לדרוש מהאשכנזים לקבל בהבנה את הספרדים. לא היתה לי הזדמנות לשמוע את כל נימוקיו של הרב באותה פגישה קצרה לכן את נסיוני להסביר את דעתו של הרב אני כותב מהרהורי ליבי (ואם הרב המדובר מעוניין להוסיף ולהרחיב הוא מוזמן לעשות זאת):
א. הקדיש הוא דבר מאד אינטימי, לפעמים האבל מרגיש שאם הוא לא יאמר את הקדיש כמו שצריך ובדיוק באופן שאביו/אמו היו רוצים הם פוגעים ח"ו בזכרונם. לומר לאדם לשנות מהאופן בו הוא אומר את הקדיש יכול להיות פגיעה ישירה למרכז העצבים שלו.
ב. כהמשך לא', יש אנשים שלמדו להגיד קדיש באופן מיוחד בכדי שיוכלו לעשות זאת בציבור - גם אנשים שמעולם לא עברו לפני התיבה ואינם רגילים בכלל להגביהה את קולם בפני הציבור. לדרוש ממנו עתה לשנות זאת, גם כן יכול להיות דבר שאיננו פשוט כפי שהוא נשמע.
ג. גם אם אפשר להשפיע על אומרי הקדיש הספרדים מבין חברי הקהילה והמתפללים הקבועים בה, לא ניתן להשפיע על אורחים ועל אומרי קדיש מזדמנים. בודאי שאין עניין "להעניש" את מי שאומר קדיש באופן השונה ממנהג המקום. במידה ותשעה מבין עשרה אומרי קדיש לא יחכו לעשירי יש כאן מעין התנכלות: 'אתה לא עושה כמונו אז אנחנו לא נחכה לך', ובמיוחד אם מדובר באורח או באדם שהגיע במיוחד לומר קדיש. משמעות הדבר הוא שהשאלה והתובנה שיש לחכות לאותם אומרי קדיש ספרדיים בכלל איננו שאלה הלכתית של איך אמורים לנהוג במקום בו יש בעלי מנהגים שונים, אלא שאלה של נימוסים אלמנטריים - יש כאן אנשים שמתנהגים אחרת (זו עובדה שלא ניתן לשנות), איך אמורים להתנהג כלפיהם בנועם או במקל חובלים?