ד"ר גדעון ארליך מנגוהות פרסם מכתב למערכת השבת בעיתון בשבע בעניין משלוחי מנות (קישור):
אצל ילדינו הפורים הוא תמיד פורים-שני שכבר אין בו עניין. הילדים כבר קיימו מצות משלוח מנות בגן ובבית הספר בתענית אסתר או לפני כן, וכבר התחפשו ואכלו אוזני המן. פורים עצמו הופך למיותר, ממש כמו קידוש בבית, אחרי שאמא של שבת הדליקה בגן נרות ואבא של שבת קידש, וכמו ליל הסדר אחרי שכבר ערכו סדר ואכלו מצות בגן. אין פלא איפוא שמצוות משלוח מנות נשארת כמשהו שולי גם בבגרות.
שמעתי שבאחד היישובים משלוח-מנות נהיה לחלק במשחק 'ענקים וגמדים', ומלקטי תרומות זריזים המציאו גלויות משלוח-מנות שהן תעלול ליקוט כסף (עבורם כמובן). מוסיפים אמנם הערה שיש לשלוח מנות אמיתיות למישהו, אך ערכה הוא כערך ההערה "לא לקרוא בעת התפילה" בעיתוני בית כנסת. במקרה הטוב הגלויה משדרת למקבל "אתה אצלי סוג ב' , משלוח מנות ממש אני שולח למישהו מסוג א".
אגב, מישהו חשב על משלוח דמי-דגל, במקום הנפת דגל ביום העצמאות?
אינני מסכים עם הדברים שהוא כותב לגבי הגנים (אני חושב שהחלופה גרועה בהרבה), אך עם המסר שהוא מעביר שמצוות משלוח מנות מזמן איבדו מחגיגיותם והפכו למשהו "מעיק" על ציבור רחב אני בהחלט מזדהה. אני שותף לדעתו שיש להחזיר את משלוחי המנות למה שהיו לפני שהתחילו חשבונות ארוכים מתוך חשש של: מה יגידו עלי, ומה יחשבו עלי, ומה יקרה אם אני אתן למישהו שלא ציפה לקבל ממני. לדעתי, יש לקבוע מראש כמה משלוחי מנות מכינים ולמי נותנים, ולכל מי שמגיע חוץ מהרשימה הזו, ניתן לתת על המקום חתיכת עוגה, משקה וקצת ממתקים לילדים השליחים ולהסתפק בזה. את הטובה שחשים כלפי אותה משפחה על שנתנו לכם משלוחי מנות ניתן להחזיר במהלך השנה או באחד השנים הבאות. עוד בנושא זה, כתבתי בשנה שעברה - כאן.
אחר הפינה הפובליצסטית בעניין משלוחי מנות, נביא בקצרה את חלק מהעניינים ההלכתיים שנאמרו בעניין משלוחי מנות.
החתם סופר (חלק א או"ח סי' קצו) מצביע על כך שישנם שני טעמים למצוות משלוח מנות. תרומת הדשן (סימן קיא) נותן את הטעם הבא:
דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא
דבריו אלו של תרומת הדשן באים לנמק את דבריו שניתן לקיים את מצוות משלוח מנות רק במיני אוכלים ולא בחלוקים וסדינים.
לעומת זאת, החתם-סופר כותב שיש שיטה נוספת, שיטת רבי שלמה הלוי אלקבץ, בעל פיוט "לכה דודי" שכתב את ספר "מנות הלוי", פירוש על מגילת אסתר. בפירושו לפסוק "על כן היהודים הפרזים... עשים את יום ארבעה עשר... שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו", בעל ה"מנות הלוי" כותב כך (בין יתר דבריו):
ולזו הסיבה היהודים הפרזים הנמשכים אחר בני המדינות... עושים יום י"ד שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו כמו שהיה עניינם כאיש אחד להקהל כל אחד עם חבירו הפך איש צר ואויב לשון רמיה האומר עם אחד מפוזר.
כלומר, היהודים נהגו במשלוח מנות כדי להראות שאינם עם מפוזר ושהם יודעים להתאחד. ועניינם של משלוחי המנות הוא להרבות השלום והרעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד (לשון החתם סופר שם)
קשה להאמין שמפירוש זה לבד החליט החתם-סופר שיש כאן שיטה הלכתית. נראה יותר שמזה שרבי שלמה אלקבץ כתב בכלל את הספר וקרא לו "מנות הלוי" ראה החתם-סופר ראיה שיש כאן שיטה הלכתית, שכן הספר נקרא כך על פי דברי המחבר:
ביאור מגלת אסתר הבנתיו חברתיו יסדתיו אף עשיתיו אני שלמה הלוי בן אלקבץ יובל שי לכבוד יקר תפארת חותני גביר ונעשה לשם ולתהלה רודף צדקה וחסד הנבון כה"ר יצחק והוא כהן לאל עליון, כאשר חבלים נפלו לי בנעימות חלקו וגורלו אף נחלת שפרה עלי ותהי לי לאשה, ובעד השל"ח אשר ישלחו הבחורים ביום פורים שלחתי ביאור זה שלוח אליו ואקרא שמו מנות הלוי.
כלומר, הספר נכתב כמשלוח מנות מרבי שלמה אלקבץ לחותנו.
לסיכום, ישנם שתי שיטות בטעם משלוח מנות:
א. לדאוג לכך שלכולם יהיה סעודת פורים.
ב. להרבות שלום ורעות.
ישנם מספר נפקא-מינות (או איך שאומרים נפקא-מינה ברבים) בין שני הטעמים:
א. האם ניתן לצאת ידי חובה בדברים שאינם אוכל?
ב. האם יש מעלה יתרה לתת משלוח מנות לאדם עני?
ג. האם מועילה מחילה במשלוח מנות, כלומר אם המקבל אומר שהוא מוחל ואיננו מעוניין לקחת את המשלוח האם יוצאים [לתרומת הדשן - לא, למנות הלוי - כן. עפי"ז אולי יש מקום לומר שיוצאים ידי חובת משלוח מנות באותם "רשימות" שמזכיר גדעון ארליך במכתבו שכן כל הנרשמים בעצם מוחלים].
ד. במידה והמקבל לא יודע מי השולח, האם יוצאים [אין כאן ריבוי שלום ורעות, מכיוון שהמקבל לא יודע מי שלח לו]?
הגמרא במגילה (דף ז עמוד ב) מספרת:
אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי. [=אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין היו מחליפים סעודתם זה עם זה]
הרמב"ם, הר"ן ועוד ראשונים הבינו שהסיפור מדבר בעניין משלוח מנות. לאור סיפור זה פסק הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו):
ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.
אך רש"י פירש כך:
מחלפי סעודתייהו - זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו.
על מה רש"י מדבר? אם מדובר כאן על משלוח מנות, אז מה מועיל זה שהסכמתי עם חברי שבשנה הבאה אני אזמין אותו לסעודת פורים?
החידושי אנשי שם (שם בדפי הרי"ף) מסביר שלא מדובר כאן על משלוח מנות, ובודאי שני האמוראים שלחו מנות כדין, מדובר כאן על כך שהאמוראים דאגו לכך שהם לא יאכלו סעודת פורים לבד כדי להרבות בשמחה ומשתה.
במאמר הזה ר' איתי מושקוביץ (אינני יודע מי הוא) מציע שלשיטת המנות הלוי ניתן להציע שעצם ההזמנה שבשנה הבאה חברי יאכל אצלי, יש ריבוי שלום ורעות, ולכן שני הצדדים יוצאים בזה משלוח מנות. [לענ"ד זה הסבר קצת מרחיק לכת, ובכל זאת אם נקבלו יוצא שלשיטה זו אולי יוצאים ידי חובת משלוח מנות באותם כרטיסים שכתוב בהם שהשולח נתן צדקה במקום לשלוח מנות, שכן אם המקבל שמח בזה הרי שהשולח הרבה בזה שלום ורעות ביניהם.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה