ידוע הדבר שפרשת נשא היא הפרשה הארוכה בתורה. קצת פחות ידוע, שגם המדרש רבה על פרשת נשא הוא הארוך ביותר מתוך מדרש רבה על התורה והמגילות. כמחצית מבמדבר רבה זה המדרש על פרשת נשא. אין זה מובן מאליו, שכן האריכות של הפרשה נובעת מפרשיית קורבנות הנשיאים החוזרים עוד ועוד על אותם פרטים. אף על פי כן המדרש מצא מקום להרחיב מאד מאד בביאור פסוקים "מיותרים" אלו - ללמדנו שלא לזלזל במאום באריכות שהתורה מאריכה בעניין מסויים - בכל דבר בתורה ישנה עמקות רבה המחכה ללומדים שיעסקו בה.
אנו בחרנו לעסוק השבוע במדרש הדן בסמיכות הפרשיות של מניין הלויים ושילוח המצורעים:
"וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'" למה נסמכה פרשת מצורעים לפרשת הלוים? את מוצא ישראל והלוים קבלו עליהם מלכותו של הקב"ה בסיני, שנאמר: (שמות יט) "ויענו כל העם יחדיו". לסוף מ' יום מרדו ישראל בהקדוש ברוך הוא (שם לב) "ועשו להם עגל מסכה וגו' ויאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", אבל הלוים נמצאו מושלמים עם הקב"ה שנאמר: (שם) "ויעמוד משה בשער המחנה וגו'". אמר הקדוש ברוך הוא: (ש"א ב) "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" בני לוי שכבדוני שלא כפרו בי, להם אני מכבד. אבל ישראל שביזוני שאני העליתי אותם ממצרים והם אמרו לעגל שהוא העלם בדין הוא שיקלו מה כבוד כיבד הקב"ה את הלוים שלקחם לחלקו שנאמר (במדבר ג) ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו' וכיון שבא למנותם לעמוד בשימושו הוא בעצמו מנאם... וכן כשבא הקב"ה לעשות משכן קירב הלוים לשימושו כשם שאמר בפרשה. אמר הקדוש ברוך הוא: הלוים שכבדוני יהיו אצלי. אבל אותן שטעו בעגל הם ילקו בצרעת, שנאמר: (שמות לב) "וירא משה את העם כי פרוע" וכן הוא אומר: (תהלים קא) "עשה סטים שנאתי וגו'".
המדרש מסביר שהלווים נבחרו להימנות לחוד מעם ישראל וכן לשכון בנפרד מעם ישראל צמוד למשכן, כשכר על זה שהם לא חטאו בעגל. לעומת זאת, בני ישראל שחטאו בעגל לקו בצרעת, לדברי המדרש, ולכן הם שולחו מהמחנה.
כיצד ניתן להלום מדרש זה? מדוע מרגישים חז"ל צורך להעמיס על הכתובים שאותם חוטאים בעגל לקו בצרעת?
לאור מדרש זה, הניגוד שיש בסמיכות הפרשיות באמת זועקת לשמים. מיד כשהתורה מסיימת לצוות על בחירת הלוויים ותפקידיהם במשכן בחנייתו ובמסעו, התורה בוחרת לעסוק במי שאמור להיות מורחק לחלוטין מקירבה למשכן. ייתכן ואנו היינו מצפים דווקא לאיזה שהוא הדרגתיות: ראשית אלו הקרובים אל המשכן, לאחר מכן הרחוקים יותר ולאחר מכן המורחקים לחלוטין. אך התורה לא כתבה באופן זה, אלא בעצם חילקה לשתי קבוצות: הקרובים והרחוקים. אין משהו באמצע. כמובן שיש מורחקים יותר ומורחקים פחות, אך אלו גם אלו הינם מורחקים. כשם שיש מבני הלווים שנכנסים לתוך הקודש ויש שלא, אך שניהם הינם בני לוי העובדים בעבודת המשכן.
המדרש מסביר כי ברגע שחטאו בעגל והיה צורך לייחד את שבט לוי, כל השבטים האחרים הורחקו בדיוק באותו האופן שבו המצורע מורחק, הוא איננו ראוי להמצא בקרבת מקום אל הקודש. על פי הסבר זה, גם מחנה ישראל הינו מרוחק מהקודש, אמנם לא כמו שאדם מצורע מרוחק - אך בכל זאת מרוחק.
באופן זה, המדרש משרטט קו דמיוני ומחלק את ההויה לשני חלקים: או שאתה קרוב או שאתה רחוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה