מוציא מצה

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

קטעים מתוך מאמר שכתב ר' אליהו לוין יחד עם ר' משה אייזיק בלוי. המאמר המקורי פרוס על פני שבעה עמודים וניסיתי להביא כאן את עיקרו. כמודמני שהמאמר התפרסם לפני פסח שנה שעברה באחד העיתונים החרדיים: כמדומני משפחה או המודיע. אני מודה לר' אליהו לוין שנתן לי רשות לפרסם את דבריו.

המשותף למצות המצויות בינינו [יד או מכונה] הוא שהן מבצק כמעט יבש וממילא התוצאה היא שהן פריכות, ולכן הן מחזיקות מעמד זמן רב בתנאי אחסון רגילים ואין הן נוטות להתעפש. זה מאפשר להתחיל לאפותם זמן ממושך לפני פסח, וכך יכול מספר קטן יחסית של מאפיות לספק את כל הביקוש למצות בארץ ואף לשלוח לחו"ל.
המצות המזרחיות דומות למה שקרוי אצלנו 'אישתנורה' (או 'פיתה עירקית') אלא שה'אישתנורה' של כל השנה עשויות מבצק שמרים, ושל פסח כמובן ללא שמרים וללא התפחה (ומובן מאליו שללא מלח). ובגלל הכמות הגדולה יותר של המים בלישתם הן רכות וגמישות ומתקפלות. לפני עשרות שנים בייסוד מאפיית מצות קוממיות המצות משם נחשבו המהודרות ביותר למרות שהיו שמנות מאוד, אבל הם הפסיקו לעשותן עבות כי בבצק הזה הן היו קשות כאבן, אבל לא בגלל הידור כלשהו.
ה"ידענים" שבינינו יביאו את דברי הש"ע או"ח ת"ס סעיף ה': אין עושין בפסח פת עבה טפח. והרמ"א בסעיף ד: ויש לעשות המצות רקיקין ולא פת עבה כשאר לחם כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ. כיון שהרמ"א לא הגדיר מהם 'רקיקים', הרי יש טועים שעל הרקיקים להיות דקים בתכלית הדקוּת.
מגמת המאמר היא להראות את הטענות שעד לפני דור או שנים גם האשכנזים השתמשו במצות עבות יותר ורכות, ורק אילוצים כמו צורך להכין הרבה מצות זמן רב מראש הביאו לאפית מצות יבשות, ויתרה מזו לא רק שאין תוספת הידור במצות האלה אלא לגריעותא, יתכן שאין לברך עליהן המוציא אפילו בקביעות סעודה. יתכן שהן אינן חייבות בחלה. נראה שאינן ראויות לחמוץ גם אחרי שהייה ממושכת. ולכן יש חשש לצאת בהן ידי חובת מצה. גם החשש המפורסם של שרויה ("גיברוקס") אינו קיים ברַכּוֹת. [...]

אך הבאנו כבר שהרמ"א עצמו אמר להשתמש במצות עבות (וממילא רכות). הרמ"א בסי' תנד סעיף א כתב וטוב לכתחלה שלא לעשות המצה רחבה יותר מדי דהוי כאשישה. ובסי' תע"ה סעיף ז' כתב ונהגו לעשות שלוש מצות של סדר מעשרון (אחד) זכר ללחמי תודה. והנה שעור עשרון הוא שיעור עיסה שחייב בחלה הוא בערך קילו וחצי. בממוצע אופים מקילו אחד כשתים עשרה מצות, ואם המצות יותר עבות רק עשר. לפי זה בשיעור עשרון יש שטח של לפחות חמש עשרה מצות, ואם רוצים לעשות שלוש מצות מעשרון הרי כל מצה היא בגודל של חמש מצות יד. מובן מאיליו שאין שלחן בגודל מספיק ותנור בגודל מספיק לטפל במצה כזו. ואין ספק שזה בניגוד לדברי הרמ"א להמנע ממצות גדולות מדי. באופן זה גם כן מובן איך בעל הבית יכול לחלק לכל המסובין מהמצה הפרוסה ומהאפיקומן. [...]

והנה בשו"ת מנחת יצחק חלק א תשובה עא דן על ברכת הוופלים, והביא את דברי השל"ה דאותן רקיקין דקין מאוד שאופים בדפוס ברזל הנקראים בלשון פיהם וופלעקיס, אין להם תורת לחם כלל הואיל ונתפשטו כל כך דק דק, ואפילו קבע סעודתו עליהם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות. וממשיך המנחת יצחק: א"כ לפי המבואר דאפילו היכא דבלילתה עבה אי סופה סופגנין לא הוי לחם לענין המוציא וברכת המזון להלכה.... והיכא דלא הוי תוריתא דנהמא (= תואר לחם) לכ"ע, אם כן אפילו היה בלילתה עבה, רק אח"כ נתפשט דק דק כגון על ידי מעגילית שבמכונה (או ביד, מצות דקות מאוד כמו "ציטרין" וכד').... אפילו קביעות לא מהני, דמאי נ"מ אם נתפשט דק דק מעצמו ע"י שהיתה בלילתו דקה, אי מחמת מעגילית.
וממשיך המנחת יצחק: אך קשה דלפי זה גם במאשין מצות (= מצות מכונה) שנעשו רקיקין דקין מאוד עלידי מעגילית שבמכונה יש לומר דהוי בכלל דק שבדקות ולא הוי עליו תואר לחם (לא מובן למה במצות יד שאינן יותר עבות הוא לא שאל שאלה זו, וכי יש הבדל בין "מעגילית שבמכונה" ל"מעגילית" שבמערוך?). אמנם ראיתי באמת דנין בזה לענין מצה. דהנה בשיורי כנסת הגדולה כתב דנשאל האוכל מצה שנילושה במים לבד אחר הפסח אם צריך נטילה וברכת המזון.... אכן המצה שדיבר מזה השיורי כנסת הגדולה בודאי לא הוה מצות דקות כעין מאשין מצות.

בהמשך מובאים דברי המחזיק ברכה (מרן החיד"א ז"ל) שמצה לא נעשתה על דרך כיסנין ובפסח קובע סעודה, ומה גם דרוב המון עם קודם הפסח אוכלים מצה ומברכים מזונות וכן נוהגין אחר הפסח להחשיבה ככעכים יבשים.
ואח"כ מביא מהרש"ם בשם גן המלך (של הגינת ורדים) דמצות דקות הם בכלל רקיקים דקין שכוססין אותן... אלא דלפי שהם עיקר לחם של חול המועד (למה דוקא חול המועד?) פסח מברכין עליו המוציא ע"ש.[...]

ועתה הגענו לעיקר העניין, יש קיבעון מסויים אצל אנשים שבנוגע למצות אפייה היא ייבוש. אך כמו שלא יעלה על הדעת לגבי עוגת טורט שאם היא איננה יבשה שהיא לא אפויה – כן גם לענין מצה! יתרה מזו, גם המושג יבש התחלף אצל אנשים עם המושג פריך ושביר. הלחם שאנו אוכלים הוא יבש, אין הוא מרטיב את הנוגע בו אבל הוא גמיש ורך ואף על פי כן אין ספק שהוא אפוי היטב. [...]

כבר כתבנו לעיל שהטעם שעברו למצות פריכות ויבשות הוא עמידותם בתנאי אחסון רגילים. בדורנו, דור המקררים והמקפיאים, כמו שאין בעייה לאחסן דגים בשר ועופות בהקפאה אפשר להכין מראש מצות יד או מכונה רכות ולהקפיאם עד לזמן השימוש בהם בחג הפסח, ואין צורך להשתמש ב"מצות" כעין 'דיקטים' שיש בעיה חמורה בשם לחם שלהם. ואם אינם לחם יש פקפוקים על היותם ראויים לקיים בהם מצוות אכילת מצה. סוף סוף ברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ ועל אכילת מצה, ולא המוציא גחלת מהדיקט ועל אכילת קרקר.... (נקודות אלו מהמקור)