בצער רב עלי להודות שבכל הקשור לרצח רבין יש בקרב בציבור הדתי-לאומי תסמונת המונעת מאנשים חכמים להבין דברים מאד בסיסיים, וגורמת להם להתבטא באופנים שקשה להלום.
לפני מספר שבועות כתב הרב ד"ר מיכאל אברהם טור בבלוגו, ובין היתר כתב את הדברים הבאים (קישור):
בעיני, ברור שיש תשובה פשוטה וברור שכללי המשחק הדמוקרטיים הם המנצחים. לא זו בלבד, אלא שזה המסר העיקרי שעלינו ללמוד וללמד לדורות הבאים מהטרגדיה הנוראה של רצח רבין.
אנסח את הדברים בצורה מעט שונה:
הפועל היוצא של החיים במשטר דמוקרטי הוא שאנחנו מוותרים על השימוש בכוח כדי להשליט את דעותנו.
זה האלף בית של מהו דמוקרטיה.
היוצא דופן היחיד לכלל הזה הוא מקרה שבו ראובן פועל באופן ברור נגד החוק כדי לפגוע בשמעון. במקרה כזה, יהיה מותר לי או למישהו אחר להתערב ע"י שימוש בכוח כדי להציל את שמעון.
אבל אם ראובן פועל במסגרת החוק, גם אם הוא פוגע בשמעון, הרי שעם קבלת הכללים הדמוקרטיים ויתרתי על היכולת שלי להשתמש בכח כנגד ראובן. הכלי היחיד שנשאר בידי הוא לשכנע את העם לשנות החוק כך שמעשהו של ראובן יוגדר כלא חוקי.
לכן, במדינה דמוקרטית בו הוחלט ש"המתת חסד" זה חוקי, אם אני רואה שראובן עומד לרצוח את שמעון בהמתת חסד, אסור לי לפגוע בראובן.
באותו אופן, גם אם יגאל עמיר היה בטוח במאת האחוזים שיצחק רבין עומד להביא על היושבים בציון אסון, והוא אף עשה כל שביכלתו כדי לודא שהוא לא טועה בהערכה שלו, אסור היה לו להשתמש בכח. מה שהיה עליו לעשות זה לנסות לשכנע כמה שיותר אנשים להצביע נגדו. זה הכל. אם הוא מרגיש שזה לא מספיק, תמיד עומדת בפניו הברירה לשכנע את כל המחזיקים בדעתו להגר למקום אחר על פני הגלובוס.
מכלל לאו נשמע הן, המקרה היחיד בו מוצדק להשתמש בכח כנגד המשטר, הוא כאשר יש פגיעה בדמוקרטיה. אין כוונתי למה שזועקים פעמיים ביום בתקשורת על "פגיעה בדמוקרטיה", אלא על פגיעה מהותית בדמוקרטיה. מיצובישי לגולדפרב, ואף מינויו של גונן שגב לשר, אינו פגיעה בדמוקרטיה המצדיקה שימוש בכח. שינוי החוק או החוקה כך שיילקח מהאזרחים הזכות לבחור או להיבחר, זו הפגיעה בדמוקרטיה עליה אני מדבר.
מעולם לא חשבתי שיש חידוש במה שכתבתי כאן, אך לצערי בעקבות דבריו של הרב מיכאל אברהם אני רואה שצריך לכתוב את הדברים בפירוש.
בעיני, זה המסר החשוב ביותר שצריך ללמד ביום רצח רבין. עזבו אתכם ממורשת רבין, עזבו אתכם מיום פטירת רחל אמנו, אם הדברים דלעיל אינם מובנים מאליהם לכל אחד, צריך להקדיש בכל שנה את יום הרצח כדי לשנן אותם היטב היטב.
לפני מספר שבועות כתב הרב ד"ר מיכאל אברהם טור בבלוגו, ובין היתר כתב את הדברים הבאים (קישור):
בעיניי השאלה המרתקת ביותר שמעורר רצח רבין היא דילמה במישור האישי. אתחיל בניסיון לשחזר את המציאות בעיניו של יגאל עמיר (בלי להכיר אותו ואת השקפותיו). חשבו על אזרח פרטי שמגיע למסקנה ברורה לגמרי (ויחד עמו לא מעט אנשים חכמים, הגיוניים וסבירים לכל הדעות) שהמנהיג המדובר הולך בעיוורון צייתני וללא הקשבה ושיקול דעת להמיט אסון בלתי הפיך על כלל הציבור, וגורר את כולנו אחריו (כולל אלו שמסכימים איתו, שכולם לדעתו לוקים בעיוורון). כעת נשאל את עצמנו האם מצב כזה בלתי אפשרי? עקרונית מצב כזה ודאי אפשרי, ולכן בלי קשר לדעתנו שלנו ניתן לחשוב על אדם שנמצא בדילמה כזאת. נכון, חלק ניכר מהציבור חשב אחרת ממנו (אם כי, איני חושב שמדובר ברובו), אבל קשה לומר שזו מסקנה מופרכת על פניה. רבים וטובים חשבו כמוהו מבחינת הערכת המציאות שלהם, והוא כנראה הניח שהאחרים מולכים שולל בצורות שונות. נדמה לי שהוא לא בהכרח היה אמור להסיק את המסקנה שמחשבותיו אלו הן הבל.אז האם יש תשובה פשוטה לדילמה מה לעשות במקרה שיש מחד סכנה גדולה וברורה לציבור גדול, ומאידך יש פגיעה במרקם הדמוקרטי וכללי המשחק?
ולא, זה לא אומר שיש לאנשים הללו שהיו סביבו (פוליטיקאים ורבנים) אשם תורם ברצח. מותר לגמרי (ואף ראוי) לומר שרבין הולך להמיט אסון בלתי נסבל על העם והמדינה, אם אכן זה מה שאתה חושב. בדומה לדילמה של יגאל עמיר עצמו, ניתן לשאול לגבי כל רב או פוליטיקאי. מה הוא אמור לעשות ולומר במצב שבו הוא מגיע למסקנה שרבין הוא רודף? רק קראו את הציטוטים שמובאים עד היום מביבי ושאר מנהיגי הימין באותה תקופה שמסווגים אוטומטית כהסתה. מה לזה ולהסתה?! הם חשבו שרבין ממיט עלינו אסון ושמעשיו יעלו לנו בדם רב, ולכן גם אמרו זאת. זו הייתה הערכת המציאות שלהם. אין ספק שכתוצאה מכך יכול אדם להסיק מסקנה ולעשות מעשה קיצוני (יש שיאמרו שעמיר הוא הוכחה טובה לזה. אני לא בטוח), אז מה? האם מצופה ממני לא לומר את מה שאני חושב, ולהמשיך ללכת כצאן לטבח (לשיטתי)? האם מותר לבקר מנהיג שטועה אבל אסור לבקר מנהיג שעומד להמיט עלינו אסון? טענות דומות עלו באותה תקופה ביחס לאמונה הדתית, כאילו היא עלולה להביא לפנאטיות רצחנית. וגם על כך תהיתי, האם מישהו מצפה ממני לוותר על אמונתי רק כי יש מישהו שיסיק ממנה מסקנות בעייתיות?!
אבל האווירה והאמירות מסביב הן רק רקע לדילמה האישית. נשוב כעת לדילמה של האדם הפרטי, כי זה מה שיותר מעניין כאן. האם עמיר היה צריך להסיק בהכרח שכללי הדמוקרטיה קדושים יותר מהשרידות של כולנו? האם עליו לשתוק וללכת יחד עם כלל הציבור כצאן לטבח (לשיטתו)? לא אכנס כאן לדוגמאות היסטוריות של מעשים קיצוניים כמו אלו של הרשל גרינשפן ודוד פרנקפורטר, כי אני יודע שמיד יצלבו אותי (חוק גודווין), אבל אלו דוגמאות לא רעות (בטח יותר טובות מרצח גדליה). ולא, אני ממש לא מתכוון לומר שרבין דומה לנאצים, ואפילו לא שהוא עשה זאת במזיד והתכוון להרע. בהחלט ייתכן שהוא עשה זאת בתמימות כי הוא חשב שזה מה שראוי. אולי. אני גם לא מתכוון לומר שמה שקרה לו הגיע לו. אבל הדילמה שתיארתי לא תלויה בשיקולים של מגיע או לא מגיע, מזיד או שוגג. מדובר בדילמה שהיא תוצאתית ביסודה. מחד, עומד גורלו של הציבור כולו (לדעתו של עמיר/ישמעאל של דורנו), ומאידך ניצב המרקם הדמוקרטי וכללי המשחק (ולא חורבן הדמוקרטיה). מישהו מוכן לחתום לי שלדילמה הזאת יש תשובה פשוטה וחד משמעית?
איני נכנס כאן לשאלה האם להערכתו של עמיר יש בסיס, ולו רק מפני שלדעתי האישית לא. בהחלט הייתה צפויה סכנה ממעשיו של רבין לאנשים רבים שישלמו מחיר כבד, מה שלפחות בדיעבד יש לו תימוכין, אבל איני חושב שהייתה שם סכנה קיומית לציבור. אני גם לא חושב שרצח פוליטי כזה יכול לשנות משהו, והוא אכן לא שינה כלום (להיפך, הוא רק הזיק). לכן לדעתי האישית אין דילמה, והרצח היה פסול, אסור וחסר כל היגיון. אבל אני מדבר בהנחה שזו הערכת המציאות המפוכחת שלך כאדם פרטי, וכמובן גם של קבוצה לא מבוטלת של אנשים חכמים וחשובים מסביבך שאותם אתה מעריך. האם במקרה כזה יש תשובה כל כך פשוטה לדילמה הזאת? אני כלל לא בטוח בזה.
בעיני, ברור שיש תשובה פשוטה וברור שכללי המשחק הדמוקרטיים הם המנצחים. לא זו בלבד, אלא שזה המסר העיקרי שעלינו ללמוד וללמד לדורות הבאים מהטרגדיה הנוראה של רצח רבין.
אנסח את הדברים בצורה מעט שונה:
הפועל היוצא של החיים במשטר דמוקרטי הוא שאנחנו מוותרים על השימוש בכוח כדי להשליט את דעותנו.
זה האלף בית של מהו דמוקרטיה.
היוצא דופן היחיד לכלל הזה הוא מקרה שבו ראובן פועל באופן ברור נגד החוק כדי לפגוע בשמעון. במקרה כזה, יהיה מותר לי או למישהו אחר להתערב ע"י שימוש בכוח כדי להציל את שמעון.
אבל אם ראובן פועל במסגרת החוק, גם אם הוא פוגע בשמעון, הרי שעם קבלת הכללים הדמוקרטיים ויתרתי על היכולת שלי להשתמש בכח כנגד ראובן. הכלי היחיד שנשאר בידי הוא לשכנע את העם לשנות החוק כך שמעשהו של ראובן יוגדר כלא חוקי.
לכן, במדינה דמוקרטית בו הוחלט ש"המתת חסד" זה חוקי, אם אני רואה שראובן עומד לרצוח את שמעון בהמתת חסד, אסור לי לפגוע בראובן.
באותו אופן, גם אם יגאל עמיר היה בטוח במאת האחוזים שיצחק רבין עומד להביא על היושבים בציון אסון, והוא אף עשה כל שביכלתו כדי לודא שהוא לא טועה בהערכה שלו, אסור היה לו להשתמש בכח. מה שהיה עליו לעשות זה לנסות לשכנע כמה שיותר אנשים להצביע נגדו. זה הכל. אם הוא מרגיש שזה לא מספיק, תמיד עומדת בפניו הברירה לשכנע את כל המחזיקים בדעתו להגר למקום אחר על פני הגלובוס.
מכלל לאו נשמע הן, המקרה היחיד בו מוצדק להשתמש בכח כנגד המשטר, הוא כאשר יש פגיעה בדמוקרטיה. אין כוונתי למה שזועקים פעמיים ביום בתקשורת על "פגיעה בדמוקרטיה", אלא על פגיעה מהותית בדמוקרטיה. מיצובישי לגולדפרב, ואף מינויו של גונן שגב לשר, אינו פגיעה בדמוקרטיה המצדיקה שימוש בכח. שינוי החוק או החוקה כך שיילקח מהאזרחים הזכות לבחור או להיבחר, זו הפגיעה בדמוקרטיה עליה אני מדבר.
מעולם לא חשבתי שיש חידוש במה שכתבתי כאן, אך לצערי בעקבות דבריו של הרב מיכאל אברהם אני רואה שצריך לכתוב את הדברים בפירוש.
בעיני, זה המסר החשוב ביותר שצריך ללמד ביום רצח רבין. עזבו אתכם ממורשת רבין, עזבו אתכם מיום פטירת רחל אמנו, אם הדברים דלעיל אינם מובנים מאליהם לכל אחד, צריך להקדיש בכל שנה את יום הרצח כדי לשנן אותם היטב היטב.
