דברים אלו של הרב סולובייצ'יק מוכרים לי מזה זמן. אך רק עתה קלטתי שזה מהות ההפטרה שקוראים: שדוד צריך להיעלם לזמן מה כדי שהוא יוכל לשוב ולהתחדש כמלך.
והשנה זה גם מתאים לסופה של פרשתנו: יעקב נשלח לברוח לחרן, בטרם יחזור להגשים את ברכות אביו.
עוד נקודת מבט בעניין אחר מהרב יהודה הרצל בנקים בספרו מהלכים במקרא:
הספר "מסורת הגיור" מחולק לשני שערים. השער הראשון (330 עמ') של הספר מציג תמונה הלכתית של התנאים הנצרכים לגיור אותו פורס הרב מלמד. בשער השני (כ550 עמ') מובאים תשובות רבני הדורות האחרונים כשהם מחולקים על פי הארצות בהם הם כיהנו ואודות מצבם כתבו בתשובותיהם כשנלווה לזה הסבר אודות המצב הדתי ששרר באותן קהילות. בימים האחרונים סיימתי לקרוא את את השער הראשון, אודותיו אני כותב כאן.
כאמור, השער הראשון מציג את הדיון ההלכתי של הגיור: מי יכול להתגייר, באלו תנאים, וכיצד מגיירים? בניגוד לספרי פניני-הלכה המוכרים של הרב מלמד, בספר הזה אין הכרעה הלכתית חדה ונימוק מדוע זו ההכרעה להלכה. במקום זה, המחבר למעשה מציג שתי גישות הלכתיות: המחמירים והמקילים (כשכל אחת מהגישות גם מתחלקת בחלוקות פנימיות, שהן לא מענייננו כאן). לאורך הספר ניכר שהמחבר מזדהה עם גישת המקילים, הגם שלא זכור לי שהוא כותב כך בפירוש, והוא מאריך לבסס את היות הגישה המקילה דרך שפסעו בה רבים בדורות הקודמים ושלא נכון לבטלה ולטעון שיש רק גישה אחת, זו המחמירה.
הספר מנסה לשרש דעה רווחת שלכתחילה על המתגייר לקבל על עצמו התחייבות לשמור את כל המצוות, מה שקיום נקרא "להיות דתי/חרדי", ואם לא עשה כך הרי שיש פגם בגיור. אמנם, יתכנו מקרים של שעת הדחק או דיעבד, אך לכתחילה ברור מה צריך להיות. על פי המהלך המוצג בספר, הרי שאין הסכמה על כך כלל ולפחות בדורות האחרונים ניתן לראות בבירור כי יש שתי גישות בהבנת ובפסיקת ההלכה. אמנם, ישנה הסכמה בין שתי הגישות ההלכתיות שיש צורך בקבלת מצוות בתהליך הגיור, אלא שיש מחלוקת מה כוללת אותה קבלת מצוות ומה הגדרתה של "קבלת מצוות". הגישה המחמירה דוגלת בכך שעל המתגייר להתחייב לקיים את כל מצוות התורה. הגישה המקילה מסבירה שהתביעה מהמתגייר הוא לקבל את העובדה שלעם ישראל ניתנה התורה והקב"ה מצווה על עם ישראל לשמור את התורה.
טענת המחמירים בדור האחרון היתה שבדורות הקודמים הקהילות היהודיות היו קהילות שומרי מצוות, ולכן ברירת המחדל של מי שהתגייר היה להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית, ומן הסתם לשמור מצוות. על פי הבנה זו, יש יתרון לגיורים שהיו נערכים בכל מיני קהילות נידחות בגולה לפני מאה או מאה וחמישים שנה, מאשר כאן ועכשיו בארץ ישראל שרוב היהודים אינם "דתיים" או שומרי תורה ומצוות.
הרב מלמד מפריך את הטענה הזאת, באופן משכנע ביותר. לדבריו, עד לתחילת האמנציפציה הקהילות היהודיות, לפחות באירופה, לא היו מורשות לגייר בכלל, ובודאי שלא היו תופעות בהן היו נישואי תערובת שבהן ביקשו בעלים/הורים לגייר את בת הזוג הנוכרית. תופעות אלו התחילו רק אחרי שהקהילות נפתחו, ותהליך החילון החל. נישואי התערובת התרחשו בעיקר במשפחות שכבר כמה דורות התרחקו מהקהילה ומהדת, והרצון לגיור היה רק על מנת למנוע הבדלים בין האב לאשה ולילדים, או כדי להרגיע את רוגז ההורים היהודים.
לנוכח מציאות היסטורית זו, צריך ללמוד ולהבין את התשובות ההלכתיות שנכתבו בנושא גיור. אם מדובר, לדוגמא, בקהילה שמספר שומרי השבת בה היו ספורים מאד, והשואל בעצמו לא ראה שום בעיה להתחתן עם נוכריה, וכל רצונו לגיירה הוא רק להשקיט את המצפון ואת טענות ההורים, הרי שקשה להאמין שמישהו העלה בדעתו שהאשה המתגיירת תתחיל לשמור מצוות יותר מבעלה, מהוריו, ומרוב הקהילה. הרבנים המשיבים הכירו מן הסתם את המציאות וכנגד מציאות זו כיוונו את דבריהם. לנוכח הבנה זו, ברור שיש יתרון גדול לגיורים הנערכים בימינו בארץ ישראל, על פני גיורים שנערכים כיום או בעבר בחו"ל. גר או גיורת במדינת ישראל, רוב הסיכויים שהם יתחתנו עם יהודים ויהיו בעלי זהות יהודית חזקה, וכמעט ואין סיכוי שיחליטו לנתוש את הדת החדשה לטובת דת אחרת.
שתי התובנות הללו: שיש שתי גישות ברורות בפסיקה, ושהמציאות ההלכתית בדורות האחרונים בתפוצות ישראל גרועה מהמציאות של היום, היא שמובילה את הקורא אל המסקנה איזה מהגישות היא הנכונה והמתאימה למציאות ימינו.
כדאי להאיר גם פיסקה נוספת של המחבר, שגם הוא קשור בשאלה איזה גישה להעדיף:
פעמים רבות יש קשר בין עמדותיו התורניות והחינוכיות של הרב ביחס לשאלות הכלליות של העת החדשה, לעמדתו ביחס לקבלת הגרים בתקופה זו. שכן רוב הרבנים שגישתם לציונות ולמדע היתה חיובית - נטו להסתכלות רחבה, כללית וחיובית יותר על המציאות, ונטו להקל לגייר מתוך רצון למנוע את טמיעתם של יהודים רבים בחברה הנוכרית. מנגד, רבנים שגישתם למדע ולציונות עוינת, פחות נטו לשקלל שיקולים אלו, והתמקדו יותר בשאלה הפרטית האם ניתן לגייר את הנוכרי או הנוכרייה שלפנינו, שחיים עם בן זוג יהודי.
אני מניח שרבנים שדיברו בפניכם לפניי, ושידברו אחריי, יתמקדו במטרה הנעלה של הנהגה רוחנית, בשליחות שבעשייה הרבנית וכד'. מכיוון שאני לא מאמין גדול באלטרואיזם, לכן החלטתי להתמקד בתחילת דבריי דווקא במה שיוצא לי מהעשייה הרבנית בקהילה, אותה אני ממלא בהתנדבות.
אז מה יוצא לי מזה?
התפקיד הרבני מחייב אותי להיות מחובר לתורה. זה לא רק להתחייב למסגרת תורנית, לימוד יומי או שבועי כלשהוא. זה מחייב אותי למצוא לימוד ונושאים שמעסיקים אותי ושמעניינים אותי. לאורך כמה שנים הייתי מתמקד בשיעור השבועי שלי בנושאים שחשבתי שיעניינו את הקהל, גם אם אותי הם פחות מעניינים. בשלב מסוים שיניתי גישה, והתחלתי להעביר את השיעור בנושאים שמעסיקים אותי. הגעתי למסקנה שאם לא אמצא נושאים שמעסיקים אותי, לא אצליח להתמיד, גם אם המשמעות תהיה שההרכב האנושי בשיעור אולי השתנה בעקבות ההחלטה הזאת.
התפקיד הרבני מחייב אותי ללמוד, להתקדם בלימוד תורה, לחפש חידושים (שלי או של אחרים), לגבש עמדה בנושאים תורניים שונים, ובאופן כללי להיות מחובר לפשטות המתחדשים בכל יום, בין אם אלו בעיות הלכתיות חדשות, שלא היו בעבר, ובין אם זה סתם פשט נחמד ברש"י על התורה.
בתחום העבודה שלי, ההיי טק, המכנה המשותף לאנשים בני 35 ומעלה זה שיש להם תחביבים: רצים במרתון, גולשים בים, נוסעים על אופנוע או אופניים, או משקיעים בכל מיני בישולים מיוחדים. כשחבריי לעבודה שואלים אותי מה התחביבים שלי, אני עונה: אני לא עוסק בשום דבר שהוא מגניב או cool. האמת היא שהתחביב שלי זה הרבנות.
אני מסתכל על ההתנדבות בצהר באור קצת דומה. המדינה ונדבנים אחרים השקיעו בי כסף, הן בלימודי ההנדסה והן בלימודי התורה בשנות ההכשרה שלי. נכנסתי לתחום ההתנדבות בצהר כסוג של החזרת החוב לחברה. אם השקיעו בי כסף, אז אני מעוניין לתרום לקירוב הלבבות בין חלקי החברה ואעשה זאת במשהו שאני מוכשר בו. לזוגות ששואלים אותי כיום למה אני עושה את זה, אני עונה שאני מאמין גדול ב"להעביר את זה הלאה". אני נותן לכם משהו שאני יודע לעשות ואתם זקוקים לו, ואני מקווה שאתם תמצאו את ההזדמנות לתת למישהו אחר משהו שאתם מוכשרים בו ושהאחר זקוק לו. בנוסף, אני גאה להיות חלק מארגון רבני צהר. אני חושב שהארגון עושה דברים נפלאים, גם בקרב הציבור הרחב, אבל גם עבור רבנים: ימי עיון, השתלמויות שונות, כנסים תורניים, ואני מפיק מהם הרבה תועלת.
לרבנים יש באג מסוים, שהם מעדיפים בדרך כלל להיות בצד המשמיע, ולא בצד השומע. כשזה מגיע לצד ה"טיפולי" שבתפקיד הרבני, קרי להקשיב ליהודי הנמצא בצרה, הנטיה הזאת עלולה גם להיות מסוכנת. גם לי יש את הנטיה הזאת. ואף על פי כן, בשלב מסוים הגעתי למסקנה שלא טוב לי שהרב היחיד שאני שומע הוא אני. אז אמנם לאורך כל השנים היו רבנים שהייתי מקשיב לשיעורים שלהם דרך האינטרנט. אבל בשנים האחרונות גם התחלתי לצאת מהבית וללכת לשיעור תורה של רב אחר, פשוט כדי להזכיר לעצמי שלא כל החכמה ולא כל הכשרון נמצא אצלי.
בהקשר לזה, גם אסביר מה גרם לי לפתוח בזמנו את בלוג "רב צעיר". בזמנו, כשעשיתי את צעדי הראשונים ברבנות, בבית כנסת שגם הוא היה בשלבי לידה ושהתפילות התקיימו במבנה עראי, הרגשתי שאני צריך לקבל פידבק על ההחלטות והתהליכים שהובלתי. התחלתי להעלות לרשת תובנות מנומקות שהגעתי אליהם, לפעמים בשינוי פרטים בודדים, כדי לא לחשוף ברבים את כל מה שקורה בתוככי הקהילה. והתחלתי לשלוח קישורים עם הדברים לחברים. התפוצה שלי אף פעם לא היתה מאד רחבה, ואני לא חושב שאני מספיק מעניין כדי למשוך תפוצה רחבה, אבל בתפוצה שכן הצלחתי להגיע אליה היו מספר אנשים איכותיים שהצליחו לאתגר אותי ומילאו את הצרכים שלי. בזמנו לא היה פייסבוק עדיין, נדמה לי שכיום זה הרבה יותר קל לעשות דבר דומה לזה.
דוגמא לנושא שעסקתי בו בימיה הראשונים של הקהילה, וגם כתבתי עליו בבלוג: כולם יודעים ש"כופין בני העיר... לבנות בית כנסת". אבל מה כולל ה"כופין" הזה? בימיה הראשונים של הקהילה שלי, התפללו בגן ילדים, והתחילו להשקיע בבנית בנין קבע. בשלב מסוים הועד קיבל החלטה שכל מי שרוצה להיות חלק מהקהילה צריך לתרום סכום מסוים לקרן הבניה, ומי שלא ישלם לא יוכל להתפלל אתנו בגן, והוא יתבקש ללכת להתפלל במקום אחר. האם מוצדק למנוע ממישהו להתפלל עמנו בגלל שהוא לא מוכן לתרום לבנית בית הכנסת?
אני רוצה גם להתייחס לנושא של התנדבות מול עבודה בשכר. אני מאד לא ממליץ על התנדבות או עבודה בחינם. כפי שהזכרתי בתחילת דבריי, אני לא מאמין גדול באלטרואיזם. גם אם אני מקבל לא מעט מעבודתי הרבנית, כפי שפרטתי לעיל, כל עוד יש בעבודה הזאת חלקים שהרב לא מקבל מהם סיפוק או משמעות, רצוי מאד שיהיה תמריץ כלכלי לעבודתו. יתרה מזאת, קהילה ורב זו מערכת יחסים זוגית. צריך שתהיה התאמה ביניהם, וצריך שהאחד יבין את צרכי השני. השכר של הרב, וחידוש החוזה של הרב מעת לעת, אלו הזדמנויות שיש לקהילה ולרב לחזור ולתאם ציפיות.
מדי פעם אני שואל את עצמי כמה מחברי הקהילה שלי יודעים שאני עושה את התפקיד הזה בהתנדבות. אני לא לגמרי בטוח שזה דבר שידוע לרוב.
היה לי סיפור מצער בקהילה, שאביו של מישהו נפטר כמה ימים לפני חג הפסח. אני יכול לתת כל מיני תירוצים, אבל בסופו של דבר מה שקרה זה שלא יצרתי קשר עם האבל בזמן שהוא היה באבילות. הוא נפגע מאד, ובסופו של דבר הוא ומשפחתו הפסיקו להתפלל אצלנו. כמובן שהתנצלתי וגם אני וגם אחרים פנו אליו, אבל זה לא עזר. בסופו של דבר אני יושב בכסאו של רב הקהילה. זה לא מעניין אף אחד אם משלמים לי על זה או לא, מבחינתם אני צריך למלא את תפקידיו של הרב.
מצד חברי הקהילה יש גישות קצת שונות לרב. חלקם מחפשים מישהו שיענה על שאלות הלכתיות תדירות, חלקם מעוניינים לשמוע דבר תורה פעם בשבוע, חלקם מחפשים גם אתגר אינטלקטואלי בשיעור תורה. אך גם מי שלא בא במגע תדיר עם הרב, ייתכן ויהיה להם מאד חשוב שהרב יספיד את יקירם, ויגיע לשבעה או לחילופין שיהיה שותף בשמחת ברית, בר/בת מצוה או חתונה. דרך אגב, אחד מרבותי אמר לי פעם (לא האמנתי לו אז, אבל הוא צדק): התחום ההלכתי עליו מקבלים הכי הרבה שאלות: אבילות, והשאלה הכי נפוצה: מתי לקיים אזכרה.
שתי תובנות לחיים שלמדתי במהלך עבודת הרבנות שעוסקות בתקשורת בין-אישית:
א. אתה רוצה לקדם נושא שיש בו הרבה אמוציות? רק בדיבור פנים אל פנים, או לכל הפחות בטלפון. לא בכתב ולא בווטסאפ. עצם המפגש פנים אל פנים מוריד באחת הרבה אמוציות.
ב. כשיש מחלוקת בין צדדים, עדיף לדבר על רגשות ולא על עקרונות. פלוני מתלונן שאלמוני נוהג שלא כשורה? עדיף למקד אותו בזה שהוא מרגיש נפגע, ולא במי הצודק מבין השניים. ברוב המקרים כשיתברר לאלמוני שפלוני נפגע ממנו, ובהינתן שהוא לא התכוין לפגוע בו, אז הוא ישנה את דרכיו, ואין צורך להוכיח לו שמלכתחילה הוא נהג שלא כשורה.
----------------------------------
במהלך הדברים נשאלתי על ידי השומעים שתי שאלות קשורות. על שתיהן אין לי תשובה ברורה:
א. מה אני יותר: איש הייטק או רב? כיצד אני מציג את עצמי, כמהנדס או כרב? אין לי תשובה ברורה. אני גם וגם, וזה מאד תלוי בנסיבות.
ב. כיצד שני התפקידים שלי מפרים זה את זה: כיצד הרבנות מפרה את היותי איש-הייטק וכיצד היותי איש הייטק מפרה את עבודתי הרבנית? על החלק הראשון של השאלה ממש אין לי משהו ברור להשיב. על החלק השני אוכל להשיב תשובה חלקית: אני מקווה שבזכות היותי מסתובב בעולם שמחוץ לבית המדרש, אז דבריי מקבלים אוזן קשבת יותר אצל חברי הקהילה שגם הם אינם מיושבי בית המדרש.
באמצעה של פרשת לך-לך אנחנו קוראים את פרשת מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. מה המסר של סיפור המלחמה הזה? מה ניתן ללמוד ממנו?
לכאורה, מטרתה של הפרשה להראות כיצד אברם מתגייס במהירות להציל את אחיינו, לוט. אך אם כך הסיפור היה צריך להסתיים בפסוק ט"ז:
וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם:
מדוע התורה מאריכה בכל הפסוקים הבאים אחרי פסוק ט"ז:
(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:
(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:
(יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:
(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:
(כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְקֹוָק אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
(כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם:
(כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:
הבה נתבונן מה קורה לפני ואחרי סיפור מלחמת ארבעת המלכים את החמישה.
לפני המלחמה אברם נפרד מלוט, ולאחר מכן ה' מברך אותו (בראשית פרק יג):
(יד) וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:
(טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:
(טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:
(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:
(יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה':
אברם מצטווה לקום ולהתהלך בארץ, והוא עושה זאת ואז מתיישב באלוני ממרא, שם מגיעה אליו השמועה אודות המלחמה.
לאחר סיפור המלחמה (בראשית פרק טו):
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:
מהו השכר שה' מבטיח לאברם?
רש"י מסביר שה' מרגיע אותו "אל תירא" שלא יחשוש שמא יענש ולא יקבל שכר אחר שהרג נפשות. אך ניתן להציע הסבר אחר: אחר שאברם נמנע מלקחת משלל המלחמה, "בלעדי רק אשר אכלו הנערים", ה' מתגלה אליו ומבטיח לו שלא ירא ושכרו יהיה הרבה מאד.
כאמור, לפני המלחמה אברם מצטווה לקום ולהתהלך בארץ. מה פשר הציווי הזה?
אברם אינו מצטווה להיות "תייר" בארץ ולהסתובב ולטייל בארץ, אלא להתהלך בארץ בלא פחד ובלא מורא כאדם שהוא אדון ובעל-בית בארץ הזאת. סיפור המלחמה מראה כי אברהם קיים את המצווה הזאת. הוא התהלך בארץ, כרת בריתות עם שכניו, נודע בשכונתו כאדם שיש לו אינטרס ויכולת השפעה והכרעה על המלחמה האזורית המתרחשת סביבו. הדברים מגיעים לשיא מיד לאחר המלחמה. הכהן, איש הדת, מכיר בכך שאברם הוא כח משפיע וחשוב באזור. תגובתו של אברם למלך סדום שלא יקח מהשלל הוא מאותו טעם בדיוק: שלא יחשוב מלך סדום שאברם התעשר בזכותו ושרק בזכות התערבותו במלחמה לא-לו אברם נהיה אדם חשוב באזור. אברם מחזיק מעצמו כגורם מרכזי וחשוב באזור, מבלי להזדקק לטובות מאחרים. זו מטרת סיפור המלחמה: להראות כיצד אברם ממלא את ציווי ה' להתהלך בארץ - להראות בעלות ואדנות על המקום.
לאחר סיפור המלחמה, ה' מאשר שאברם פעל נכון ולכן הוא חוזר ומאשר את ברכת הזרע וברכת הארץ.
הספר "הבית שאנו בונים ביחד" נכתב לקהל האנגלי, ויצא לאור בשנת 2007, לאחר חלוף שנתיים מהפיגועים הגדולים ברכבת התחתית ב2005. התחושה בבריטניה באותה תקופה היתה כנראה שקבוצות שונות באוכלוסיה מנסות לקרוע את המרחב המשותף לגזרים. הספר יצא לאור בעברית לאחר פרוץ המלחמה הנוכחית, וכנראה שהיוזמה לתרגם ולהוציא את הספר לאור התעורר כתוצאה מהקרעים שהתגלו בחברה הישראלית בשנה שקדמה למלחמה.
עתה נגיע לתוכן הספר. יש שלושה מודלים בהם אפשר לקלוט מהגרים לתוך מדינה ותיקה: מודל בית הכפר, בו בעל הבית מוכן להכניס אליו אורחים (במקרה שלנו, מהגרים) והציפיה מהם הוא לכבד את בעל הבית ולהתנהג כאורחים. מודל בית המלון, בו האורחים הם עדיין אורחים, אך עתה הם למעשה שוכרים חדר מבעל המלון ויש מערכת יחסית עסקית בין האורחים לבין בעל המלון. מודל "הבית שאנו בונים ביחד", בו המהגרים החדשים בונים לעצמם בית בעזרתם של התושבים הותיקים, והמהגרים גם תורמים מיכולותיהם ומכשרונותיהם לטובת הותיקים. הרב זקס מסביר את הבעיתיות שבשני המודלים הראשונים, ומאריך בתועלת שבמודל השלישי.
לא אכנס לפרטים של הדיון של הרב זקס, אך אני מבקש כן לדון באקטואליות של הספר.
במהלך קריאת הספר לא הבנתי כיצד הספר אקטואלי עבור הציבור הבריטי, והמחבר לא הצליח לשכנע אותי שהוא כזה. מודל "הבית שאנו בונים ביחד" אם לוקחים אותו ברצינות, משמעותו הוא שבהצטרף ציבור מהגרים במדינה, המדינה צריכה לשנות את טבעה. העיירה, עם הבתים החדשים שהמהגרים בונים, כבר אינה אותה עיירה שהיתה לפני שהם הגיעו. המשמעות היא שבריטניה עם משפחת המלוכה, ועם הנימוס הבריטי, ועם התרבות הדתית-נוצרית, ועם עוד תכונות ידועות של הממלכה, לא בהכרח תמשיך להיות כזו. במודל הזה המהגרים הופכים מהר מאד להיות שווים בכל לאזרחים הותיקים, והם תורמים מהערכים שלהם לכלל.
אמנם, הרב זקס מנסה להגדיר את התחומים בהם המהגרים יתרמו מהערכים שהם מביאים, תחומים של גמילות חסד ועזרה לזולת, אך מצד המודל עצמו לא ברור למה זה מחויב. גם הדוגמא שהוא מביא לארץ שקלטה מהגרים בצורה יחסית טובה, שזה ארצות הברית, מוכיחה שההשפעה ההדדית של המהגרים על המדינה לא מצטמצמת לעזרה הדדית.
מעבר לזה, הרב זקס מתעלם מהפיל שבחדר, לתרבות האיסלאמיסטית שהתרחבה מאד בשנים האחרונות בערי אנגליה. חבל על דאבדין ולא משתכחין, שאיננו יכולים לשמוע ולקרוא את התייחסותו ואת ניתוחו של הרב זקס לאירועי השנה האחרונה. קולו הצלול בהחלט היה חסר לי הן בהתייחסות למלחמה כאן בארץ ויותר מכך בהתייחסות להתגברות האנטישמית שקרתה בבירות המערב בכלל ובלונדון בפרט.
אינני יודע כיצד ארועי השנה האחרונה היו משפיעים על התזה שהוא התווה בספר הזה, אך הייתי מצפה שכבר לפני 15 שנה כשהוא כתב את הספר הוא היה מתייחס לתופעה של חברה שהיגרה ומבקשת לפגוע אקטיבית בתרבות של המדינה המארחת. כך שקשה לי מאד לראות כיצד היה אפשר ליישם את התובנות שבספר למציאות באנגליה.
מנגד, דווקא לנוכח ארועי השנה שקדמה למלחמה כאן בארץ, לאופן בו הקבוצות השונות בחברה היהודית בונות יחד מדינה, לדבריו של הרב זקס יש משמעות חזקה מאד, לדעתי. התובנה האומרת שהמדינה לא שייכת לאף קבוצה ספציפית, ושעל כל קבוצה לתרום מיכולותיה לטובת בנין משותף, ושיחד אנחנו יוצרים ברית בין הקבוצות, ושעל בסיס הברית הזאת אנחנו מתקדמים הלאה.
באחד הימים בשבוע האחרון קפץ לי ביוטיוב הסרטון הזה:
מדובר על צילום של פאנל של משגיחים בכירים בעולם החרדי, שנועד לבחורי ישיבות, בחג סוכות האחרון. החלק המרכזי של הדברים נסוב על נושא ההשתמטות מהשירות הצבאי.
הדובר המרכזי, היושב מימין, הוא הרב שלמה ברויאר (למתעניינים, הוא בנו של פרופ' מרדכי ברויאר, שהוא בן דודו של הרב מרדכי ברויאר), בן ה78. לידו הרב יצחק מרדכי רובין, רב קהילת בני-תורה בהר נוף, זו הקהילה ששני מחבלים חדרו אליה לפני עשור ורצחו חמישה מתפללים ושוטר. מצד שמאל (כדאי לראות מתי שהוא נכנס בדקה 6:20) הרב יונתן אבר.
עבור מי שאינו רוצה לשמוע את ההקלטה, אפשר לקרוא את תמלול של החלק בנושא השירות בצבא כאן (בהקלטה זה מתחיל מדקה 55).
בגדול, את האידיאולוגיה הנאמרת כאן שמענו פעמים רבות בעבר, כך שקשה לומר שיש כאן משהו שהוא חדש. ואעפ"כ אני רואה עניין לשים על זה זרקור, כי הופתעתי מזה שאין שום בדיקה עצמית לאור המלחמה בשנה האחרונה. מבחינתי, דווקא חוסר החידוש, לאחר כל מה שראינו בשנה האחרונה, הוא הוא החידוש.
לאחר הצפייה בדברים הגעתי למסקנה שאחד משניים: או שהדוברים יודעים שהם משקרים לשומעים, או שהם לחלוטין מנותקים מהמציאות. אני חושב שהייתי מעדיף לחשוב שהשני הוא נכון, אבל נדמה לי שהראשון הוא הנכון.
האמירה המרכזית בנושא השירות הצבאי הוא שמה שקורא בשדה הקרב נשלט ע"י מה שמתרחש בבית המדרש:
"אז בסופו של דבר למה אותו רשע מת? בגלל שאנחנו עסקנו בתורה. ובמה שנוגע למלחמה זה במיוחד תורה, כמו שכתוב בגמרא, הדברים ידועים, ההצלחה מלחמות תלויה בתורה - זה מפורש. למה פלוני הרשע הזה מת? בגלל שאנחנו עסקנו בתורה? איך? זו שאלה מאוד שולית, מאוד משנית. באמת של הדברים זו שאלה מאוד שולית, איך? היה שם 82 טון פצצות, אבל למה, למה הוא מת? בגלל שאנחנו עסקנו בתורה.
"ואם היה עיתון לא חרדי אלא עיתון תורני - שאף פעם לא יהיה עיתון כזה, אז היה כתוב: 'אתמול בישיבות עשו חיזוק ולכן פלוני נהרג'. או לצערנו: 'אתמול היה רפיון, הייתה חתונה של בחור חשוב בישיבה ונסעו הרבה בחורים, ולכן היה רפיון וקרה מה שקרה, איזה מחדל מסוים'."
אם מי מהרבנים באמת היה מאמין שהתוצאות בשדה הקרב תלויים בלימוד התורה בישיבות, אני לא חושב שהם היו מסוגלים לשבת כל כך מדושני עונג אחרי שנה שבה נהרגו מאות חיילים, שלכאורה הם ותלמידיהם אחראים לזה.
"מה שהרב ברויאר אמר, רק הוא אמר שהיה רפיון כי הלכו לחתונה, בחורים שהולכים לחתונה מקיימים מצווה לשמח חתן וכלה. אם זה המטרה שלהם, אני לא חושב שזה נקרא רפיון, כי זה עכשיו המצווה שלהם. אם בחורים הולכים בשביל לאכול, סיבה לצאת קצת למוזיקה, אז זה בדיוק הנושא אבל מי שהולך לשמח את החבר שלו בחתונה, על זה הקדוש ברוך הוא לא יתבע אותו."
"הבעיה שלנו, הקושי שלנו הוא שאנחנו מכירים בזה והם הרי לא מכירים בזה, הם אוחזים שאנחנו פרזיטים, אנחנו יודעים שהם הפרזיטים. למה הם הפרזיטים? בוא, יום אחד תהיה בישיבה ותילחם את המלחמה האמיתית. 'מה, עזוב אותי', שווה לו להיכנס לסיכון שמה ולא לשבת יום אחד, מה, מהבוקר לשבת וללמוד. מה אתה משוגע? הם הפרזיטים, אנחנו הלוחמים האמיתיים. 'הוא לבדו בעל מלחמות'."
"ואני מספר להם שהיה לי בצעירותי בחור, חבר, שהוא היה ילד מחונן. הוא גמר בית ספר יסודי הוא היה מאוד צעיר, עשה את התיכון בשנתיים ובן 16 הוא כבר היה באוניברסיטה. היה גאון ממש, הוא למד פיזיקה באוניברסיטה, ואז התחיל הרעיון, המציאו את הרעיון של טילים מונחי לייזר, והוא מאוד פיתח את הנושא הזה. הגיע לגיל 18 וכולם התגייסו, אותו ישר לקחו למערכת של חיל האוויר, הוא לא עבר טירונות אפילו, הוא היה יושב במשרד, אז זה היה ברמת גן, זה נקרא שלישות, ומפתח תוכנות, אז המחשבים היו בהתחלת הדרך, תוכנות ליישם את העניין הזה של טילים מונחי לייזר. היה לו פרופיל 97, הוא יכול היה להיות בסיירת גולני והוא ישב כל היום במשרד ממוזג עם כוס קפה ועבד על טילים מונחי לייזר, שהפיתוח הזה הגיע לאמריקה שמו אותו על המטוסים ועם זה עבדו אז.
"ואחד הדברים שאני תמיד אומר לאנשים, הבחור הזה, יבוא לרמטכ"ל ויגיד לו 'החברים שלי נהרגים', אז היה מלחמת לבנון הראשונה, 'הם נהרגים בצפון, אני רוצה להתגייס, אני רוצה להיות בסיירת מטכ"ל' - מה הרמטכ"ל יגיד לו? שב במשרד! שב במשרד! מה שאתה עושה בפיתוחים שלך מורידים שם גדוד שלם של חיזבאללה, אנחנו לא צריכים אותך שם, אנחנו צריכים אותך במשרד.
"הסכנה היחידה שאמא שלו יכולה לבכות עליו בלילה זה אולי שהיה לו טוסטוס, זה אופנוע מאוד פשוט, שהוא מגיע למגרש החניה בשלישות אולי מישהו ידרוס אותו, חוץ מזה אין לו שום סכנה, וכל החברים של אותו מחזור כולם בצפון, וחלק מהם נהרגים.
"אם הבחור הזה יחליט לא לשמוע לרמטכ"ל ויגיד: 'לא, אני רוצה להתגייס', והוא ילך להתגייס והוא יהיה בסיירת גולני, מה אנחנו נקרא לו? בוגד. הוא בוגד. כי יכולת לעשות תפקיד יותר חשוב, אף אחד לא ידע מזה, היה אסור לו לפרסם, לפעמים הוא הלך אפילו בלי מדים, למה כי התפקיד שהוא עשה היה כל כך חשוב."
