בגליון האחרון של כתב העת המחודש של צהר, גליון לט, ישנם שני מאמרים העוסקים במעמדו ההלכתי של החרש בזמננו. הרב שמואל דוד, הרב של עפולה, פותח את הגליון במאמר אודות "החרש אילם בימינו - חיובו במצוות ואופן קיומן", והרב אהרן כ"ץ (מהמכון הגבוה לתורה בבר-אילן) מסיים בגליון זה מאמר שפתח בו בגליון הקודם אודות "נישואי החרש והחרשת בימינו".
שני המחברים למעשה מסכימים שהחרש בימינו הוא "פנים חדשות", ואולי אפילו "בריה חדשה" מהחרש עליו דברו חז"ל וכל הפוסקים עד הדור האחרון.
כך מסיים הרב כ"ץ את מאמרו:
אף על פי שהדעה הרווחת בימי חז"ל הייתה שחרש שאינו שומע ואינו מדבר דינו כדין מי שאין בן דעת גמור, וקידושיו הם רק מדרבנן, ואסור לברך ברכות אירוסין בחתונתו, ויש לכתוב לו כתובה מיוחדת על ידי בית דין, ניתן וצריך לשנות בימינו פסיקה זו.
במאתיים השנים האחרונות, נשתנתה מערכת החינוך לחרשים ושיפרה באופן יסודי את מצבם. כיום, רובם המוחלט של החרשים זוכים לחינוך מיוחד ורגיל המצליח להביא לשילובם המלא בחברה תוך יכולת להביע את עצמם באופן שיובן על ידי החברה הסובבת אותם, אף כשהקולות שהם מצליחים להשמיע עלולים להישמע לאוזני אנשים רגילים כשפה עילגת.
במצב זה התמודדו גדולי הפוסקים עם סוגיית שינוי מעמדו של החרש, כולל שאלת מעמדו ההלכתי בהלכות חופה וקידושין.
לאור השינויים הנזכרים לעיל, המסקנות להלכה הן: הרב עורך החופה והקידושין המשיא בני זוג שאחד מהם חרש או כבד שמיעה צריך לסדר להם חופה וקידושין רגילים ולברך במעמד זה את ברכות האירוסין והנישואין, נוסח כתובתם צריך להיות כמקובל בנישואי בני זוג הנישאים כדת משה וישראל.
לעקרונות המופיעים בדברי הרב כ"ץ מסכים הרב שמואל דוד, הגם שהוא מסתייג מההנחיה לכתוב כתובה רגילה לחרש מטעמים פרקטיים (שזכויות האשה עלולות להיפגע אם בית הדין לא יכיר בהיותו של חרש זה בגדר פיקח). את החידוש בדבריו של הרב שמואל דוד מצאתי דווקא בהתייחסותו לחרש המתקשר בשפת הסימנים.
ראשית, הוא כותב שלחרש זה אמנם תהיה בעיה לגרש את אשתו, אך "לגבי חיוב במצות וצירוף למנין והוצאת אחרים ידי חובתם במעשה, כגון הדלקת נר חנוכה... אם הוא יודע ומבין, משכיל ויודע, להסביר את כוונתו ברמיזה או בכתיבה, נראה שדינו כדין פיקח לכל דבריו".
לאחר מכן הוא מביא דעות פוסקים בני זמנינו שכותבים שאף חרש שאינו שומע ואינו מדבר אך מבין בענייני העולם ומצליח לתקשר עם סביבתו, הרי דינו כפיקח גמור. כך לדוגמא הרב אשר וייס:
בזמננו שהרוב המכריע (של החרשים) מגיע לדעה שלמה, והם מתפקדים כאחד האדם, אם על ידי שפת סימנים ואם על ידי קריאת שפתיים - דינם כפקחים גמורים.בסיכום המאמר, מסיק הרב שמואל דוד שאכן חרש בימינו שאינו שומע ואינו מדבר מצטרף למנין (אך לא מומלץ לעשות חזרת הש"ץ במנין זה), ואף עולה לתורה:
חרש העולה לתורה, אם הוא מדבר, צריך לברך בשפתיו. אם אינו יודע לדבר, יברך בשפת הסימנים. ואם הוא מבין בענייני העולם, גם אם אינו מדבר, אין צורך להעלות עוד עולה כדי להשלים את מנין הקרואים לשבעה.[בעניותי, אינני בטוח שאני מבין דברים אלו. הרי נראה לי שמוסכם שחרש שאינו שומע פטור מקריאת התורה ואף אינו יכול להוציא (אם יכול לדבר), ואם הוא פטור מקריאת התורה, הכיצד יוכל לעלות לתורה? וצ"ע]
