החרוסת

עפ"י המשנה בפסחים, החרוסת זה אחד מהמאכלים המצויים ב"קערת הפסח" – זה מוסכם על כולם. יש מחלוקת מה חשיבותו: מצוה או לא מצוה (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיד עמוד א). לא ברור מהמשנה אם במקדש היו מביאין לפניו חרוסת:

הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצוה. ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח.

בגמרא שם (דף קטז עמוד א):

אף על פי שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה - משום מאי מייתי לה? - אמר רבי אמי: משום קפא.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה.

בביאור דעת חכמים שחרוסת אינה מצוה, הגמרא אומרת שזה משום קפא – ובזה יש מחלוקת בין רש"י (שזה להפיג החריפות - "שרף החזרת קשה, ויש בו ארס") לבין ר"ח (שזה למניעת תולעת בחרוסת - "כדי שתמות הקפא שבאותו הירק מן החומץ שבחרוס' פי' קפא תולעת").

בביאור דעת ר' אלעזר שחרוסת היא מצווה נחלקו בגמרא: זכר לתפוח או זכר לטיט.
המוכרים בירושלים (לא ברור אם לפני החורבן או לאחריו) היו מכנים את החרוסת "תבלין למצוה".

לאור דברי הגמרא יש לשאול:

• לדעת ר' אליעזר בר' צדוק – מה ראו חכמים לתקן תקנה זו? מה מוסיף החרוסת על פני המצה והמרור? 
• האם החרוסת היא זכר לחרות או זכר לשעבוד? 
• לדעת חכמים – מה קשור ה"קפא" לליל הסדר? 

מהגמרא בפסחים דף ל: 

אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן - משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור, הואיל שחימוצו קשה. אמר רב אשי: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי.

ורש"י שם:

בית חרוסת - כלי שנותנין בו חומץ, וכל דבר שיש לו קיהוי, ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה, והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי, ולשון חרוסת - קיהוי, אייגירו"ש +(צ"ל אייגרו"ם) תבלין חריף+ בלעז.

רואים שחרוסת זה תבלין לבשר בכל ימות השנה. אז לדעת חכמים, ליל הסדר אינו שונה בזה מכל ימות השנה. סביר להניח אם כן שבזמן ש"במקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח" היו מביאים גם חרוסת כתבלין לבשר.

הנצי"ב מסביר בפירושו להגדה, אמרי שפר, שליל הסדר עבר שינוי תוכני מזמן הבית לאחר החורבן:

לדבריו, מעמדה של המצה השתנתה. בזמן המקדש היא היתה כלחמי תודה, נלוית לקרבן הפסח ולא בעלת מעמד עצמאי. לאחר החרבן המצה והמרור קיבלו מעמד עצמאי.

דבר דומה ארע לחרוסת (ראה פרופ' דוד הנשקה, מה נשתנה" עמ' 255 ואילך) – התבלין של הקרבן. כבר אין קרבן, אך החרוסת נשארה עם שני שינויים:
א. מעתה החרוסת יתבל את המצה והמרור (במקום את הקרבן).
ב. החרוסת יקבל מעמד סמלי עצמאי (בדומה למצה ולמרור).

כשבאו להסביר את מעמדה הסמלי של החרוסת – נחלקו הדעות, חלק הסבירו על השעבוד וחלק על הגאולה.
אך כאן לא מסתיים הסיפור.
הרמב"ם בפירושו למשנה הסביר שאם חרוסת מצוה – יש לברך עליה:

והחרוסת תערובת שיש בה חמיצות וכעין תבן זכר לטיט, וכך אנחנו עושין אותה, שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודכין אותן עד שיתרככו ולשין אותן בחומץ ונותנין בתוכן "סנבל" או קרנית או איזוב בלי שחיקה. ור' צדוק שאומר חרוסת מצוה חייב לדעתו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת. ואינה הלכה.

הרמב"ם ביד-החזקה כותב שהיא מצוה מדברי סופרים, אך אינו מזכיר שמברכים עליה:

החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.

ניתן לומר שהרמב"ם חזר בו לעניין פסיקת ההלכה כר' אליעזר בר' צדוק, כפי שכותב רדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק ה ללשונות הרמב"ם - הוספות מחלק ג' סימן תקמד (אלף תרצב)):

 אלא שראיתי בפירוש המשנה שכתב ואין הלכה כר' אלעזר לא ידעתי אם טעות הוא שנפל בספרים ומ"מ על מ"ש בפסק סמכינן וכ"כ בעל מ"מ דהלכה כר"א ב"ר צדוק.

אך מתעוררת השאלה:

• למה נפקא מינה אם חרוסת מצוה או לא? אם זה לענין אם מברכים או לא – ראינו שלא! אם זה לענין חיוב אכילת שיעור מסוים – גם לא מצינו שיעור כזה! אז למה נ"מ אם זה מצוה? 

לפי הגרי"ד סולובייצ'יק (שיח הגרי"ד) המצוה היא להביאה אל השלחן לפני ההגדה (ולשון הרמב"ם מדוייק - "ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח") – ויש לספר את יציאת מצרים בשעה שמצה ומרור וחרוסת מונחים לפניך. 

אך מדוע? מה מוסיף החרוסת למצה ולמרור? אמרנו שליל הסדר עבר טרנספורמציה אחר החורבן. הנושא העיקרי שלו אינו תודה לה' שגאלנו, אלא האמונה שה' הוא שגואל את עמו. אי לכך יש יותר דגש גם על קושי השעבוד. המהרש"א בחידושי אגדות מסביר:  

זכר לטיט כו' בשעת אכילת מרור יזכור וימררו חייהם בעבודה קשה בחומר וגו' שהיא עבודת הטיט וזכר לתבן שהוסיפו בעבודתם ותבן לא ינתן לכם ויפץ העם וגו' לקושש קש לתבן ור"א דקאמר זכר לתפוח לפי המדרש שכתבו התוס' יש לעשות חרוסת גם בשאר פירות שנדמו ישראל בשיר השירים אבל בשמעתין לא נקט אלא זכר לתפוח והיינו דיש לזכור הנס דכל עוד שמררו חייהם היו יולדות בריוח כמ"ש תחת התפוח וגו' כדאמרינן במסכת סוטה ולקיים מ"ש פן ירבה כן ירבה:

החרוסת מדגיש את קושי השעבוד, אך גם את "תחת התפוח" – את האנושיות של עמנו בתוך השעבוד הנורא! את השאיפה לחיים בריאים ותקינים! וזה עצמו מקהה את מרירות המרור.

הגדה כפשוטה (דרשת שבת הגדול)

הדברים הבאים הם הרשימות שלי לקראת דרשת שבת הגדול השתא. בחרתי השנה לא להעביר מהלך שלם, אלא לעבור על ההגדה מתחילתה ועד לסוף המגיד ולהעיר הערות. הדברים כתובים קצת בקודים. אני מקוה שהקוראים יצליחו להפיק מזה תועלת גם בצורתו הנוכחית. מי שמעוניין בהרחבה של נקודה ספציפית שישאיר תגובה ואשתדל להרחיב.

קדש – כל אדם שמוסב בסדר צריך לשתות כוס מלא (בניגוד לשבת רגילה) ושותים בהסבה. ליל הסדר זה זמן טוב לשים לב למה זה קידוש – קריאת התעוררות לאדם ומהאדם: אנחנו נמצאים בפסח/שבת!

ורחץ – נטילת ידיים ללא ברכה. למה? לכאורה, דבר שטיבולו במשקה. גם זה בכלל השינויים שעושים עבור הילדים.

כרפס – כל ירק כשר לכרפס (מכוונים בברכה על המרור). למה עושים כרפס? כדי שישאלו הילדים. הרמזים האחרים אינם אלא רמזים.

יחץ – למה? כהכנה למגיד. לחם עני – לחם שעונים עליו דברים הרבה. הלחם עני מתבטא בכך ש"דרכו של עני בפרוסה". למה בוצעים את האמצעית? העליונה נצרכת לברכת "המוציא" – לברך על מצה שלמה (מדין אין מעבירין על המצות). על דרך הדרוש: השניה כנגד יצחק – שבר – אילו של יצחק – מידת הגבורה.

מגיד – על שמה בעצם נקראת ה"הגדה".

למה מתחיל ב"הא לחמא עניא"? למה בארמית? למה מזמינים עתה אורחים? דברנו על כך בשנים קודמות, על סמך דברי הנצי"ב, ש"הא לחמא עניא" זה הקדמה שנתוספה בזמן הגלות לטובת העברת הדגשת השינוי מזמן הבית והעברת המוקד מה"פסח" ל"מצה".

מוזגים כוס שני ועוקרים השלחן – למה? כדי שישאלו התינוקות: מה כבר ברכת המזון? כבר מפנים? ולכן: כאן שואלים "מה נשתנה".

מה נשתנה הוא דוגמא בלבד לשאלות האמורות להטריד את הדור הצעיר. ראוי להשתדל להגיע להוספת שאלות.

[המליצה של הרב עובדיה: הבן רואה את אביו מזמין אורחים, ושואל "מה נשתנה הלילה הזה?", אביו עונה לו: עבדים היינו ולמדנו ממעשיו של פרעה שאין לבו ופיו שוים.]

עבדים היינו – סיפור היציאה ממצרים בדרך של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" לשיטת שמואל [שנה שעברה הסברנו שבעצם "מה נשתנה" זו שאלת התם "מה זאת", ועבדים היינו זו התשובה המקבילה ל"בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים]. כאשר השלב הראשון של ההבנה של יציאת מצרים זו הגאולה הפיסית – לא להיות עם משועבד. בעל ההגדה מוסיף שדבר זה איננו רק עניין הסטורי, אלא דבר הנוגע לכל אחד מאתנו ולכן גם נתבע מאתנו התייחסות.

למה אומרים "מעשה ברבי אליעזר"? כאן בעל ההגדה ממחיש את דבריו "ואפילו כולנו חכמים... וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

למה אומרים "אמר רבי אלעזר בן עזריה"? מה זה קשור לליל הסדר? לכאורה דבריו של רבי אלעזר בן עזריה הם דוגמא ל"סיפור יציאת מצרים" שהתרחשה באותו לילה בבני ברק והם נאמרו באותה מסיבה. קשה מאד לנתק את הסיפור עם התייחסותו ללילה ולבוקר מהפן ההיסטורי של הסיפור, תקופה ערב מרד בר-כוכבא, כאשר הסדר מתקיים בעירו של רבי עקיבא התומך הנלהב של בר-כוכבא. החכמים דנים האם מזכירים את גאולת מצרים במצב של חושך והתלמידים מבשרים שאין צורך לדון בכך שהרי האור מעבר לפינה.

למה מזכירים את ד' הבנים? יש המציעים שזו הקדמה לשיטת רב ב"מתחיל בגנות ומסיים בשבח", כדי ש"מה נשתנה" זו הקדמה לשיטת שמואל. אנחנו הצענו שבעל ההגדה מוסר לנו שיש להתאים לכל בן את סוג ה"סיפור יציאת מצרים" המתאים לו. כבר ראינו את שאלת התם "מה נשתנה" יחד עם תשובתו "עבדים היינו". ראינו את החכמים מסובים בבני ברק ואת טיב ה"סיפור" שהיה שם, ובהמשך נראה את טיב הסיפור המתאים לשאינו יודע לשאול ב"מתחילה עובדי עבודה זרה וכו'".

"יכול מראש חדש" – שנה שעברה הסברנו שקטע זה בא להסביר את הוראת התורה לאביו של הבן שאינו יודע לשאול. האופן שיש ללמד בן זה הוא באופן של "בעבור זה" – הקב"ה הוציא אותנו ממצרים כדי שנשמור מצוותיו.

"מתחילה עובדי ע"ז" – דעתו של רב ב"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – רב מדגיש לא את החירות הפיסית אלא את החירות הנפשית-רוחנית. הדגש איננו על "מה קרה" אלא על "לשם מה קרה".

למה אומרים כאן "והיא שעמדה"? במקביל לשיטת שמואל שהסתיים ב"אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו'", כך גם כאן בשיטת רב אנחנו מסבירים כיצד הגאולה הרוחנית שלנו וקבלת התורה והמצוות עומדים לנו בכל דור ודור.

"צא ולמד" – כאן מגיעים לבסיס סיפור יציאת מצרים. אנחנו מספרים את סיפור היציאה ע"י ארבעה פסוקים מפרשת מקרא ביכורים:
- פסוק ראשון – הרקע.
- פסוק שני – השעבוד.
- פסוק שלישי – התפילה.
- פסוק רביעי - הגאולה.
- [פסוק חמישי – א"י].

הדרשות מובאות פסוק פסוק, כאשר על כל כמה מילים יש נסיון של התנא הדורש להזכיר את סיפור הגלות וגאולת מצרים בעיקר מספר שמות. כך רומזים לנו שעל כל נקודה בסיפור ניתן להרחיב כל אחד כפי יכולתו. הדרשות על הפסוקים מסתיימים בעשר המכות.

איך הגיע לכאן מחלוקת "רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא? "רבי אברהם בן הרמב"ם כותב אשר הרמב"ם לא הביא הנ"ל בנוסח ההגדה לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי, אבל 'אמירת זה מנהגנו ונהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב" – אפשר להבין מכאן שקטע זה הגיע להגדה אחרי שעם ישראל נהג להרבות בסיפור יציאת מצרים ולהביא מדרשים שונים לחיזוק ולהרחבת הדברים. ולכן, אחרי שהובאו עשר המכות מוסיף בעל ההגדה גם מדרש זה שכנראה התפשט לדון בו בבתי ישראל. [עוד רעיון: מחלוקת זו היא במקום (ממש) שהפסוק החמישי "ויבאנו" היה בו. כל הדיון כאן נסוב סביב המספרים ארבע וחמש. נראה שיש בזה יותר מרמז לחלק החמישי החסר.]

דיינו – סיכום סיפור יציאת מצרים ע"י סיכום כל הגדולות שהיו בו. אין הכוונה ב"דיינו" שהיינו מסתפקים בזה, בודאי היינו שואפים ליותר, אך הכוונה היא שגם אלו זה כל מה שהיינו זוכים לו עדיין היינו מחוייבים להודות על המעלות הטובות של המקום עלינו, ועל אחת כמה וכמה וכו'.

סיפרנו ביציאת מצרים, למה צריך עכשיו את "רבן גמליאל אומר"? רבן גמליאל הוא כמין סיכום של הנקודות החשובות שאנחנו צריכים לקחת אתנו לפני שנפרד ממגיד. כך נודא שגם אם נכנסנו לפרטים רבים במהלך סיפור יציאת מצרים אנחנו יודעים לקחת את העיקר.

"פסח מצה ומרור" – העבדות – המרור, ליל הגאולה – פסח, והגאולה עצמה – מצה. ואחרי זה שוב הקשר של מה שהיה אלינו – "בכל דור ודור... ואותנו הוציא משם... לפיכך...".

דרשת שבת הגדול

התפרסם באתר כיפה במדור "דעת תורה" (קישור)

כידוע, אחת הסיבות שהשבת הקרובה מכונה "שבת הגדול" היא מפני שהרב, שהוא הגדול בקהל, דורש בפני הקהל בענייני הפסח. יש משהו מייצג בזה שנקבע כמנהג ישראל שבתקופת השנה שכל עם ישראל מנסה לעסוק בכמה שפחות עיסוקים שלא קשורים בהכנת הבית לפסח, מטילים על הרב להכין את אחת משתי הדרשות החשובות של השנה. אני בטוח שאם היו מעמידים את זה לבחירה, לא מעט רבנים היו מצביעים להזיז את דרשת שבת הגדול לאחרי פסח.

בעמוד הראשון של הלכות פסח, מתייחס המשנה ברורה לשאלה באיזה נושא יש לדרוש בשבת הגדול בפני הקהל:
ועכשיו נוהגין לדרוש בשבת הגדול... והעיקר להורות לעם דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון דהיינו דיני הגעלה וביעור חמץ ואפיית המצה ושאר הלכות פסח... אבל אם יהיה הדרשה רק בפלפול או דרוש בעלמא אין יוצאין בזה ידי חובתן.
לא כולם הסכימו עם דברי המשנה ברורה. הג"ר אליעזר וולדנברג זצ"ל, בעל שו"ת ציץ אליעזר ואיש הלכה מובהק, פרסם חלק מהדרשות שנשא בשבת הגדול. בדרך כלל הדרשה נסבה סביב השאלה, מדוע נקראת שבת הגדול "שבת הגדול", ולאחר מכן איזה פשט נחמד ברמב"ם הלכות חמץ ומצה. לא בדיוק מה שכתב המשנה ברורה.

בצעירותי הייתי מקפיד ללכת עם אחד מהורי לדרשת שבת הגדול. מספר שנים הלכתי לשמוע את הרב ד"ר פ.ה. שהיה רב באחת הקהילות הקרובות לביתי. שנה אחת הוא דיבר על מעשהו של הלל הזקן וסימן הכורך בליל הסדר ובשנה אחרת הוא דיבר על מחלוקת הראשונים בעניין שתיית כוס חמישית בליל הסדר. על אף שהרב ניסה לשכנע שאין שום בעיה הלכתית לשתות היום כוס חמישית, אני עדיין מרשה לעצמי לקבוע שבדרשות אלו קשה לומר שהתקיים "ללמד המעשה אשר יעשון דהיינו דיני הגעלה וביעור חמץ".

לעומת זאת, הלכתי מספר שנים עם אבי שיח' לדרשתו של רב העיר, הרב י.פ. רב העיר היה חוזר כל שנה פחות או יותר על אותם הדברים. הדרשה היתה מחולקת לשניים - החלק הראשון היה הלכתי ובו הוא היה מסביר בעיקר איך להכשיר את המטבח לפסח. הוא היה עובר על כל חלקי המטבח ומסביר בפשטות איך להכשיר. במאמר מוסגר נספר שדעת הרב היתה שאין להכשיר מיקרוגל, אך הוא כנראה ידע שרוב הציבור לא ישמעו לו, ולכן היה פשוט מדלג על המיקרוגל בסקירה שלו. מדי שנה היתה אשה אחת, ייתכן וזו אפילו היתה אותה אשה, שהיתה קוראת מהקהל: "כבוד הרב, מה עם המיקרוגל?" ואז הרב היה מתייחס גם למיקרו ומסביר שאפשר להסתדר שבוע אחד בלי מיקרו. חלק זה של הדרשה היה מתארך עד בערך עשר דקות לפני המועד בו הוא היה אמור להסתיים. אז עבר הרב לחלק השני שהיה נמשך עד בערך חצי שעה אחרי צאת שבת. חלק זה היה על ההגדה והוא היה אומר וורט יפה שבדרך כלל היה מתקשר עם חשיבות החינוך הדתי לילדים.

אני זוכר שהייתי שואל את עצמי, מידי שנה לאחר הדרשה של רב העיר, מדוע אני טורח לבוא ולשמוע את הרב אם כבר שמעתי את רוב הדברים בשנה לפני כן. ראוי לציין שבשני סוגי הדרשות, הן זה של הרב פ.ה. והן זה של הרב י.פ., היתה תפוסה מלאה ועוד אנשים עמדו מאחור ובכניסה.

כיום אני שואל את עצמי מה נכון יותר, ללכת בדרכו של המשנה ברורה וללמד פחות או יותר מדי שנה את אותם הדברים, או להפליג על ענני הדרוש? מצד אחד גם אני לעצמי חוזר מדי שנה על אותם הלכות - מה לעשות אני לא זוכר הכל, אז מדוע לא לחזור בפני חברי הקהילה מדי שנה פחות או יותר על אותם נושאים. בנוסף, אם כל שנה אומר פחות או יותר את אותם הדברים אפשר לחסוך בצורה רצינית חלק מזמן ההכנה לדרשה. מצד שני, האם הקהל לא מצפה שאני אחדש משהו כל שנה? האם לא יוצאים אנשים בסוף ושואלים את עצמם: למה באתי - הוא אמר את אותם הדברים בשנה שעברה?

על מה אתם הייתם רוצים שהרב ידרוש בקהילה שלכם? טקבקו כאן למטה...

ביעור מעשרות ווידוי מעשרות

חלק מהמקורות המובאים כאן לקוחים מדף מקורות משיעורו של הרב יהודה זולדן בעניין ביעור ווידוי מעשרות שהתקיים בכנס רבני צהר לקראת חג הפסח.

התורה מצווה על מצוות וידוי מעשרות (דברים פרק כו):
(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: (יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: (טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

עפ"י המשנה (מעשר שני פרק ה משנה י):
במנחה ביום טוב האחרון [של פסח] היו מתודין

הרמב"ם פסק שמצווה זו נוהגת גם כשבית המקדש חרב ובעקבותיו פסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שלא סעיף קמא-קמב):
אימתי מתודין, במנחה, ביו"ט האחרון של פסח של רביעית ושביעית.
אין מתודין אלא ביום. וכל היום כשר לוידוי המעשר. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות.

בעקבות מצוות וידוי מעשרות ומצוות ביעור מעשרות התפתחו מנהגים שונים ביחס לקריאת הפטרת שבת הגדול "וערבה לה' וכו'" מהנביא מלאכי, שכן היו שהבינו שקביעת הפטרה זו נעשתה רק בגלל דברי הנביא אודות נתינת המעשרות "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" ושקריאת הפטרה זו נועדה להזכיר לציבור לערוך ביעור ווידוי מעשרות.
- עפ"י האדר"ת (הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים), אדר היקר עמ' עה: בשנות הביעור [שנה רביעית ושביעית במחזור השמיטה] בלבד הוא שצריך להפטיר "וערבה"... ולא בשאר שנים.
- עפ"י הבאר היטב, או"ח סי' תל ס"ק א: אין מפטירין "וערבה" אלא כשחל שבת הגדול בערב פסח.
- למנהג הגר"א, מעשה רב סי' קע"ו, אין מפטירין "וערבה" בערב פסח שחל בשבת, מכיוון שבשבת אסור להפריש תרומות ומעשרות.

בשבתם כרבנים ראשיים פרסמו הגר"א שפירא זצ"ל והגר"מ אליהו (שהקב"ה ישלח לו מהרה רפואה שלמה) את ההנחיות הבאות:
וידוי מעשר זה כל אחד ואחד אומרו בפני עצמו, וי"א שאפשר שאחד יוציא לאחרים כדין שומע כעונה, יש הקוראים את הפסוקים הללו בציבור מתוך ס"ת בלא ברכה ויש הקוראים בחומש. רצוי למי שביכולתו לקרוא בכותל המערבי.

על האפשרות לקרוא מתוך ס"ת נרחיב בעז"ה ברשימה הבאה.