פעמיים התורה מצווה אותנו על מצוות ספירת העומר:
ויקרא פרק כג
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':
דברים פרק טז
(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:
מה טעמה של מצווה זו?
הרמב"ם בחלק ג' של מורה נבוכים מציע שהמצווה קשורה לחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מג):
ושבועות, הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם באמרו ואביא אתכם אלי, ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד, כן זכרונו בכל שנה יום אחד, אבל אכילת מצה אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו, כי הרבה פעמים יאכל האדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלשה, ואמנם יתבאר ענינו ויתפרסם בהתמיד אכילתו היקף שלם.דברים דומים מופיעים ב"שורש המצווה" בספר החינוך (מצוה שו):
משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל"ג, כ"ה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה [שמות ג', י"ב] וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.אך יש להודות כי בפשט הפסוקים טעם זה קשה. התורה לא מציינת כלל את חג השבועות כזמן מתן תורתנו, אלא כחג הקציר. זאת ועוד, כשהתורה מזכירה את ספירת העומר זה בהקשר חקלאי ולא בהקשר של חירות או קבלת התורה.
ראשונים אחרים אכן ציינו טעמים אחרים למצוות ספירת העומר. נסקור חלק מהם.
רמב"ן רואה בספירת העומר דרך בה התורה תוחמת יחד שני ארועים חקלאיים רבי משמעות, שיש להם גם משמעות דתית חשובה, קציר השעורים (עם מנחת העומר) וקציר החטים (עם מנחת הביכורים) (רמב"ן ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק טו):
והנה טעם הפרשה, שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן, וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו, ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם ויביא קרבן עליו.חזקוני רואה בספירת העומר תזכורת שנתית למנין השנים לשמיטה ויובל (חזקוני ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק טו), בהם קציר השעורים וקציר החטים אינו מתקיים:
ע"י ששבעה שבועות אלו בין שני ראשי זמנים של קציר שעורים ושל קציר חטים שמצות שמיטה נוהגת בהם והם שעליהם אמר ירמיה שבועות חוקות קציר ישמור לנו ופרש"י שבעה שבועות שחקק לנו בהם שני חוקות קציר חק העומר ושתי הלחם ישמור לנו שיהא הקציר בזמנו לפיכך דבר גדול תלוי במנינם כדי להיותו דוגמא וזכרון, כשם שאנו מונין יומי ושבועי ולאחר השבת השביעית אנו מקדשים את יום החמישים, כך אנו צריכים לעשות בשמטה ויובל. וכל עצמן של תוכחות שבספר זה לא נאמרו אלא על השמטת השמיטין, שהרי יש בהם מ"ט מיני פורעניות כנגד ארבעים ותשע שנים שביובל אם מבטלים בהם שמיטין.רבי יצחק קארו סבור שספירת העומר מודא שהאדם לא ישכח לעלות לרגל לחג הקציר, הגם שעסוק בטרדות הקציר (תולדות יצחק ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק טו):
הטעם שצוה הקדוש ברוך הוא לספור את העומר, מפני שכל איש ישראל היה עסוק בקציר שלו, וכל אחר בגרנו מפוזרים וישכחו עלייתם לרגל.רבי יצחק אברבנאל רואה בספירת העומר תזכורת לאדם על ימי חייו החולפים ביעף (אברבנאל ויקרא פרק כג):
צוה שיקריב עומר השעורים המורים כפי השם על הנשארים מימי האדם וחייו אשר בשערה ישופנו וכדי שלא יבטח על תהו לחשוב כי עוד רבות בשנים יחיה צוה וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. לרמוז שיתנו לבם ויספרו את עצמם וימי חייהם הנשארים אחרי שביתת עשרה שנים הראשונים ועשרה האחרונים. והענין שיספרו כל הימים שאפשר שיחיה עוד שהם עד ממחרת השבת השביעית שהוא מספר החמשים יום לרמוז שימי האדם מלבד עשרה שנים הראשונים ועשרה האחרונים הן בין רב למעט חמשים שנה ומה טוב אמרו וספרתם לכם כי בהיותם מונין כן יהיו מונין ומשערים מספר ימי חייהם האפשרי להיות כפי טבע בני אדם על הרוב. והזהירם שבסוף הימים ההם יקריבו מנחה חדשה לה' לרמוז שבסוף החמשים שנה ההם מהספירה להיותם קרובים לימי הפקדה וימי השלום ראוי שיקריבו מנחה חדשה בהנהגת עצמו לא כימים הראשונים שהיו להוטים אחר יצרם אבל בדרך אחר חדש ללכת אחרי ה'. וכמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך.
