שאלה במעשה שבת ויום-טוב

נשאלתי את השאלה הבאה:
במשפחה דתית מיוצאי צפון אפריקה היה מקובל ונהוג עד לפני לא הרבה שנים להתיר את השימוש בחשמל ביום-טוב. בשנים האחרונות התפשט האיסור להשתמש בחשמל ביום טוב גם בקרב משפחה זו, כמו בקרב הרבה מיוצאי צפון אפריקה שלפנים נהגו להתיר. והנה באחת מהשנים שבהם הם השתמשו בחשמל הקליט אחד מבני המשפחה את אבי המשפחה אומר את תפילות ה"יהי רצון" השונים של סימני ראש השנה בנעימה מיוחדת על פי מנהג המשפחה. כיום רוצים הבנים לשכפל את ההקלטה הישנה ולהפיץ בקרב בני המשפחה, על מנת שיוכלו ללמוד את המנגינה המסורתית של משפחתם לסימני ראש השנה.

חלק מבני המשפחה רוצים לדעת: האם מותר להם להשתמש בהקלטה שנעשתה ביום טוב לפני שנים רבות, בעת שנהגו להתיר את השימוש בחשמל ביום-טוב?

תשובה:
נראה שאין מה לחשוש כאן לאיסור, ושהגם שהיום שהמנהג הוא לאסור את השימוש בחשמל ביו"ט אין מקום לאסור את מה שנעשה בעבר בהוראת היתר, שכן לכל היותר הוא יוגדר כמעשה בשוגג שמותר לאחר יו"ט.

הגמרא בחולין (דף טו עמוד א) אומרת :
המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

השו"ע הכריע להלכה כרבי יהודה (סימן שיח סעיף א ):
המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').

נחלקו האחרונים מה נכלל בדין זה. כך הביא הביאור הלכה שם ד"ה "המבשל בשבת":
ואם הוא מלאכה דרבנן עיין בפמ"ג שכתב דחד דינא אית להו ובשוגג צריך להמתין עד מו"ש ... וחפשתי ומצאתי בביאור הגר"א שכתב ומסיק להלכה דאפילו לדעת השו"ע שפסק כר' יהודה היינו בדאורייתא אבל במלאכה דרבנן הוא סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד ... שוב מצאתי שגם בח"א כתב דנ"ל דבשוגג באיסור דרבנן מותר אפילו לו בו ביום וכבר קדמו הגר"א בביאורו:

והמגן אברהם כתב (בס"ק ג') שאם עשה עפ"י הוראת חכם הרי זה נחשב לשוגג.

השימוש בחשמל ביום טוב הותר ע"י חלק מגדולי הפוסקים, כך הביא בשמם הג"ר עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת ח"א לב) בתשובה בה הוא כותב לאסור:
אמנם בשו"ת אבן יקרה חלק ג' (סי' קס"ח) כתב בפשיטות להתיר הדלקת מנורת חשמל ביום טוב, משום שהאש מצויה בחוטי החשמל, ואין לזה דמיון למה ששנינו שאין מוציאין אש מן האבנים משום מוליד, שכאן ע"י הנעת הכפתור אינו מבעיר את חוטי החשמל אלא מאש מצויה, והרי הוא כמדליק נר מאש שהובערה מערב יו"ט...
אולם הגאון רבי צבי פסח פראנק רבה הראשי של ירושלים, כתב לצדד בירחון קול תורה (שנת תרצ"ד חוברת א' - ב'), להתיר הדלקת חשמל ביום טוב מטעם אחר, והוא כי לדעתו אין כאן הבערה בידים ממש, אלא כמסיר המונע, שעל ידי הנעת הכפתור מתקרבים ב' חוטי החשמל ונדלקים, וזה נחשב לגרמא, ומכיון שאין זה אלא גרמא להולדת אש ביו"ט, ולא מצאנו שהחמירו חז"ל אלא במוליד אש בידים, ולא על ידי גרמא, (וכן מתבאר בתוספות ביצה כ"ב ע"א), הלכך מותר להדליק החשמל ביום טוב עד כאן. ותנא דמסייע ליה הוא הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בעל ערוך השלחן, בתשובה, (שנדפסה בקובץ בית ועד לחכמים, חוברת א', ניו יורק, תרס"ג), שכתב ג"כ להתיר הדלקת החשמל ביו"ט, מפני שאין זה אלא גרמא, וכבר אמרו בשבת (קכ ע"ב), לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי, ואף כאן אינו אלא כמקרב האור ע"י פגישת שני כחות הנגדיים, החיובי והשלילי, ואז יוצא האור לפועל. ולכן יש להתיר ע"ש. (וכן הובא בספר שרי המאה חלק ו' עמוד קי"ד).

לאור זאת הוא פוסק שם:
לפיכך, אע"פ שהמקילים להדליק חשמל ביום טוב, אין למחות בהם בחזקה, בפרט שנהגו כן בכמה קהלות בחו"ל על פי הוראות רבותיהם, (וכמו שכתב ג"כ בספר שרי המאה חלק ו' עמוד קט"ו), מכל מקום נכון מאוד להסביר להם בלשון רכה, שלפי דעת רוב רבותינו האחרונים יש להחמיר שלא להדליק חשמל ביום טוב, ואחרי רבים להטות.

כך שנראה שגם מי שנהג על פי הפוסקים שהתירו את הדלקת החשמל ביו"ט אין מקום לומר שפעולתו תחשב למעשה יו"ט במזיד ולכל היותר זה יהיה בבחינת שוגג שמותר לו ולאחרים למוצאי יו"ט.

עם זאת, נראה שיש כאן מקום יותר לדון. השואל הציג שבמשפחתו נהגו להקל להשתמש בחשמל ביו"ט. לענ"ד נראה שזה היה שלא כדין גם לפוסקים המתירים. כלומר, גם הפוסקים שהזכרנו שהתירו את השימוש בחשמל ביו"ט התירו זאת רק לצורך תאורה ודנו בזה משום "הבערה - מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", אך במכשירים אחרים הפועלים ע"י חשמל יש מקום לחלק ולומר שלא היה מקום להתיר כלל.

ולעניין שלנו שהפעילו רשם-קול ביו"ט, בודאי שאין מקום לומר שיש כאן הבערה שהותרה נמי שלא לצורך. יתרה מכך, הג"ר צבי פסח פרנק בספרו הר צבי חלק ט"ל הרים מלאכת כותב (סי' א) מסתפק האם יש בפעולת רשם-קול איסור משום אב-מלאכה כותב:
בענין דבור לתוך הפאנאגראף שמכל קול הברה נעשה רושם על נייר המתגלגל שם שעי"ז הוא חוזר ומשמיע הד דבור גופא לאח"ז שהאריך כת"ר אי חייב משום כותב.

אך גם אם נקבל שיש בפועלת רשם-קול איסור כותב, הרי שבמקרה שלנו זה בודאי יחשב כשוגג, שהרי המשפחה סברה שמותר להשתמש בכל אמצעי חשמלי.

לכן נראה שהשימוש בהקלטה מותר גם למי שהקליט וגם לאחרים. כך נראה לי.

נ.ב. יש עוד להוסיף שאם צודקים דברינו ואין פוסקים המתירים להפעיל רשם-קול ביו"ט, הרי שמן הדין שמי שעבר את האיסור והפעיל את המכשיר לא יפרסם את מעשהו זה ברבים, וגם אם הוא מתכוין להפיץ את ההקלטה אל לו לציין שהוא זה שהפעיל את המכשיר.
עדכון: תלמיד חכם אחד העיר לי שאין צורך לומר כך, שכן מי ששומע את ההקלטה איננו יודע בודאות שההקלטה היא מיו"ט, הוא עלול לחשוב שההקלטה היא מיום חול וביימו סדר של ליל ראש השנה בסתם יום של חול.

אשמח להערות על הכתוב כאן.