יום רביעי, 11 באוגוסט 2010

חיסיון רפואי בהלכה - המשך

המשך מהרשימה חיסיון רפואי בהלכה.

העולה, להבנתי, מהמקורות שהובאו ברשימה הקודמת היא שההלכה אינה מכירה באיזה שהם זכויות יתר שיש לרופא על פני כל אדם אחר. כלומר, מידע שאסור לכל אדם לפרסם על אדם אחר - אסור גם לרופא לפרסם. מאידך, מידע שחובה על כל אדם אחר לפרסם גם הרופא חייב לפרסם. זה שהרופא נשבע את שבועת הרופאים לשמור על חיסיון המידע של מטופליו אינו מעלה או מוריד לפי המקורות הללו.

[יש להוסיף על זה שלחלוטין לא מובן לי דבריהם של ענקי העולם, הציץ אליעזר והחלקת יעקב, שהבאתי. לדבריהם הרופא חייב לספר, גם אם לא נשאל על כך משום שיש בזה משום "לא תעמוד על דם רעך". עד היכן מגיע חיוב זה? האם על הרופא לעכוב אחר המטופל הזה לכל מקום שאליו יעבור להתגורר וידאג שלכל אדם שהם עלולים להתארס איתם לספר על מצבם הרפואי? או שמא, במקרה הנדון יש "חולה לפנינו" דהיינו הארוס/ה הנוכחי ורק אליהם מופנה התשובה?]

המצב הזה, שבעצם ההלכה אינה מכירה בקיומו של חיסיון רפואי, מעוררים הרבה שאלות. האם צריך רופא דתי להודיע למטופליו שהוא איננו מחוייב לשבועת הרופאים במקרים מסויימים? סביר להניח שאותה מטופלת חסרת רחם לא היתה מגיעה לטיפול אצל הרופא הספציפי הזה אם היא היתה יודעת שלא תהיה למצבה חיסיון, האם זה משנה?
וגם אם נקבל את המצב הבעייתי הזה אצל רופאים, מה נאמר לגבי המקרה היותר בעייתי של חיסיון משפטי? [היום יש בחדשות הרבה דיבורים גם ביחס לחיסיון עיתונאי, האם במדינה יהודית היינו מעוניינים לותר לחלוטין על המושג של חיסיון עיתונאי?]

האם מישהו מהקוראים מכיר מקורות הטוענים כי ניתן להכליל את החיסיון הרפואי בתור תקנות הקהל, שיש כאן אינטרס ציבורי שהמידע שהמטופל מוסר לרופא לא ימסר לאף גורם אחר?

[לסיום, בספר "שיח נחום" שו"ת של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' ישנה שאלה אם הרופא מחוייב לדווח למשרד הרישוי אודות מטופל שיש לו מחלת הנפילה. הרב רבינוביץ' העלה שבמקרה כזה שהחולה מסכן את עצמו ואת הציבור אזי הרופא מחוייב לדווח (אם אחד הקוראים ישלח לי את התשובה בפורמט שאני יכול להעלות לבלוג, אעשה זאת). עד כמה שידוע לי זה מקרה שגם החוק מחייב לדווח, והוא קיצוני יותר מהמקרים שנידונו לעיל.]

תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

שם השולח: יצחק תאריך: 13/08/10, 06:17:51כדאי להשוות למצב החוקי במדינת ישראל. סעיף 49 לפקודת הראיות קובע ש"רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא, והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כללמתוך אמון שישמרם בסוד". בהמשך הסעיף יש חריג, שלפיו הרופא חייב למסור את המידע הרפואי (במסגרת עדות) אם "מצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה".
במקרה הזה, אני חושב שהפוסקים שציטטת הפעילו מבחן דומה מאוד: הם לא זלזלו באינטרס של החיסיון הרפואי (והציץ אליעזר אפילו הציע שצריך לעשות בשביל זה התרת שבועה), אבל הם חשבו שהצורך לגלות גובר על האינטרס שבאי-הגילוי. ההבדל בין החוק להלכה הוא בשלוש נקודות אחרות:
1. בחוק - בימ"ש צריך לעשות פעולה אקטיבית של ביטול החסינות הרפואית. בהלכה - הפוסקים רק אמרו לרופא מה עליו לעשות, אבל אם הפוסק (או הרופא עצמו) מסיק שיש לבטל את החסינות, היא פשוט איננה קיימת בלי צורך בביטול אקטיבי.
2. בחוק - מדובר רק על עדות בפני ביהמ"ש, כלומר לאחר מעשה. בהלכה - מדובר לכתחילה. הרופא היהודי יגלה לארוס מראש שאשתו לא תוכל ללדת. הרופא ה"משפטי" יגלה זאת רק לבית המשפט לאחר שהם יהיו שנים רבות ללא ילדים, והבעל יגיש נגד אשתו תביעת נזיקין.
3. בחוק - יש חסיונות "מוחלטים", שאי אפשר להסירם. החשוב מביניהם הוא חסיון עו"ד-לקוח (וכל אחד יכול לנסות לנחש למה דווקא החיסיון הזה, בניגוד לחסיונות רופא, פסיכולוג או עו"ס). בהלכה, מסתבר שמעמדו של עו"ד איננו עדיף ממעמדו של רופא...


שם השולח: יצחק תאריך: 13/08/10, 06:22:05ועוד משהו חשוב: בחוק, יש חיסיון מוחלט ל"כהן דת", שאינו חייב לגלות מה שנאמר לו בווידוי. בהלכה כמובן אין חסיון כזה (במובן של "וידוי" לפני כומר), אך יתכן שיש אינטרס ציבורי בקיום חיסיון כזה בצורה חלשה יותר.
אבל מה שעניין אותי, הוא מעמדו של הרב בכל העניין הזה. האם הציץ אליעזר והחלקת יעקב היו יכולים להרים בעצמם טלפון לארוס, ולהודיע לו שהרופא סיפר להם שלכלתו אין נרתיק? או אולי גם בהלכה, החיסיון של "כהן דת" חזק יותר מהחסיונות האחרים?