יום שבת, 6 בפברואר 2010

וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן

אחרי חטא דוד ובת-שבע נתן הנביא מוכיח את דוד (שמואל ב יב ט):
אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.

הכפילות בפסוק זה זועקת לשמים - מדוע יש צורך לומר "את אוריה החתי הכית בחרב" ולחזור ולומר "ואותו הרגת בחרב בני עמון"?

במהלך השבת עלה בראשי הרעיון הבא (תוך כדי חזרה על המדרש בדבר הצעת התורה לאומות השונות, דבר שאני מניח עשה השבת כל הורה שיש לו ילדים בגן):

בני-עמון ידועים בתורה כאומה שניאוף זו סיבת לידתם ודרך חייהם. כשנתן הנביא מוכיח את דוד הוא אומר לו:
לא מספיק שהרגת את אוריה ולקחת את אשתו, עוד היתה לך את החוצפה לשלוח את אוריה להיהרג בידי בני-עמון - האומה הידועה לשמצה כבעלי עבירה באותו תחום שאתה אשם בו.

תגובה 1:

חגי אמר/ה...

שם השולח: יניב תאריך: 07/02/10, 09:04:27
יפה!