על עקירת יישובים, אידיאולוגיה, דמוקרטיה וסירוב פקודה

עמנואל שילה כתב בטורו ב'בשבע' האחרון את הדברים הבאים (קישור):

בהמשך לאותו עניין: צדקה עשה עימנו הרב יובל שרלו כאשר פרסם לאחרונה באופן ברור את עמדתו התורנית בנושא עקירת יישובים ומסירת שטחי א"י. הדברים נכללו במאמר שפורסם לאחרונה באתר ישיבת פ"ת, תחת הכותרת "תגובה לדברי הרב דרוקמן המעודדים סרבנות". מסתבר כי הרב שרלו הולך בדרך רבותיו, ראשי ישיבת הר עציון, וסבור כי "למדינה יש סמכות הלכתית לקבוע את גבולותיה". לדעתו, "אם הריבון במדינה, העם, קבע כי לטובת ארץ ישראל ועם ישראל יש לשנות את גבולות המדינה - חובה על המדינה לעשות זאת". הרב שרלו מתנגד במרומז לטענה שעקירת יישובים היא פגיעה בלתי לגיטימית בזכויות הפרט, ומגייס את ההלכה "מלך פורץ גדר ואין מוחין בידו" כדי להכשיר את פגיעת המדינה במגורשים.
אין זה המקום לוויכוח למדני עם עמדתו של הרב שרלו בהיבטיה התורניים. במישור המעשי נראה כי הרב שרלו, אולי מתוך רצון לקצר, מדלג על שאלות קריטיות. למשל, האם ניתן לסמוך על כך ששיקוליה של הממשלה הם אכן ענייניים, או שמא צדקו רבים שטענו כי אריאל שרון הוביל את ההתנתקות כדי לחמוק מלתת את הדין על שחיתותו? ומה קורה כאשר תפישת הממשלה לגבי טובת המדינה מבוססת על שיקולים מוסריים הומניסטיים הסותרים את היהדות - כגון הכרה ערכית בזכותו של העם הפלשתיני למדינה בארץ ישראל?
מה שבעיקר חשוב לציין הוא שתנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון, שיצאה מבית מדרשה של ישיבת 'מרכז הרב', נישאה על גבי השקפה שונה לחלוטין של מו"ר הרב צבי-יהודה קוק. הרצי"ה כתב פעמים רבות כי החלטה על מסירת שטחים היא חסרת לגיטימיות מבחינה תורנית, בהיותה סותרת את מצוות ירושת הארץ שנוהגת גם בזמן הזה. הדברים נכתבו ופורסמו גם ביחס להחלטות שהתקבלו על ידי ממשלה נבחרת מתוך שיקולים של טובת העם והמדינה לפי מיטב הבנתה. לדעה זו הצטרפו גדולי הרבנים של הציונות הדתית - הרב שפירא, הרב גורן, הרב נריה ועוד מאות רבנים שחתמו מעת לעת על גילויי דעת ברוח זו. מי שאינו מספיק למדן כדי לגבש דעה עצמאית מתוך לימודו, אין סיבה שיעדיף את דעת הרב שרלו ורבותיו על פני דעתם.

לא הייתי רואה לנכון להגיב על דבריו אלה של עמנואל שילה, לולי המשפט האחרון. מה פשר המשפט הזה:
מי שאינו מספיק למדן כדי לגבש דעה עצמאית מתוך לימודו, אין סיבה שיעדיף את דעת הרב שרלו ורבותיו על פני דעתם.
לכאורה גם המשפט ההפוך נכון באותה מידה:
מי שאינו מספיק למדן כדי לגבש דעה עצמאית מתוך לימודו, אין סיבה שלא יעדיף את דעת הרב שרלו ורבותיו על פני דעתם. מה מנסה שילה לומר במשפט הזה? שיש כאן דין של רוב ומיעוט? שיש בהכרח ללכת אחרי מי שגדול יותר? למה? איזה מין צורת דיון זה? האם בגלל שהרב שפירא, הרב גורן, הרב נריה ועוד מאות רבנים אמרו משהו הוא כבר לא יכול להידון בבית המדרש, ועוד כשידוע שיש הסוברים אחרת?

כיוון שכבר העלנו את הנושא, איני יכול לפתור את עצמי מלהתייחס לעצם העניין. הטענה המרכזית של שילה, כפי שאני הבנתי אותה, זה שמפעל ההתיישבות קם על פי השקפתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ולכן השקפות אחרות (שהיו קיימות כבר אז) לא ישפיעו על הציבור כשדנים בהרס אותם יישובים. אך דא עקא, ממקום מושבי במודיעין, אני מזמין כל אדם לעשות סקר בין המתיישבים בשאלה: במידה וידוע ללא צל של ספק שרוב העם היהודי היושב בציון מתנגד להוספת יישובים נוספים, האם בכל זאת יש לבנות יישובים נוספים?
טענתי היא, שיהיה רוב מוחץ בקרב המתיישבים שיאמרו שאין ללכת כנגד דעת רוב העם. מניין לי הבטחון המופרז הזה? התשובה היא פשוטה: מהרטוריקה שנשמעה ונכתבה בכל כלי התקשורת הדתיים (כולל 'בשבע') ערב הגירוש מגוש הקטיף. הרטוריקה שנשמעה אז היתה בעיקרה שנשלחנו ע"י ממשלות ישראל, ששרון פועל בניגוד למצע שלו, שאין שום תכלית למהלך, שרוב העם מתנגדים למהלך (ויוכיח משאל מתפקדי הליכוד) ועוד טענות שונות שהמכנה המשותף של כולם הוא שאנחנו משחקים במגרש הדמוקרטי. טענות מהסוג של "זו ארצנו" ומצוות יישוב הארץ כמעט ולא נשמעו, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. [גליונות 'בשבע' נמצאות ברשת - אתם מוזמנים להוכיח שאני טועה]. ואם הטענות המרכזיות שלנו הם שאנחנו פועלים במגרש הדמוקרטי, מה רוצים מהרב שרלו שסך הכל אומר שאם משחקים במגרש הדמוקרטי הצבא הוא מחוץ למשחק?
זה לא אומר שהרב שרלו בהכרח צודק, אך בודאי שסוג הדיון והטיעונים שמעלה עמנואל שילה בטור הזה מופרכים מיסודם.