בכל דרכיך דעהו, מאת: ר' יצחק רונס

את הדברים הבאים כתבתי לכבוד חבר גדול - גדול בתורה ובחסידות, יחיד ומיוחד בדיבוק חברים. מהנהו בדחי עילאי (תענית כב.) המשתמשים בכשרונותיהם לשמח עצובים, ולשים שלום ביניהם ובין אביהם שבשמים. - ליום חתונתו וליום שמחת לבו.

לדברי השולחן ערוך על האדם להקפיד שכל מעשיו יהיו לשם שמים, ו"בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: בכל דרכיך דעהו [משלי ג, ו]" (אורח חיים סימן רלא).
את הכלל הנ"ל מפרט השולחן ערוך בהתיחס להנאות הגוף השונות:
"שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו... וכן בשכיבה... בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה; וכן בתשמיש האמורה בתורה, אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו ה"ז מגונה... אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו".
האידיאל הגדול אליו מכוון השולחן ערוך – ברור, ועם זאת יש להעיר שתי הערות חשובות בענין:
א. ההוראה הנ"ל מתייחסת אל כל הנאות הגוף כאחד ואין ליצור הפרדה מלאכותית בין הדוגמאות המנויות ברשימה.
ב. על האדם להכיר את מקומו ולבחון בהתאם את ההוראה המעשית המתאימה לו.
נפתח בהערה השניה. כפי שמסביר הרמב"ם בפירושו למשנה (מסכת סנהדרין ז, ד) קימת הבחנה בין תחום האסור והמותר, לבין דרך הפרישות שענינה הברירה בין הראוי למגונה, וההקפדה על הרצוי והאהוב – כאשר כל זה בתחום המותר.

ההוראה ההלכתית חלה על הכל, ואילו בתחום החסידות מצויים מדרגות מדרגות.
ההוראה ההלכתית מרחיבה ומתירה לעשות "כל מה שאדם רוצה", כולל מעשים הנעשים "לרוב תאווה", ומלמדת "דמתכוין לתאות יצרו נחשב באיש ואשתו לצורך" (אגרות משה אהע"ז א, סג). ואולם, לאור האמור לעיל, אין כל סתירה בין הוראה מתירה זו לבין העובדה שהחכמים עצמם היו מגנים מעשים אלה בתכלית (רמב"ם פיהמ"ש שם).

למעשה, על האדם להכיר את מקומו (אבות ו, ו), ולזכור שמדרגה נעלית זו בה האדם עמל לטהר את לבבו ומחשבתו ש"לא יכוון אל ההנאה והתאוה כלל, אלא תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה" (מסילת ישרים פרק טז), היא המשכה של מידת הפרישות הנדרשת מ"השרידים אשר בעם". שכן "יש בעם מדרגות מדרגות איש לפי שכלו", ומדרגת הפרישות והטהרה אינן מידת כל אדם, ש"אין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים", (מסילת ישרים פרק יג).
אשר על כן, על האדם להישמר שלא יגבה לבו ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו (עפ"י רד"ק תהלים קלא, א).
ההערה האחרת חשובה אף היא. קיימת נטיה להתייחס אל ההנאה הנמשכת מקיום מצוות עונה בנפרד מיתר הנאות הגוף – ולא היא.
מעשהו של ר' אליעזר ששמש עם אשתו 'כמי שכפאו שד', לא ללמד על עצמו יצא אלא על ההתיחסות לכלל הנאות הגוף כולם. כך מפורש במסילת ישרים הנ"ל (פרק טז) שהביא ראיה ממנהגו זה של ר' אליעזר להתיחסות הראויה למכלול ה"מעשים הגופניים והחומריים" כולם. כן נמצא הדבר מפורש במגיד מישרים (פרשת בשלח) המסביר ש'סוד' מנהגו זה של ר' אליעזר הוא הלקח הכללי לפיו אפילו בשעה "שהאדם מוכרח לאכול ולשתות ולשמש, ולשאר דברים הצריכים, לא יתכוון אלא לקיום גופו לעבודתו ולא להנאתו כלל".