ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
וגם זו פריחה
שרה'לה קוסטינר
בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי, כמו רבים בישובנו, שמחה ונרגשת במיוחד. מעבר המשפחות הראשונות, כחלוץ לפני המחנה, מהמושב יבול לקראונים ב'בני נצרים' הוא נקודת שיא משמעותית מאוד לנו כישוב, לאזור, וגם לעם שלנו.
הישוב החדש הראשון שמוקם מתוך קהילה של מגורשי גוש קטיף.
בו' באלול ה'תשס"ט, בערב המעבר של עובדיה וסיון,– חלוצי החלוצים בחלוציות, קיבלתי בשעה 22:16 מסרון וזו לשונו:
הרגע קבענו מזוזה בבית עובדיה משולמי. האחרון לבנין נצרים זכה להיות ראשון לחלוצה.
למי שלא זוכר או יודע, ביום הגרוש מנצרים המשיכו לצקת את גג ביתו של עובדיה!
היתה זו עמדה אמונית ונפשית עקרונית, שקראנו לה "מאמינים ובונים", של נצחון הרוח, שסימלה את נצרים, והיה לה הד בלבבות ובתקשורת. בעיני, ודאי שהיא היתה ועודנה נכונה, למרות שהגירוש בפועל, התבצע.
הסמליות בכך שעובדיה עם רעיתו הטריה סיון, הם הראשונים, יש בה משמעות מיוחדת. חוליה מקשרת בין נצרים להתישבותנו בחלוצה. שאותה רוח גדולה שהלכנו לאורה בנצרים, של בנין הארץ והתישבות מתוך אמונה, - מתוך שליחות ומחויבות לערכי הנצח האוניברסליים של עם ישראל לדורותיו, ובלי לכפוף את הקומה בגלל הפגזות של פצמ"רים, קסאמים ומטענים, או להבדיל מפני התקפות אידיאולוגיות שמקורן בתרבות זרה - היא הרוח שמרימה את החול פה, בחולות חלוצה, דוחפת אותנו ונותנת לנו כח, להפריח את השממה בחקלאות ובבנין, הקודש והחול.
ערב לאחר מכן, באתי לראות בעיני את הפלא.
ההרגשה היתה מרוממת. של חלום שמתגשם.
ממקום קשה לאיתור, בתוך מדבר דיונות שוממות, - התבדחנו, שמיקום היישוב היה משתנה לפי כמות הדלק בטרקטורון של עובדיה, כל פעם הראו שהיישוב יקום על גבעת חול אחרת, ממילא הכל היה נראה אותו דבר...- והנה – שורו הביטו וראו, משפחות גרות פה!!! יישוב ממש!!! מה גדול היום הזה!
נכון, על כל שלב בהתפתחות המקום שמחנו והתרגשנו – חממות שנבנות, כביש שנסלל, יסודות לבית שנחפרים, יציקת רצפה, שלד בית שמוכן, קראוונים שמגיעים...
בימים אלה התחלנו לקטוף ולשווק את הרימונים האורגניים ממטע הרימונים המשפחתי שלנו בחלוצה, שזו בודאי עבורנו התרגשות מאוד מיוחדת, וחיבור אישי וממשי לעשייה ההתיישבותית באזור, שפירותיה המתוקים והבריאים מגיעים לציבור הרחב.
אבל עכשיו, עליית מדרגה.
לראות במדבר, בקצה הכביש, ישוב חי, נושם, מאוכלס, אור בחלונות - אור גדול זורח בלבבות!
כשבאתי מספר ימים לאחר מכן, הצטרפו סימני חיים נוספים - מכוניות חונות ליד בתים, אנשים מתרוצצים, ארגזים נפרקים... אבל הדבר שריגש אותי ביותר היה, כביסה תלויה ב'בני נצרים' שבחלוצה, – לכאורה פשוט ובסיסי, אבל מקפל בתוכו כל-כך הרבה עוצמות חיים.
התחדשות של שגרת חיים אמיתית ופשוטה, של יהודים שנקשרים לאדמתם.
וכשזוכים להשתתף בחנוכת בית הכנסת הזמני והכנסת ספרי תורה... ושבת ראשונה בישוב החדש...
הלב עולה על גדותיו...
אשרינו שזכינו להתנער מהעפר ולהיות שותפים עם אל, לחזות ולקחת חלק בהתגשמות נבואות הנחמה - "כי נחם ד' ציון, נחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן...",
ונתפלל שנזכה לחזות בנטיעתם מחדש של כל חברינו העקורים באשר הם,
בבניינם החדש והמחודש, של כל חבלי ארצנו האהובה.
ובבניינה השלם של ירושלים ננוחם.
*
{ נכתב בט"ו באלול התשס"ט ופורסם ב"נצר מטעי" בקהילת נצרים שביבול, תחת הכותרת : חלוצה בשבילי. מאז קיבלתי ממשפחת קוסטינר [שרה היא נכדתו של הגרמ"צ נריה זצ"ל] לקראת ט"ו בשבט שני משלוחים של רימונים אורגניים עסיסיים ומתוקים, בעוד ממקום מושבם הקודם חוטף עם ישראל רימונים מסוג אחר והעולם הצבוע רואה הכול ומתייצב לצדם של הרוצחים השפלים.}
עדיף לאכול כדי להתפלל
הרבנית רבקה ע"ה, אמו זקנתו של האדמו"ר הששי לאדמו"רי חב"ד, רבי יוסף יצחק זי"ע, חלתה בהיותה כבת 18 שנה [שנת תרי"א]. ציוה עליה הרופא שתאכל תכף ומיד עם קומה בבוקר משנתה.הרבנית רבקה לא רצתה לטעום קודם התפילה, והייתה מתפללת בהשכמה , ואחר התפילה הייתה אוכלת פת שחרית. כשנודע הדבר לחותנה , הלוא הוא האדמו"ר ה"צמח צדק", אמר לה: יהודי צריך להיות בריא ובעל כוח. על מצוות נאמר "וחי בהם", הפרוש של וחי בהם: יש להחדיר חיות במצוות. בכדי שיוכלו לעשות זאת חייבים להיות בעל כוח ולהיות בשמחה. וסיים: אינך צריכה להיות על בטן ריקה. עדיף לאכול כדי להתפלל , מאשר להתפלל כדי לאכול, וברכה האדמו"ר ה"צמח צדק" באריכות ימים. היא נולדה בשנת תקצ"ג והסתלקה בשנת תרע"ד. [ היום יום ]
שלש שלישיות
חשוכת בנים ל "ע לא ידעה לשית עצות בנפשה , כיצד תוכל לפעול ישועה אצל הרה"ק רבי משה מסאווריין זי"ע. יעץ לה משרתו בקודש בסוד, שתלך למקווה בשעה שהרבי נוהג להגיע לשם כדי לטבול ותעמוד ליד דלת הכניסה, ובעת שהרבי ירצה להיכנס לטבול לא תניח לו להיכנס פנימה עד אשר יבטיח לה שהיא תיפקד בזרעא חיה וקיימא. שמעה האישה לעצת המשרת בקודש ואכן כך עשתה. והנה כשרצה הצדיק להיכנס למקווה חסמה את דרכו. ביקש ממנה: הניחי לי להיכנס. אמרה לו: רבי לא אניחך להיכנס עד שתבטיח לי שאזכה להיפקד בבנים. ראה הצדיק עם מי יש לו עסק, נענה לה ואמר: יהיו לך ילדים וילדים וילדים! בחלוף תשעה ירחים זכתה אותה אישה להיפקד בשלישיה. לאחר שנה זכתה בשלישיה נוספת. כשראתה לאן ברכת הצדיק מוליכה, באה אליו ואמרה לו: רבי! אמנם זכיתי בזכות ברכתך להתברך בילדים, אך קשה לי ללדת שלישיה בכל פעם. השיב לה הרבי : אין מה לעשות. אין באפשרותי לשנות את הדבר. ואותה אישה שברה את כל כללי ההסתברות וילדה שלוש שלישיות זו אחר זו. וכאשר סיפר זאת הצדיק המקובל, האדמו"ר מפוריסוב הלוא הוא רבי עקיבא רבינוביץ שליט"א, בירך את כל הזקוקים להיוושע בבנים, שייפקדו במהרה בזרעא חיה וקיימא.
אגב כך נספר ( ראיתי באתר הידברות ), כי הרה"ק רבי משה מסאווריין זי"ע היה נוהג להזכיר עצמו אצל כל חתן ביום חופתו וביקש שיתפלל עליו, [ראה בליקוטים שבסוף ספר שולחן העזר (ח"ב קלח טור א)] וכך המנהג בכל מדינת גליציה. ומובא בספר היובל עמוד כ"ה בשם הגאון רבי עקיבא יוסף שליזינגר זצ"ל בעל "לב העברי", שבעת היות רבי הירש מאיר [השו"ב מניימארקט] חתן ביום חופתו, אמר לו רבי שמעון סופר זצ"ל, אז אבד"ק קראקא בשם אביו החתם סופר זצ"ל , כי יש לחתן ביום חופתו כוח לפעול בתפילתו כמו לצדיק הדור, ולכן ביקש הגאון רבי שמעון סופר מהחתן הנ"ל שיזכרנו לרפואה שלמה טרם לכתו לחופה.
כבוד התורה מול רכוש גשמי
לר' יצחק דייניס היו שתי בנות שנישאו לימים לשני גאוני עולם: ראש ישיבת טלז, רבי אברהם יצחק בלוך זצ"ל ואחיו הגאון זצ"ל, ששימש כר"מ בישיבת טלז.
איך זכה ר' יצחק לחתנים אלו?
מסופר: הדבר היה בעיצומו של חורף, השלג ממעל והבוץ מתחת, הרטיבו לכלכו וטינפו בגדיו של כל אדם שהסתובב ברחובות העיר. באותו יום, לא אחר מאשר רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל מברנוביץ, בעל "קובץ שיעורים" עשה את דרכו לבתי נדיבים כדי להתרימם עבור ישיבתו. עתה היו מועדות פניו לביתו של ר' יצחק הגביר. כל אימת שנכנס אליו היה ר' יצחק מקבלו בקבלת פנים מלכותית ומעניק לו תרומה הגונה. הפעם, שלא כהרגלו, לא הזדרז רבי אלחנן לדפוק על דלתו "מלוכלך אני ואין זה מן הנימוס לטנף את רצפת מעונו המבריק ואת כלי ביתו היקרים". מה עושים? התלבט רבי אלחנן עם עצמו, עד שצץ במוחו רעיון. הוא מיהר לעקוף את הבית וניצב בפתח המטבח בצידו האחורי. ידע רבי אלחנן כי כאן, במטבח, ניתן יהיה בקלות לנקות את הלכלוך והבוץ. הקיש קלות על הדלת והגביר הופיע מחייך ומבין, אך מיד נשתנו פניו והוא נראה ככועס. "כבודו מקלקל את חינוך בנותי" אמר הגביר לרבי אלחנן והוסיף "כל החינוך המסור שהשקעתי בהן אני עלול לאבד ברגע אחד".
רבי אלחנן השתאה לדעת מה חטאו ומה פשעו?! מתוך כאב עמוק טען הגביר: כל ימי אני מתאמץ להחדיר בבנותי, שתדענה, שכל העושר שבעולם, כסף ותענוגים, בית מפואר כל אלה אינם שווים מאומה בלי תורה. אין חשיבות לשטיחים ולכלי בית יקרים לעומת רגע קט שייהנה מהם בן תורה. והנה עתה מראה להן ראש הישיבה בדיוק את היפך, כאילו יופי החדרים חשוב יותר מכבוד התורה. אמר ועשה. ר' יצחק בקש מרבי אלחנן להתלוות אליו אל חדר האורחים הגדול והמפואר. שם הושיבו על אחד מהכיסאות היקרים שכמובן התכסה מיד בבוץ. כלי הבית והשטיחים הוכתמו בכתמים חומים של רפש ולכלוך. אי שם ליד פתחו של החדר עמדו אשתו ובנותיו של הגביר מתבוננות במחזה מרהיב העין הנגלה זה עתה לעיניהן. מבטו המאושר של האב לימדן מהו כבוד התורה ולומדיה ונתן ממשות לפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה