ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
הבובות של "חומקה"
המפגש הראשון שלי עם מוראות השואה היה בגיל שש פלוס. באותם ימים גרתי ברחוב הרב קוק 36 בתל-אביב. במספר 32 גרה על הגג בחדר עלוב "חומקה". כך כינו את נחמה, שמעולם לא ידעתי את שם משפחתה. היא הייתה גלמודה, צנומה, לחייה שקועות ובגדיה מטולאים. שערה מעולם לא טופח והיא דיברה בשטף, בעיקר באידיש, וכשהייתה מברכת מישהו לשלום, אמרה באנגלית עילגת: אני מברכת אותך במיטב הברכות { wish you with my best whishes} למיטב זכרוני, היה זה המשפט היחיד השלם שידעה לומר באנגלית. מיד לאחר אימי השואה היגרה לארה"ב, שם שהתה תקופה קצרה ביותר ועלתה לישראל אל הבלתי נודע. השואה ערערה את שלמות נפשה ובלילות, לעתים קרובות, ניתן היה לשמוע את צעקותיה שעלו מחדרה. שכניה לא הצליחו מעולם לקלוט אלו מלים הכילו צעקות השבר הללו.
ילדי השכונה כמו כל הילדים, ראו בה כתובת נוחה להתעללות, והם עזבוה לנפשה רק לאחר שהייתה פורצת בבכי מר. משנרגעה, הייתה שרה לה באידיש בקול מרוסק : "אין איך בין חומקה גיבליבען אליין אליין" [ואני חומקה נשארתי לבדי לבדי].
השכנים הטובים העסיקו אותה בעבודות ניקיון קלות ומהכספים האלה התקיימה עד ליום שבו חלתה. פתאום חומקה לא נראתה ברחוב הרב קוק, והילדים המשיכו לרדוף אחרי חתולים או לטפס על עצי התות הגבוהים העתיקים.
ויהי היום וגברת פוגל ממספר 34 הודיעה לראשי המשפחות כי חומקה שבקה חיים לכל חי והיא נקברה בבית העלמין ביפו. גברת שולמית דיסנצ'יק ע"ה, רעייתו של אריה דיסנצ'יק ואמו של עידו דיסנצ'יק -עורכי מעריב, החליטה לעשות מעשה ולפקוד את חדרה של חומקה. אולי מהממצאים שם יוודעו יותר פרטים על עברה. יצחק סעתי ואני הקטן הצטרפנו אליה מלאי סקרנות ושטופי פחד. הדלת של החדר הקטן שבעליית הגג נפתחה בקלות ולנגד עינינו נגלו עשרות בובות. ממין זכר ומהמין הנשי. על כל בובה היה שם: חיימ'קה, טויבע, זיסל, מוישה ... לחלקן היא ניפחה את הבטן כסימן להריון. על כל בובה היה כיתוב ביידיש: זיא איז געווען א שיינהייט פון א מיידל [היא הייתה נערה יפהפיה]. או: ער איז געווען א וילדער קאפ [הוא היה ראש פרוע-הכוונה למוח חריף], יוסל א-צדיקל. ועל אחת כתבה: אוי מיין טאטע , מיין טאטע [אוי אבי אבי]. כולן היו מסודרות על מיטתה במעין אליפסה וביניהן הייתה נרדמת בימים ובלילות. לא הבנתי בדיוק מה שעיני רואות, אבל דודתי חנה לאה ע"ה, שדאגה מדי פעם לארוחותיה של חומקה, הייתה מספרת לי שוב ושוב על חומקה, כדי שאסכים לאכול עוד כפית ועוד ביס. ולא אחת הייתה היא פורצת בבכי ושרה במנגינה של חומקה: ואני חנה לאה נשארתי לבד לבד...
והיו דרשניות
בגיליון הקודם סיפרנו על אישה שהייתה לאדמו"רית, קיבלה "קוויטלך" [פתקים] ופעלה ישועות.והיו הדרשניות. ד"ר יעל לוין איתרה כמה מהן בבית העלמין הישן בפראג. על מצבתה של רבקה [נפטרה בשנת של"ט] בת ר' שבתי הורוויץ, מנהיג קהילת פראג וסבו של ר' ישעיהו הורוויץ, השל"ה הקדוש,
חרות בין היתר: "לדרוש ולפרש המחזור לבנות ישראל בטעמה". התארים "חכמנית דרשנית" רשומים על מצבתה של שפרה אופנהיים, אשתו השנייה של ר' דוד אופנהיים, רבה של פראג ובתו של ר' בנימין וואלף שפירא, רבה של בוהמיה. אסנת בת המאה השבע עשרה, בתו של ר' שמואל ברזאני, ראש הישיבה בעמדיה, כורדיסתאן, ואשתו של ר' יעקב מזרחי, שירש את מקומו של חמיו ובהמשך היה לראש הישיבה במוצול, הייתה תלמידת חכמים. זו לימדה בישיבת בעלה בחייו ועמדה בראשה לאחר פטירתו. באחת מן האיגרות העבריות שחיברה, מעידה היא על עצמה שהייתה: "מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנדה ולתפילה וכיוצא". בסיפרה "שמחת תורה ליד לרבקה טיקטינר" כותבת ד"ר לוין, כי על מצבתה של אשה בשם שרה [נפטרה רצ"ב] חרותות בין היתר המלים: "הגתה בתורה בעמידה ובישיבה". על מצבת פיגלא [שפ"ט], בתו של המהר"ל מפראג, חקוק בין היתר: "ופיה פתוח בחכמה, לשונה בחסד ותורה, למודה בדעת ובינה-בכל דינים דבהגמרא".
הסרת תפילין בראש חודש
הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל הנהיג במניינו שבחדר הסמוך לדירתו שבפנימית הישיבה, שכל הציבור יסירו את התפילין קודם לאמירת הקדיש שלפני מוסף. אלא שהקפיד מאוד שלא יניחו את התפילין בלתי מכורכים, אלא בדווקא לגוללן כראוי קודם התחלת מוסף [וראה "מפניני הרב" להרב צבי שכטר]. ופעם אירע שהבחור הצעיר ששמשו טעה, והתחיל להתפלל מוסף טרם כרך את תפיליו [של עצמו] ובאמצע התפילה שבלחש נגע בו הרב על אצבעותיו של הלה, שהיה עומד בתפילה על ידו, ורמז לו שיכרוך את תפיליו תיכף-באמצע תפילתו.
המפגש הראשון שלי עם מוראות השואה היה בגיל שש פלוס. באותם ימים גרתי ברחוב הרב קוק 36 בתל-אביב. במספר 32 גרה על הגג בחדר עלוב "חומקה". כך כינו את נחמה, שמעולם לא ידעתי את שם משפחתה. היא הייתה גלמודה, צנומה, לחייה שקועות ובגדיה מטולאים. שערה מעולם לא טופח והיא דיברה בשטף, בעיקר באידיש, וכשהייתה מברכת מישהו לשלום, אמרה באנגלית עילגת: אני מברכת אותך במיטב הברכות { wish you with my best whishes} למיטב זכרוני, היה זה המשפט היחיד השלם שידעה לומר באנגלית. מיד לאחר אימי השואה היגרה לארה"ב, שם שהתה תקופה קצרה ביותר ועלתה לישראל אל הבלתי נודע. השואה ערערה את שלמות נפשה ובלילות, לעתים קרובות, ניתן היה לשמוע את צעקותיה שעלו מחדרה. שכניה לא הצליחו מעולם לקלוט אלו מלים הכילו צעקות השבר הללו.
ילדי השכונה כמו כל הילדים, ראו בה כתובת נוחה להתעללות, והם עזבוה לנפשה רק לאחר שהייתה פורצת בבכי מר. משנרגעה, הייתה שרה לה באידיש בקול מרוסק : "אין איך בין חומקה גיבליבען אליין אליין" [ואני חומקה נשארתי לבדי לבדי].
השכנים הטובים העסיקו אותה בעבודות ניקיון קלות ומהכספים האלה התקיימה עד ליום שבו חלתה. פתאום חומקה לא נראתה ברחוב הרב קוק, והילדים המשיכו לרדוף אחרי חתולים או לטפס על עצי התות הגבוהים העתיקים.
ויהי היום וגברת פוגל ממספר 34 הודיעה לראשי המשפחות כי חומקה שבקה חיים לכל חי והיא נקברה בבית העלמין ביפו. גברת שולמית דיסנצ'יק ע"ה, רעייתו של אריה דיסנצ'יק ואמו של עידו דיסנצ'יק -עורכי מעריב, החליטה לעשות מעשה ולפקוד את חדרה של חומקה. אולי מהממצאים שם יוודעו יותר פרטים על עברה. יצחק סעתי ואני הקטן הצטרפנו אליה מלאי סקרנות ושטופי פחד. הדלת של החדר הקטן שבעליית הגג נפתחה בקלות ולנגד עינינו נגלו עשרות בובות. ממין זכר ומהמין הנשי. על כל בובה היה שם: חיימ'קה, טויבע, זיסל, מוישה ... לחלקן היא ניפחה את הבטן כסימן להריון. על כל בובה היה כיתוב ביידיש: זיא איז געווען א שיינהייט פון א מיידל [היא הייתה נערה יפהפיה]. או: ער איז געווען א וילדער קאפ [הוא היה ראש פרוע-הכוונה למוח חריף], יוסל א-צדיקל. ועל אחת כתבה: אוי מיין טאטע , מיין טאטע [אוי אבי אבי]. כולן היו מסודרות על מיטתה במעין אליפסה וביניהן הייתה נרדמת בימים ובלילות. לא הבנתי בדיוק מה שעיני רואות, אבל דודתי חנה לאה ע"ה, שדאגה מדי פעם לארוחותיה של חומקה, הייתה מספרת לי שוב ושוב על חומקה, כדי שאסכים לאכול עוד כפית ועוד ביס. ולא אחת הייתה היא פורצת בבכי ושרה במנגינה של חומקה: ואני חנה לאה נשארתי לבד לבד...
והיו דרשניות
בגיליון הקודם סיפרנו על אישה שהייתה לאדמו"רית, קיבלה "קוויטלך" [פתקים] ופעלה ישועות.והיו הדרשניות. ד"ר יעל לוין איתרה כמה מהן בבית העלמין הישן בפראג. על מצבתה של רבקה [נפטרה בשנת של"ט] בת ר' שבתי הורוויץ, מנהיג קהילת פראג וסבו של ר' ישעיהו הורוויץ, השל"ה הקדוש,
חרות בין היתר: "לדרוש ולפרש המחזור לבנות ישראל בטעמה". התארים "חכמנית דרשנית" רשומים על מצבתה של שפרה אופנהיים, אשתו השנייה של ר' דוד אופנהיים, רבה של פראג ובתו של ר' בנימין וואלף שפירא, רבה של בוהמיה. אסנת בת המאה השבע עשרה, בתו של ר' שמואל ברזאני, ראש הישיבה בעמדיה, כורדיסתאן, ואשתו של ר' יעקב מזרחי, שירש את מקומו של חמיו ובהמשך היה לראש הישיבה במוצול, הייתה תלמידת חכמים. זו לימדה בישיבת בעלה בחייו ועמדה בראשה לאחר פטירתו. באחת מן האיגרות העבריות שחיברה, מעידה היא על עצמה שהייתה: "מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנדה ולתפילה וכיוצא". בסיפרה "שמחת תורה ליד לרבקה טיקטינר" כותבת ד"ר לוין, כי על מצבתה של אשה בשם שרה [נפטרה רצ"ב] חרותות בין היתר המלים: "הגתה בתורה בעמידה ובישיבה". על מצבת פיגלא [שפ"ט], בתו של המהר"ל מפראג, חקוק בין היתר: "ופיה פתוח בחכמה, לשונה בחסד ותורה, למודה בדעת ובינה-בכל דינים דבהגמרא".
הסרת תפילין בראש חודש
הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל הנהיג במניינו שבחדר הסמוך לדירתו שבפנימית הישיבה, שכל הציבור יסירו את התפילין קודם לאמירת הקדיש שלפני מוסף. אלא שהקפיד מאוד שלא יניחו את התפילין בלתי מכורכים, אלא בדווקא לגוללן כראוי קודם התחלת מוסף [וראה "מפניני הרב" להרב צבי שכטר]. ופעם אירע שהבחור הצעיר ששמשו טעה, והתחיל להתפלל מוסף טרם כרך את תפיליו [של עצמו] ובאמצע התפילה שבלחש נגע בו הרב על אצבעותיו של הלה, שהיה עומד בתפילה על ידו, ורמז לו שיכרוך את תפיליו תיכף-באמצע תפילתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה