ביקורת ספרים: "שיחה על השאלה", מאת הרב אורי ליפשיץ

בלעתי את הספר "שיחה על השאלה - סיפורה של פסיקת הלכה, מיומנו של רב קהילה" של הרב אורי ליפשיץ. מדובר בספר נפלא. 

המחבר, ששימש ברבנות בקיבוץ טירת-צבי, יכל לכתוב עוד ספר שו"ת, כזה המרכז שאלות הלכתיות שבהם הוא נתקל ואת התשובות שהוא נתן לאותן שאלות. כך עשו רבנים רבים לפניו. אך הוא בחר ללכת למקום אחר. אכן כל פרק בספר נסוב סביב שאלה הלכתית ותשובה הלכתית, אך לא זהו העיקר. העיקר בספר הזה הוא התיאור של מה שעובר בראשו של הרב. זה מתחיל מתיאור הרקע לשאלה, שזה בעצם האופן שבה השאלה הגיעה לפתחו של הרב. משם אנחנו עוברים לניתוח של הצדדים השונים בשאלה, כלומר, אילו ערכים מתנגשים במצב ההלכתי שנוצר. המסע נמשך בתיאור מה עובר במחשבתו של הרב כיצד נכון להכריע במציאות הזאת, ועוד כיצד להציג את התשובה לשואל. כדרכם של רבנים, המחבר גם מרשה לעצמו לעבור מענין לענין, כל עוד יש קישור מסוים בין הנושאים. כשמתבוננים בספר כמכלול, מקבלים ספר קריאה לכל דבר הנותנת לקורא תמונה יפה המתארת את פעילותו של הרב בקהילה, לפחות בפן של קשריו של הרב עם העולם החיצון. 

המחבר אינו נרתע מלהציג בפני הקורא גם את עיסוקיו של הרב בנושאים פחות מחמיאים, ושבדרך כלל נמצאים הרחק מאור הזרקורים. בפרק לא קל לקריאה הוא מתאר איך הוא מלווה אדם צעיר עם בעיות בשלום בית, עד שלבסוף הקשר הזוגי הסתיים. בפרקים אחרים הוא מתעסק עם נושאים של אבילות ושכול כשהוא מתחבט כיצד למצוא את הדרך ההלכתית הטובה ביותר למציאות העגומה בה הוא נתקל. 

כיוון שהספר כתוב לגמרי כספר קריאה המתאים לכל אדם, ולא כספר "למדני" המופנה לתלמידי חכמים, המחבר או העורכים החליטו לא לשים כלל הפניות, לא להערות שוליים ולא להערות בסוף הספר. כך הספר מצטט בכל פרק לא מעט מקורות הלכתיים, מבלי להביא את הפניה לשם הספר, פרק ועמוד. במקום ההפניות הצפויות, בסוף הספר המחבר מסכם את הנושאים ההלכתיים בקיצור נמרץ, ושם מפנה לכל המקורות הרלוונטיים שצוטטו בגוף הספר. זה חידוש, שבתחילה הפריע לי מאד, עם התקדמות הקריאה הבנתי יותר למה בחרו לעשות זאת, ועדיין לא לגמרי השתכנעתי. 

מתוך הספר בחרתי להביא בפניכם פיסקה אחת שהזדהתי איתה במיוחד. הפיסקה מתארת את ההתלבטות של הרב כיצד להגיב לסערה תורנית בקהילה: האם להיכנס מיד לקלחת, ולנסות לצמצם את הרחש בחש, או להמתין ולגבש עמדה ברורה ושקולה שגם יהיה לה סיכוי טוב יותר להתקבל על דעת חברי הקהילה:

תגובה לתגובת הרב מרדכי נויגרשל לדברי הרב תמיר גרנות

את הרב מרדכי נויגרשל (להלן: רמ"נ) הייתי שומע לפני כשלושים שנה. באותה תקופה הוא גם היה מגיע לדבר מדי פעם בשכונת מגוריי. הוא דבר כל כך יפה, כל כך משכנע, כל כך אינטליגנטי ורציונלי. אחרי ששמעתי אותו הייתי בטוח שאי אפשר בכלל להתווכח עם הטיעונים שלו. 

אינני זוכר מתי התפקחתי מהאשליה הזאת, אבל כשזה קרה התביישתי מאד. שמחתי לראות שבעשרים שנה האחרונות הוא צמצם את הופעותיו לתוך הקהילה החרדית. מאז פרוץ המלחמה הוא אמנם לא לא חזר להופיע בתקשורת, אבל הודות לאינטרנט הסרטונים שלו מוצאים את דרכם אלי. כשמזדמן לי לשמוע אותו, בושה עדיין נשאר הרגש המבטא באופן מדוייק את מה שאני חש. 

בשני שיעורים שנתן לפני כמה שבועות (אני בעיקר מתייחס לזה שכאן, אך הוא חזר על הדברים בראשית השיעור של השבוע שלאחר מכן גם) הוא התייחס לסרטון שהפיץ הרב תמיר גרנות ובו קרא לבני הישיבות החרדיים להתגייס להצלת ישראל מיד צר. כמקובל בציבור החרדי האופן בו מתייחס רמ"נ לרב תמיר גרנות הוא מבזה מפאת עצמו, אך כאן ברצוני להתייחס דווקא לטיעונים. משום מה יש אנשים שכנראה השתכנעו מדבריו, ולכן משתפים אותם (כולל בתגובות שלהם אלי) ולכן החלטתי שראוי להתייחס אליהם.

הדיון נסוב סביב דברי הרמב"ם הללו, שהרב תמיר גרנות הפנה אליהם כמחייבים כל אחד להתגייס למאמץ המלחמתי (רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג):

"גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא." 

רמ"נ טוען שמזה שהרמב"ם כותב שרק ה"יכולים" צריכים לצאת, הכוונה באותם "יכולים" הם רק אלה שמוכשרים לזה. אין שום מצווה על סתם אדם ללכת ולהטיס מטוס קרב, גם בשעת פיקוח נפש, הוא הרי לא מוכשר לכך והוא אינו יודע לעשות זאת, לכן אינו בגדר "יכולים". עד כאן נדמה לי שאין חולק. 

אחר כך הוא מרחיב ואומר שאף אין מצווה ללכת ולהכשיר את עצמך, גם במקרה של חולה לפנינו, כי עד שתסתיים ההכשרה החולה כבר ימות. זה החלק הבעייתי שאליו אחזור מיד. 

את דבריו הוא מגבה בשיעור שלאחר מכן בדברים שכתב הרב משה פיינשטיין על כך שאין שום חיוב או מצוה ללמוד לימודי רפואה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קנא):

"ואני מוסיף דאף אם מצד החששא היה זה חשש שראוי לדחות עליו איסורין נמי לא היה דוחה איסור ניתוח המת, משום דלהתלמד לרפאות אין חיוב על האדם, דלא מצינו שיהיה חיוב על כל אדם שילמוד חכמת רפואה כדי לרפאות החולים שישנם ושיהיו אף שחולים מצויים ויש לחוש להם, משום שהחיוב על האדם הוא רק להציל את חברו במה שיכול, דאם הוא כבר רופא איכא חיוב עליו לרפא את חבריו החולים ואם הוא יכול לשוט בימים מחויב לשוט בנהר ולהציל אדם שטובע בנהרא, אבל אין חיוב על האדם שילמוד איך לשוט ואיך לרפאות חולים כדי שאם יזדמן לו להציל ולרפאות יוכל להצילו ולרפאותו, ודמי זה להא שאין חיוב על האדם לעבוד ולהרויח הרבה כספים כדי שיוכל לקיים מצות צדקה ולהציל נפשות בהם, דהחיוב על האדם הוא רק על האופן כמו שהוא נמצא שיעשה מה שבכחו לעשות" 

כאמור, החלק הבעייתי בדבריו של הרמ"נ הוא הטענה שאין מצווה ללכת ולהכשיר את עצמך, גם במקרה של חולה לפנינו. תיאורטית הטענה היא נכונה, אבל כשמנסים להתאים אותה למציאות ימינו, ולנושא שבו אנחנו עוסקים, הרי שהוא פשוט לא מחזיק מים. 

ראשית, ברור ופשוט שאם מחר יגיע אדם למקום מסוים ויאמר: "יש אויב בדרך לכאן, אני ראיתי אותם ושמעתי את התוכניות שלו, והוא עתיד להגיע לכאן בעוד שבוע בדיוק ואם לא תהיו מוכנים להילחם נגדו הרי שהאויב ישמיד אתכם ואת עירכם. אבל, למזלכם, אני יכול ללמד אתכם כיצד להילחם ולהיערך לאויב. זה ידרוש אימונים והכנות בכל ימות השבוע הקרוב, כמעט ללא הפסקה", הרי שכל מי שמסוגל לעמוד פיזית באותם אימונים הוא בבחינת "יכולים" ועליו להכשיר את עצמו גם בשבת וגם על חשבון תפילות ומצוות אחרות, כדי שיוכל להילחם כנגד האויב. דומני שלא ניתן לחלוק על כך. 

אך רגע, האם זה לא מה שכתב הרב משה פיינשטיין שאין מצווה או חיוב כזה, וממילא גם יהיה אסור להתאמן ולהתכונן בשבת? איך מיישבים בין הדברים?

התשובה היא ממש פשוטה. מה שכותב הרב פיינשטיין הוא במציאות שמן הסתם יהיה מישהו אחר שימלא את התפקיד, ואם לא הרי שניתן לומר שכך גזרה ההשגחה. אדם עלה למטוס וחטף התקף לב, מן הסתם יהיה על המטוס רופא או פרמדיק שיוכל לסייע, ואם לא הרי שכך גזרה ההשגחה, אין עלי שום חיוב ללכת וללמוד איך לטפל בהתקף לב לפני שאני עולה למטוס, שמא מישהו יקבל התקף לב. אבל, במציאות שאני יודע שאין מישהו אחר, ואם אני לא אגן על הבית שלי ועל העיר שלי, אף אחד אחר לא יבוא, ואני יודע שהאויב בדרך (החולה לפנינו), הרי ברור שזה חיוב גמור שעבורו גם מחללים שבת. אלו דברים כה פשוטים שבאמת, שקשה להאמין שיש מי שיחלוק על כך. 

אם כן, היכן המחלוקת? המחלוקת היא מציאותית: האם אנחנו במצב שבו בעוד כמה חודשים, כשתסתיים ההכשרה של מי שמתגייס כעת, עדיין יהיה אויב שיאיים על הקיום שלנו? אם התשובה היא כן, הרי שכבר ראינו שאין חולק על כך שההכשרה היא מצווה שמי שמתחמק ממנה הרי הוא חוטא. רמ"נ טוען שהתשובה היא לא (לחילופין, יתכן והוא סבור שיהיה מישהו אחר שיעשה את העבודה). זו המחלוקת. 

צריך לומר, שהמציאות היא שרבים מאלו שהתגייסו בגיוסי נוב' ומרץ בשנה האחרונה כבר מילאו תפקידי לחימה בשדה הקרב. תלמידי ישיבות הסדר שגויסו אחרי פסח תשפ"ד לשריון, היו בין אלה שנכנסו ללבנון בערב ראש השנה תשפ"ה (עם הכשרה של פחות מחצי שנה!). לכן, זה קצת מגוחך שרמ"נ בא אחרי שנה שיש כאן מלחמה וטוען שהרמב"ם הזה הוא לא רלוונטי, כי בני הישיבות לא מוכשרים ללחימה. אבל נניח והוא לא התפנה לעיין בנושא עד הסרטון של הרב תמיר גרנות, וכעת הוא טוען שעל אף שהדברים היו נכונים ללפני שנה, הרי שעתה הוא סבור שהם כבר לא רלוונטים, כי הנה המלחמה כמעט מסתיימת ולצה"ל כבר יש מספיק חיילים. 

האם התפיסה של רמ"נ זה תיאור נכון של המציאות? להבנתי, לא. אך גם אם הוא יחלוק על ההבנה שלי את המציאות, הוא אמור להסכים שמי שאמור לקבוע אם זה תיאור נכון של המציאות אלו אנשי הצבא ובטחון שיודעים מהם צורכי הצבא לשנים הקרובות, ומהם האיומים הצפויים, ולא רמ"נ עפ"י סיפורים ששמע ממאן דהוא לפני שלושה וארבעה עשורים.

אגב, הדברים נכונים גם בנוגע ללימודי רפואה. אם מערכת הבריאות הייתה זועקת שחסרים מועמדים ללימודי רפואה באופן שמסכן את תפקוד מערכת הבריאות, ברור שהיתה מצווה להתגייס לענין וללכת ללימודי רפואה, ומי שהיה מעדיף להשתמט בתואנה שאין חולה לפנינו, ושאין מצווה להכשיר את עצמך, היה עובר על "לא תעמוד על דם רעך". ואם המצב באמת היה כה קשה, שלא ניתן כלל לדיחוי, הלימודים וההכשרה היו יכולים להתקיים גם תוך חילול שבת וביטול מצוות אחרות. כאמור, אינני חושב שיש מי שחולק על כך, ובודאי שזו לא כוונת הרב משה פיינשטיין הנ"ל. 

כאמור, ההתייחסות של רמ"נ לרב גרנות ולדבריו נעשית בצורה מבזה כמיטב המסורת החרדית ונפתחת בהתקפה אד הומינם. צריך לומר: הפוסל במומו פוסל. אם הרב גרנות, לטענת רמ"נ, לא מסוגל להתייחס עניינית לנושא בגלל המטען הרגשי של נפילת בנו וכד', מה הסיכוי שמי שעשה קריירה מהסברת ה"השקפה" החרדית יוכל להתעלות ולהתבונן על הנושא בצורה ישרה?

וצריך לומר, בעיקר בדבר הזה נופל רמ"נ. הוא מתייחס ל"בני הישיבות" כגוש אחד, מבלי לחלק בין אלו שלומדים ואלו שמתבטלים (שלגביהם גם כל פלפולי הסרק בנוגע לאי גיוס לומדי תורה לא מתקרבים להסביר איך הם לא מתגייסים), כאילו שהחברה החרדית לא השתנתה כלל בשלושים שנה האחרונות. הוא מתייחס לסוגיא כאילו מה שקורה בארץ דומה באיזה שהוא צורה למשהו שקרה בחמישים השנים האחרונות, ואנחנו פשוט יכולים להמשיך להפטיר כדאשתקד. והוא מתייחס לצה"ל כאילו שתנאי השירות לא השתנו בכלל בעשרות השנים האחרונות. כדאי לרמ"נ קצת להתעדכן, או לציבור החרדי למצוא מסבירן חדש שמוכן להתכתב עם המציאות הנוכחית.

(אגב, במהלך השיעור הראשון מביא רמ"נ מעשה שהוא לכאורה מעשה לסתור: שהרב שך אמר לבעלי תשובה שאם קוראים להם לאימונים ביחידות המילואים שלהם, אזי שילכו לאימונים, כי "כשיתצטרכו אותך יקראו לך ואתה לא תהיה מאומן". משום מה, לזה קורא רמ"נ אלה ש"יכולים". הגם שלדבריו אם הם לא יתאמנו, אז הם יהיו בבחינת "לא יכולים", ויהיו פטורים מלהיענות לקריאה להתייצב (ועוד יותר, אולי יהיה אף אסור להם להתייצב, כי הם לא מוכשרים, ולכן "לא יכולים", ולכן אסורים לחלל שבת בלחימתם). אינני יודע כיצד רמ"נ רואה במעשה הזה ראייה לדבריו. נשגב ממני.)

מחשבה לפרשת תולדות ומחר חודש

 

דברים אלו של הרב סולובייצ'יק מוכרים לי מזה זמן. אך רק עתה קלטתי שזה מהות ההפטרה שקוראים: שדוד צריך להיעלם לזמן מה כדי שהוא יוכל לשוב ולהתחדש כמלך.

והשנה זה גם מתאים לסופה של פרשתנו: יעקב נשלח לברוח לחרן, בטרם יחזור להגשים את ברכות אביו.

עוד נקודת מבט בעניין אחר מהרב יהודה הרצל בנקים בספרו מהלכים במקרא:

ביקורת ספרים: "מסורת הגיור" שער ראשון מאת: הרב אליעזר מלמד

הספר "מסורת הגיור" מחולק לשני שערים. השער הראשון (330 עמ') של הספר מציג תמונה הלכתית של התנאים הנצרכים לגיור אותו פורס הרב מלמד. בשער השני (כ550 עמ') מובאים תשובות רבני הדורות האחרונים כשהם מחולקים על פי הארצות בהם הם כיהנו ואודות מצבם כתבו בתשובותיהם כשנלווה לזה הסבר אודות המצב הדתי ששרר באותן קהילות. בימים האחרונים סיימתי לקרוא את את השער הראשון, אודותיו אני כותב כאן. 

כאמור, השער הראשון מציג את הדיון ההלכתי של הגיור: מי יכול להתגייר, באלו תנאים, וכיצד מגיירים? בניגוד לספרי פניני-הלכה המוכרים של הרב מלמד, בספר הזה אין הכרעה הלכתית חדה ונימוק מדוע זו ההכרעה להלכה. במקום זה, המחבר למעשה מציג שתי גישות הלכתיות: המחמירים והמקילים (כשכל אחת מהגישות גם מתחלקת בחלוקות פנימיות, שהן לא מענייננו כאן). לאורך הספר ניכר שהמחבר מזדהה עם גישת המקילים, הגם שלא זכור לי שהוא כותב כך בפירוש, והוא מאריך לבסס את היות הגישה המקילה דרך שפסעו בה רבים בדורות הקודמים ושלא נכון לבטלה ולטעון שיש רק גישה אחת, זו המחמירה.

הספר מנסה לשרש דעה רווחת שלכתחילה על המתגייר לקבל על עצמו התחייבות לשמור את כל המצוות, מה שקיום נקרא "להיות דתי/חרדי", ואם לא עשה כך הרי שיש פגם בגיור. אמנם, יתכנו מקרים של שעת הדחק או דיעבד, אך לכתחילה ברור מה צריך להיות. על פי המהלך המוצג בספר, הרי שאין הסכמה על כך כלל ולפחות בדורות האחרונים ניתן לראות בבירור כי יש שתי גישות בהבנת ובפסיקת ההלכה. אמנם, ישנה הסכמה בין שתי הגישות ההלכתיות שיש צורך בקבלת מצוות בתהליך הגיור, אלא שיש מחלוקת מה כוללת אותה קבלת מצוות ומה הגדרתה של "קבלת מצוות". הגישה המחמירה דוגלת בכך שעל המתגייר להתחייב לקיים את כל מצוות התורה. הגישה המקילה מסבירה שהתביעה מהמתגייר הוא לקבל את העובדה שלעם ישראל ניתנה התורה והקב"ה מצווה על עם ישראל לשמור את התורה. 

טענת המחמירים בדור האחרון היתה שבדורות הקודמים הקהילות היהודיות היו קהילות שומרי מצוות, ולכן ברירת המחדל של מי שהתגייר היה להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית, ומן הסתם לשמור מצוות. על פי הבנה זו, יש יתרון לגיורים שהיו נערכים בכל מיני קהילות נידחות בגולה לפני מאה או מאה וחמישים שנה, מאשר כאן ועכשיו בארץ ישראל שרוב היהודים אינם "דתיים" או שומרי תורה ומצוות. 

הרב מלמד מפריך את הטענה הזאת, באופן משכנע ביותר. לדבריו, עד לתחילת האמנציפציה הקהילות היהודיות, לפחות באירופה, לא היו מורשות לגייר בכלל, ובודאי שלא היו תופעות בהן היו נישואי תערובת שבהן ביקשו בעלים/הורים לגייר את בת הזוג הנוכרית. תופעות אלו התחילו רק אחרי שהקהילות נפתחו, ותהליך החילון החל. נישואי התערובת התרחשו בעיקר במשפחות שכבר כמה דורות התרחקו מהקהילה ומהדת, והרצון לגיור היה רק על מנת למנוע הבדלים בין האב לאשה ולילדים, או כדי להרגיע את רוגז ההורים היהודים. 

לנוכח מציאות היסטורית זו, צריך ללמוד ולהבין את התשובות ההלכתיות שנכתבו בנושא גיור. אם מדובר, לדוגמא, בקהילה שמספר שומרי השבת בה היו ספורים מאד, והשואל בעצמו לא ראה שום בעיה להתחתן עם נוכריה, וכל רצונו לגיירה הוא רק להשקיט את המצפון ואת טענות ההורים, הרי שקשה להאמין שמישהו העלה בדעתו שהאשה המתגיירת תתחיל לשמור מצוות יותר מבעלה, מהוריו, ומרוב הקהילה. הרבנים המשיבים הכירו מן הסתם את המציאות וכנגד מציאות זו כיוונו את דבריהם. לנוכח הבנה זו, ברור שיש יתרון גדול לגיורים הנערכים בימינו בארץ ישראל, על פני גיורים שנערכים כיום או בעבר בחו"ל. גר או גיורת במדינת ישראל, רוב הסיכויים שהם יתחתנו עם יהודים ויהיו בעלי זהות יהודית חזקה, וכמעט ואין סיכוי שיחליטו לנתוש את הדת החדשה לטובת דת אחרת. 

שתי התובנות הללו: שיש שתי גישות ברורות בפסיקה, ושהמציאות ההלכתית בדורות האחרונים בתפוצות ישראל גרועה מהמציאות של היום, היא שמובילה את הקורא אל המסקנה איזה מהגישות היא הנכונה והמתאימה למציאות ימינו. 

כדאי להאיר גם פיסקה נוספת של המחבר, שגם הוא קשור בשאלה איזה גישה להעדיף:

פעמים רבות יש קשר בין עמדותיו התורניות והחינוכיות של הרב ביחס לשאלות הכלליות של העת החדשה, לעמדתו ביחס לקבלת הגרים בתקופה זו. שכן רוב הרבנים שגישתם לציונות ולמדע היתה חיובית - נטו להסתכלות רחבה, כללית וחיובית יותר על המציאות, ונטו להקל לגייר מתוך רצון למנוע את טמיעתם של יהודים רבים בחברה הנוכרית. מנגד, רבנים שגישתם למדע ולציונות עוינת, פחות נטו לשקלל שיקולים אלו, והתמקדו יותר בשאלה הפרטית האם ניתן לגייר את הנוכרי או הנוכרייה שלפנינו, שחיים עם בן זוג יהודי. 

דברים שאמרתי בפני פרחי רבנות (בישיבת הר עציון)

אני מניח שרבנים שדיברו בפניכם לפניי, ושידברו אחריי, יתמקדו במטרה הנעלה של הנהגה רוחנית, בשליחות שבעשייה הרבנית וכד'. מכיוון שאני לא מאמין גדול באלטרואיזם, לכן החלטתי להתמקד בתחילת דבריי דווקא במה שיוצא לי מהעשייה הרבנית בקהילה, אותה אני ממלא בהתנדבות. 

אז מה יוצא לי מזה?

התפקיד הרבני מחייב אותי להיות מחובר לתורה. זה לא רק להתחייב למסגרת תורנית, לימוד יומי או שבועי כלשהוא. זה מחייב אותי למצוא לימוד ונושאים שמעסיקים אותי ושמעניינים אותי. לאורך כמה שנים הייתי מתמקד בשיעור השבועי שלי בנושאים שחשבתי שיעניינו את הקהל, גם אם אותי הם פחות מעניינים. בשלב מסוים שיניתי גישה, והתחלתי להעביר את השיעור בנושאים שמעסיקים אותי. הגעתי למסקנה שאם לא אמצא נושאים שמעסיקים אותי, לא אצליח להתמיד, גם אם המשמעות תהיה שההרכב האנושי בשיעור אולי השתנה בעקבות ההחלטה הזאת. 

התפקיד הרבני מחייב אותי ללמוד, להתקדם בלימוד תורה, לחפש חידושים (שלי או של אחרים), לגבש עמדה בנושאים תורניים שונים, ובאופן כללי להיות מחובר לפשטות המתחדשים בכל יום, בין אם אלו בעיות הלכתיות חדשות, שלא היו בעבר, ובין אם זה סתם פשט נחמד ברש"י על התורה.

בתחום העבודה שלי, ההיי טק, המכנה המשותף לאנשים בני 35 ומעלה זה שיש להם תחביבים: רצים במרתון, גולשים בים, נוסעים על אופנוע או אופניים, או משקיעים בכל מיני בישולים מיוחדים. כשחבריי לעבודה שואלים אותי מה התחביבים שלי, אני עונה: אני לא עוסק בשום דבר שהוא מגניב או cool. האמת היא שהתחביב שלי זה הרבנות.

אני מסתכל על ההתנדבות בצהר באור קצת דומה. המדינה ונדבנים אחרים השקיעו בי כסף, הן בלימודי ההנדסה והן בלימודי התורה בשנות ההכשרה שלי. נכנסתי לתחום ההתנדבות בצהר כסוג של החזרת החוב לחברה. אם השקיעו בי כסף, אז אני מעוניין לתרום לקירוב הלבבות בין חלקי החברה ואעשה זאת במשהו שאני מוכשר בו. לזוגות ששואלים אותי כיום למה אני עושה את זה, אני עונה שאני מאמין גדול ב"להעביר את זה הלאה". אני נותן לכם משהו שאני יודע לעשות ואתם זקוקים לו, ואני מקווה שאתם תמצאו את ההזדמנות לתת למישהו אחר משהו שאתם מוכשרים בו ושהאחר זקוק לו. בנוסף, אני גאה להיות חלק מארגון רבני צהר. אני חושב שהארגון עושה דברים נפלאים, גם בקרב הציבור הרחב, אבל גם עבור רבנים: ימי עיון, השתלמויות שונות, כנסים תורניים, ואני מפיק מהם הרבה תועלת. 

לרבנים יש באג מסוים, שהם מעדיפים בדרך כלל להיות בצד המשמיע, ולא בצד השומע. כשזה מגיע לצד ה"טיפולי" שבתפקיד הרבני, קרי להקשיב ליהודי הנמצא בצרה, הנטיה הזאת עלולה גם להיות מסוכנת. גם לי יש את הנטיה הזאת. ואף על פי כן, בשלב מסוים הגעתי למסקנה שלא טוב לי שהרב היחיד שאני שומע הוא אני. אז אמנם לאורך כל השנים היו רבנים שהייתי מקשיב לשיעורים שלהם דרך האינטרנט. אבל בשנים האחרונות גם התחלתי לצאת מהבית וללכת לשיעור תורה של רב אחר, פשוט כדי להזכיר לעצמי שלא כל החכמה ולא כל הכשרון נמצא אצלי. 

בהקשר לזה, גם אסביר מה גרם לי לפתוח בזמנו את בלוג "רב צעיר". בזמנו, כשעשיתי את צעדי הראשונים ברבנות, בבית כנסת שגם הוא היה בשלבי לידה ושהתפילות התקיימו במבנה עראי, הרגשתי שאני צריך לקבל פידבק על ההחלטות והתהליכים שהובלתי. התחלתי להעלות לרשת תובנות מנומקות שהגעתי אליהם, לפעמים בשינוי פרטים בודדים, כדי לא לחשוף ברבים את כל מה שקורה בתוככי הקהילה. והתחלתי לשלוח קישורים עם הדברים לחברים. התפוצה שלי אף פעם לא היתה מאד רחבה, ואני לא חושב שאני מספיק מעניין כדי למשוך תפוצה רחבה, אבל בתפוצה שכן הצלחתי להגיע אליה היו מספר אנשים איכותיים שהצליחו לאתגר אותי ומילאו את הצרכים שלי. בזמנו לא היה פייסבוק עדיין, נדמה לי שכיום זה הרבה יותר קל לעשות דבר דומה לזה.

דוגמא לנושא שעסקתי בו בימיה הראשונים של הקהילה, וגם כתבתי עליו בבלוג: כולם יודעים ש"כופין בני העיר... לבנות בית כנסת". אבל מה כולל ה"כופין" הזה? בימיה הראשונים של הקהילה שלי, התפללו בגן ילדים, והתחילו להשקיע בבנית בנין קבע. בשלב מסוים הועד קיבל החלטה שכל מי שרוצה להיות חלק מהקהילה צריך לתרום סכום מסוים לקרן הבניה, ומי שלא ישלם לא יוכל להתפלל אתנו בגן, והוא יתבקש ללכת להתפלל במקום אחר. האם מוצדק למנוע ממישהו להתפלל עמנו בגלל שהוא לא מוכן לתרום לבנית בית הכנסת? 

אני רוצה גם להתייחס לנושא של התנדבות מול עבודה בשכר. אני מאד לא ממליץ על התנדבות או עבודה בחינם. כפי שהזכרתי בתחילת דבריי, אני לא מאמין גדול באלטרואיזם. גם אם אני מקבל לא מעט מעבודתי הרבנית, כפי שפרטתי לעיל, כל עוד יש בעבודה הזאת חלקים שהרב לא מקבל מהם סיפוק או משמעות, רצוי מאד שיהיה תמריץ כלכלי לעבודתו. יתרה מזאת, קהילה ורב זו מערכת יחסים זוגית. צריך שתהיה התאמה ביניהם, וצריך שהאחד יבין את צרכי השני. השכר של הרב, וחידוש החוזה של הרב מעת לעת, אלו הזדמנויות שיש לקהילה ולרב לחזור ולתאם ציפיות. 

מדי פעם אני שואל את עצמי כמה מחברי הקהילה שלי יודעים שאני עושה את התפקיד הזה בהתנדבות. אני לא לגמרי בטוח שזה דבר שידוע לרוב. 

היה לי סיפור מצער בקהילה, שאביו של מישהו נפטר כמה ימים לפני חג הפסח. אני יכול לתת כל מיני תירוצים, אבל בסופו של דבר מה שקרה זה שלא יצרתי קשר עם האבל בזמן שהוא היה באבילות. הוא נפגע מאד, ובסופו של דבר הוא ומשפחתו הפסיקו להתפלל אצלנו. כמובן שהתנצלתי וגם אני וגם אחרים פנו אליו, אבל זה לא עזר. בסופו של דבר אני יושב בכסאו של רב הקהילה. זה לא מעניין אף אחד אם משלמים לי על זה או לא, מבחינתם אני צריך למלא את תפקידיו של הרב. 

מצד חברי הקהילה יש גישות קצת שונות לרב. חלקם מחפשים מישהו שיענה על שאלות הלכתיות תדירות, חלקם מעוניינים לשמוע דבר תורה פעם בשבוע, חלקם מחפשים גם אתגר אינטלקטואלי בשיעור תורה. אך גם מי שלא בא במגע תדיר עם הרב, ייתכן ויהיה להם מאד חשוב שהרב יספיד את יקירם, ויגיע לשבעה או לחילופין שיהיה שותף בשמחת ברית, בר/בת מצוה או חתונה. דרך אגב, אחד מרבותי אמר לי פעם (לא האמנתי לו אז, אבל הוא צדק): התחום ההלכתי עליו מקבלים הכי הרבה שאלות: אבילות, והשאלה הכי נפוצה: מתי לקיים אזכרה.

שתי תובנות לחיים שלמדתי במהלך עבודת הרבנות שעוסקות בתקשורת בין-אישית:

א. אתה רוצה לקדם נושא שיש בו הרבה אמוציות? רק בדיבור פנים אל פנים, או לכל הפחות בטלפון. לא בכתב ולא בווטסאפ. עצם המפגש פנים אל פנים מוריד באחת הרבה אמוציות. 

ב. כשיש מחלוקת בין צדדים, עדיף לדבר על רגשות ולא על עקרונות. פלוני מתלונן שאלמוני נוהג שלא כשורה? עדיף למקד אותו בזה שהוא מרגיש נפגע, ולא במי הצודק מבין השניים. ברוב המקרים כשיתברר לאלמוני שפלוני נפגע ממנו, ובהינתן שהוא לא התכוין לפגוע בו, אז הוא ישנה את דרכיו, ואין צורך להוכיח לו שמלכתחילה הוא נהג שלא כשורה. 

----------------------------------

במהלך הדברים נשאלתי על ידי השומעים שתי שאלות קשורות. על שתיהן אין לי תשובה ברורה:

א. מה אני יותר: איש הייטק או רב? כיצד אני מציג את עצמי, כמהנדס או כרב? אין לי תשובה ברורה. אני גם וגם, וזה מאד תלוי בנסיבות. 

ב. כיצד שני התפקידים שלי מפרים זה את זה: כיצד הרבנות מפרה את היותי איש-הייטק וכיצד היותי איש הייטק מפרה את עבודתי הרבנית? על החלק הראשון של השאלה ממש אין לי משהו ברור להשיב. על החלק השני אוכל להשיב תשובה חלקית: אני מקווה שבזכות היותי מסתובב בעולם שמחוץ לבית המדרש, אז דבריי מקבלים אוזן קשבת יותר אצל חברי הקהילה שגם הם אינם מיושבי בית המדרש. 

מחשבה לפרשת לך-לך (מלחמת ארבעת המלכים את החמישה)

באמצעה של פרשת לך-לך אנחנו קוראים את פרשת מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. מה המסר של סיפור המלחמה הזה? מה ניתן ללמוד ממנו?

לכאורה, מטרתה של הפרשה להראות כיצד אברם מתגייס במהירות להציל את אחיינו, לוט. אך אם כך הסיפור היה צריך להסתיים בפסוק ט"ז: 

וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: 

מדוע התורה מאריכה בכל הפסוקים הבאים אחרי פסוק ט"ז:

(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:

(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:

(יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:

(כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְקֹוָק אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

(כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת  אַבְרָם:

(כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם: 

הבה נתבונן מה קורה לפני ואחרי סיפור מלחמת ארבעת המלכים את החמישה.

לפני המלחמה אברם נפרד מלוט, ולאחר מכן ה' מברך אותו (בראשית פרק יג):

(יד) וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר  אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:

(טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:

(טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:

(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:

(יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה': 

אברם מצטווה לקום ולהתהלך בארץ, והוא עושה זאת ואז מתיישב באלוני ממרא, שם מגיעה אליו השמועה אודות המלחמה. 

לאחר סיפור המלחמה (בראשית פרק טו):

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: 

מהו השכר שה' מבטיח לאברם? 

רש"י מסביר שה' מרגיע אותו "אל תירא" שלא יחשוש שמא יענש ולא יקבל שכר אחר שהרג נפשות. אך ניתן להציע הסבר אחר: אחר שאברם נמנע מלקחת משלל המלחמה, "בלעדי רק אשר אכלו הנערים", ה' מתגלה אליו ומבטיח לו שלא ירא ושכרו יהיה הרבה מאד. 

כאמור, לפני המלחמה אברם מצטווה לקום ולהתהלך בארץ. מה פשר הציווי הזה? 

אברם אינו מצטווה להיות "תייר" בארץ ולהסתובב ולטייל בארץ, אלא להתהלך בארץ בלא פחד ובלא מורא כאדם שהוא אדון ובעל-בית בארץ הזאת. סיפור המלחמה מראה כי אברהם קיים את המצווה הזאת. הוא התהלך בארץ, כרת בריתות עם שכניו, נודע בשכונתו כאדם שיש לו אינטרס ויכולת השפעה והכרעה על המלחמה האזורית המתרחשת סביבו. הדברים מגיעים לשיא מיד לאחר המלחמה. הכהן, איש הדת, מכיר בכך שאברם הוא כח משפיע וחשוב באזור. תגובתו של אברם למלך סדום שלא יקח מהשלל הוא מאותו טעם בדיוק: שלא יחשוב מלך סדום שאברם התעשר בזכותו ושרק בזכות התערבותו במלחמה לא-לו אברם נהיה אדם חשוב באזור. אברם מחזיק מעצמו כגורם מרכזי וחשוב באזור, מבלי להזדקק לטובות מאחרים. זו מטרת סיפור המלחמה: להראות כיצד אברם ממלא את ציווי ה' להתהלך בארץ - להראות בעלות ואדנות על המקום. 

לאחר סיפור המלחמה, ה' מאשר שאברם פעל נכון ולכן הוא חוזר ומאשר את ברכת הזרע וברכת הארץ. 

ביקורת ספרים: "הבית שאנו בונים ביחד" מאת: הרב יונתן זקס

אני מאד נהנה מכתביו של הרב יונתן זקס ז"ל. רוחב הדעת שלו והאופן בו הוא פורס את היריעה ומנתח את הסוגיות עליו הוא דן הוא תמיד מחכים ומעורר מחשבה. 

הספר "הבית שאנו בונים ביחד" נכתב לקהל האנגלי, ויצא לאור בשנת 2007, לאחר חלוף שנתיים מהפיגועים הגדולים ברכבת התחתית ב2005. התחושה בבריטניה באותה תקופה היתה כנראה שקבוצות שונות באוכלוסיה מנסות לקרוע את המרחב המשותף לגזרים. הספר יצא לאור בעברית לאחר פרוץ המלחמה הנוכחית, וכנראה שהיוזמה לתרגם ולהוציא את הספר לאור התעורר כתוצאה מהקרעים שהתגלו בחברה הישראלית בשנה שקדמה למלחמה. 

עתה נגיע לתוכן הספר. יש שלושה מודלים בהם אפשר לקלוט מהגרים לתוך מדינה ותיקה: מודל בית הכפר, בו בעל הבית מוכן להכניס אליו אורחים (במקרה שלנו, מהגרים) והציפיה מהם הוא לכבד את בעל הבית ולהתנהג כאורחים. מודל בית המלון, בו האורחים הם עדיין אורחים, אך עתה הם למעשה שוכרים חדר מבעל המלון ויש מערכת יחסית עסקית בין האורחים לבין בעל המלון. מודל "הבית שאנו בונים ביחד", בו המהגרים החדשים בונים לעצמם בית בעזרתם של התושבים הותיקים, והמהגרים גם תורמים מיכולותיהם ומכשרונותיהם לטובת הותיקים. הרב זקס מסביר את הבעיתיות שבשני המודלים הראשונים, ומאריך בתועלת שבמודל השלישי. 

לא אכנס לפרטים של הדיון של הרב זקס, אך אני מבקש כן לדון באקטואליות של הספר. 

במהלך קריאת הספר לא הבנתי כיצד הספר אקטואלי עבור הציבור הבריטי, והמחבר לא הצליח לשכנע אותי שהוא כזה. מודל "הבית שאנו בונים ביחד" אם לוקחים אותו ברצינות, משמעותו הוא שבהצטרף ציבור מהגרים במדינה, המדינה צריכה לשנות את טבעה. העיירה, עם הבתים החדשים שהמהגרים בונים, כבר אינה אותה עיירה שהיתה לפני שהם הגיעו. המשמעות היא שבריטניה עם משפחת המלוכה, ועם הנימוס הבריטי, ועם התרבות הדתית-נוצרית, ועם עוד תכונות ידועות של הממלכה, לא בהכרח תמשיך להיות כזו. במודל הזה המהגרים הופכים מהר מאד להיות שווים בכל לאזרחים הותיקים, והם תורמים מהערכים שלהם לכלל. 

אמנם, הרב זקס מנסה להגדיר את התחומים בהם המהגרים יתרמו מהערכים שהם מביאים, תחומים של גמילות חסד ועזרה לזולת, אך מצד המודל עצמו לא ברור למה זה מחויב. גם הדוגמא שהוא מביא לארץ שקלטה מהגרים בצורה יחסית טובה, שזה ארצות הברית, מוכיחה שההשפעה ההדדית של המהגרים על המדינה לא מצטמצמת לעזרה הדדית. 

מעבר לזה, הרב זקס מתעלם מהפיל שבחדר, לתרבות האיסלאמיסטית שהתרחבה מאד בשנים האחרונות בערי אנגליה. חבל על דאבדין ולא משתכחין, שאיננו יכולים לשמוע ולקרוא את התייחסותו ואת ניתוחו של הרב זקס לאירועי השנה האחרונה. קולו הצלול בהחלט היה חסר לי הן בהתייחסות למלחמה כאן בארץ ויותר מכך בהתייחסות להתגברות האנטישמית שקרתה בבירות המערב בכלל ובלונדון בפרט. 

אינני יודע כיצד ארועי השנה האחרונה היו משפיעים על התזה שהוא התווה בספר הזה, אך הייתי מצפה שכבר לפני 15 שנה כשהוא כתב את הספר הוא היה מתייחס לתופעה של חברה שהיגרה ומבקשת לפגוע אקטיבית בתרבות של המדינה המארחת. כך שקשה לי מאד לראות כיצד היה אפשר ליישם את התובנות שבספר למציאות באנגליה. 

מנגד, דווקא לנוכח ארועי השנה שקדמה למלחמה כאן בארץ, לאופן בו הקבוצות השונות בחברה היהודית בונות יחד מדינה, לדבריו של הרב זקס יש משמעות חזקה מאד, לדעתי. התובנה האומרת שהמדינה לא שייכת לאף קבוצה ספציפית, ושעל כל קבוצה לתרום מיכולותיה לטובת בנין משותף, ושיחד אנחנו יוצרים ברית בין הקבוצות, ושעל בסיס הברית הזאת אנחנו מתקדמים הלאה.