ביקורת ספרים: "ככה יעשה ליהודי", מאת: מייקל אייזנברג

קראתי לאחרונה את הספר "ככה יעשה ליהודי - קריאת השכמה בראי מגילת אסתר" של מייקל אייזנברג. הספר כעת אינו לפני, ואני כותב עליו מתוך הזכרון, ולאור הרושם שהוא הותיר עלי. 

ככלל, אם צריך למקם אותי ואת השקפתי הפרשנית על הציר "תנ"ך בגובה העיניים" ו"תנ"ך בגובה השמים", אני הרבה יותר קרוב לגובה העיניים. אינני נחרד בקלות מפרשנות המעבירה ביקורת על גיבורי המקרא. עם זאת, במקרה של הספר הזה, בשלב מסוים הרגשתי שזה עבר את הגבולות שלי. לכן, אם אתם נמצאים ימינה ממני על הסקאלה הנ"ל, כנראה שזה לא ספר בשבילכם. 

הגם שמדובר בספר המתמקד בפרשנות למגילת אסתר, לא הייתי מגדיר את הספר רק כספר פרשנות. עיקרו של הספר עוסק בזהות היהודית של יהודים החיים בגולה, ולתפיסה המוצגת בספר סביב נושא זה ברצוני להתייחס בפסקאות הבאות. 

לדעת המחבר, אין ולא יכולה להיות זהות יהודית-ציונית חזקה אצל יהודים החיים בגלות, במקביל לפריחתה של מדינת ישראל. זהות יהודית כזאת יכולה להחזיק מעמד שניים-שלושה דורות, ולאחר מכן היא פשוט תתמוסס עד לכדי התבוללות. לדבריו, תיתכן בגלות זהות יהודית שהיא מתבדלת. כלומר, כזו המציבה גדר וחומה בין היהודי לבין ה"אחר". כך לדוגמא יכולה להיווצר ולהישמר זהות יהודית אנטי-ציונית, השומרת מרחק הן בין היהודי למדינת ישראל והן בין היהודי לתרבות הזרה שמסביבו. אך זהות יהודית שאינה מציבה חומה בינה לבין התרבות השכנה, ואף מאמצת חלקים נרחבים מאותה תרבות, סופה שהיא לא תחזיק מעמד. העתיד היחיד שיש לזהות יהודית המאמצת את חיי המודרנה זה רק במדינת ישראל, היכן שהזהות הדתית והזהות הלאומית משתלבות. 

הדברים הזכירו לי מאד את דבריה הנוקבים של נחמה ליבוביץ' במכתבה לרב רפי פוזן, כשהלה הודיע לה על כוונתו לצאת לשליחות חינוכית בטורנטו. הנה מקצת מדבריה:

"כל תקוותי היא שילדיך ירגישו עצמם ברע שם, שירגישו את החיים הלא אמיתיים האלה, של המתפללים לשיבת ציון, של האומרים בליל הסדר ובסיום יוה"כ - אחרי כל הווידויים - "לשנה הבאה ב..." ואין חושבים כלל על כך ומעיזים לומר בפני הקב"ה שקר גמור זה!
ואיך אתה יכול לְלַמֵד "והשיבנו לציון ברנה" - הלא אם זה רציני, על האומר לקום ולשוב: הרי איש לא יתפלל "והאכילני בחסדך אוכל כשר יום יום", והוא הולך לאטליז טריפה וקונה שם!"

לדברי המחבר, כל התרחשות היא סיבה טובה ליהודי הגלות להעמיק עוד ועוד את שורשיהם באדמת ניכר, ולהתרחק עוד ועוד מהזהות היהודית שלהם. בין אם זו התרחשות של פורענות, המלמד את היהודי הגלותי שעליו להתאמץ יותר כדי להתאים את עצמו לסביבה, ובין אם זו התרחשות של הצלה והרווחה, המבהיר ליהודי שאין שום סיבה שיחפש את דרכו במקום אחר. כאן לדעתי המחבר הפריז קצת על המידה.

כאמור, כאשר היהודי בונה מסביבו חומות המפרידות בינו לבין התרבות הסובבת אותו, הרי שהזהות שלו נהיית חזקה, וניתן לשמר אותה לאורך הדורות. לדעתי, הסיבה שהזהות היא חזקה היא בגלל שעוסקים בה. כלומר, "בניית" אותן חומות דורשת מאמץ תמידי. כל הזמן צריך להבחין ולהגדיר את המפריד בינינו לבינם. ההתעסקות הזאת בזהות, היא היא היוצרת את הזהות החזקה. מי שאינו מרגיש מאוים על ידי "האחר", אינו צריך להשקיע בגיבוש הזהות שלו, וכך הזהות אינה מתגבשת לזהות חזקה. 

אך יש הזדמנויות אחדות בהן היהודי הגלותי יתעסק בזהות שלו. בראש ובראשונה כאשר הוא נתקל באיום ישיר על הזהות שלו, כמו מקרה אנטישמיות מובהק שהוא נתקל בו. אותו העיסוק בזהות, גם מחזק את הזהות. זה לא אומר שעתה הזהות שלו תהיה חזקה ותישמר לדורות, אך בודאי שהדבר ישאיר רושם לאורך זמן מסוים. 

בצעירותי הייתי שומע הרצאות מפי הרב ד"ר חיים שיין. הוא היה מספר שהוא היה שואל יהודים בארה"ב: היכן היה הלב שלך ב4 ביולי 1976? האם חגגת באותו יום עם שכניך את חגיגות 200 שנות עצמאות לארה"ב, או שהטרידה את מנוחתך מצבם של חטופי אנטבה? זו דוגמא טובה מאד למאורע, שהגם שהוא לא השפיע ישירות על יהודי ארה"ב, הוא היה מספיק משמעותי כדי לגרום לתהליך של התכנסות סביב הזהות היהודית. 

בהחלט ייתכן שלנס פורים לא היתה השפעה ארוכת טווח על הלך הרוחות ועל הזהות היהודית של יהודי שושן. אך קשה להאמין שלא היתה לה שום השפעה על חיזוק הזהות היהודית. 

גם כיום, ללא ספק צודק המחבר, הזהות היהודית האיתנה תוכל להחזיק מעמד רק בחיבור אמיתי לארץ ישראל ולמדינת ישראל. אך גם לארועים הסטוריים שאנו חיים בתוכם יתכן השפעה חזקה על חיזוק הזהות היהודית.