לפני מספר שבועות סיימתי לקרוא את הספר השלישי בטרילוגיה של הרב מיכאל אברהם, "מהלכים בין העומדים - על הצורך ועל האפשרות לרענן את ההלכה". מדובר על ספר עם מעל 600 עמודים, וכלל הסדרה מגיעה בערך ל2000 עמודים.
בתחילת הדברים, בין אם אני מסכים עם דברים שכותב הרב מיכאל אברהם ובין אם אינני מסכים, הרי שאני נהנה לקרוא את הגיגיו והגותו. אני חש שהוא אחד המחברים שכמעט בכל נושא שיכתבו יגרמו לי להרהר בדבר ולנסח לעצמי עם מה אני מסכים ועל מה אני חולק ומאיזה טעם. מבחינתי, זו אחת הסיבות המרכזיות שאני נהנה לקרוא ספרים בכלל, ושאני קורא בהנאה את דבריו של הרב מיכאל אברהם, בין אם אני מסכים ובין אם לאו, כאמור.
בספר הראשון, המצוי הראשון, הרב מיכאל אברהם פורס את ההוכחות לקיומו של אלוהים, הן אלוהים פילוסופי, והן אלוהים דתי. בספר השני, אין אדם שליט ברוח, מציג המחבר את "התיאולוגיה הרזה", מערכת האמונות המחויבות מיהודי מאמין.
שני הספרים למעשה מהווים הקדמה לספר, שלהבנתי הוא העיקרי בעיני המחבר, העוסק בהלכה, באופן בו נפסקת ההלכה, ובאפשרויות "לרענן" את ההלכה.
הבעיה ידועה לכולם, הן למי שזה מטריד אותו והן למי שחי עם המצב הנוכחי בשלום. יש לא מעט הלכות ומנהגים דתיים בחיינו הסותרים מבחינה ערכית את חיי היום יום שלנו. הדוגמאות הידועות הן: מעמד האשה, מעמד הגוי וכד'. ובנוסף, יש הלכות המבוססות על תפיסות שאינן נכונות, הן אם זה נוגע לשאלה ההתרבות של הכינים, והן למידת בליעת הכלים.
בדרך כלל כשנושאים אלו עולים לדיון, הדיון מסתיים באמירה: נחכה לסנהדרין. העמדה שמציג הרב מיכאל אברהם בספר אומרת: אין צורך להמתין לסנהדרין, ניתן וצריך לבצע את הרענון בהלכות רבות כאן ועכשיו.
בסיום קריאת הספר חשתי שיצאתי רק עם חצי תאוותי בידי.
תחילה, אני אמנם קראתי ספרים רבים של הרב מיכאל אברהם וכבר התרגלתי לכך שלכל טענה יוקדמו הקדמות שונות. אך עדיין כ250 עמודים של הקדמות, שלא תמיד ברור הקשר הישיר שלהם אל "הצורך והאפשרות לרענן את ההלכה", היה קצת מוגזם. לא הייתי מזכיר את זה, לולי ההרגשה הכללית שלי שהספר הזה היה קיבוץ של פרקים/מאמרים בעניין הלכה ופסיקת הלכה, אך קו המחשבה המחבר בין כל פרק לפרקים שלפניו ושלאחריו לא תמיד ברור לקורא.
אך הסיבה העיקרית שלא מצאתי את מבוקשי בספר אינה אריכות וסידור הדברים, אלא הדברים עצמם. הרב מיכאל אברהם מציג מכניזם שבעזרתו ניתן לרענן את ההלכה, אך הוא אינו מתמודד עם הקשיים שהצעתו מעלה. לתפיסתי, הקשיים אינם למדניים, אך מציאותיים. השאלה שהקורא שואל את עצמו (לפחות הקורא הכותב את הטור הזה) למקרא הספר הוא: הבנתי מה צריך לעשות, אך מי צריך לעשות את זה?
אלא אם פספסתי משהו, אין תשובה ישירה לשאלה הזאת. מה שיוצא מבין השורות הוא שהקריאה היא קריאה כללית לכל מי שהנושא מטריד אותו, ושהוא בר הכי, לקום ולעשות מעשה.
אך גם אמירה זאת היא בעייתית, ולא ראיתי התייחסות מספקת לבעייתיות העולה ממנה. ספר החינוך מסביר את הטעם של מצוות "אחרי רבים להטות" כך (הדברים מובאים בספר בפרק על הליכה אחר הרוב):
"משרשי מצוה זו שנצטוינו בזה לחזק קיום דתנו, שאילו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת ענין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות הענין בהפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן שתעשה התורה בכמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו."
דבריו של ספר החינוך מסתברים. אי אפשר לדבר על בני דת אחת כשנתת לכל אחד את האפשרות לפרש את כללי הדת לפי דעתו ותפישתו. בסופו של דבר צריך שתהיה משמעות לאמירות "אני בן דת משה", "אני שומר תורה ומצוות", מעבר לכך שהאדם מקיים את התורה על פי האופן בו הוא מפרש את התורה.
הטרילוגיה מציגה לקורא אמירה שיש סכנה בעמדה השמרנית. באם נדבוק בעמדה השמרנית, הן בתפיסה התיאולוגית שלנו והן במחוייבות ההלכתית, הרי שנשלם מחיר כבד שיתבטא הן בהפיכת התורה וההלכה מדבר חי למאובן, והן בקושי להסביר את הדברים בפני הדור הבא שחש את הפער בין ערכי חייו לבין ערכי התורה הלא-מתעדכנים. כדי להתמודד עם החשש מנשירה של הדור הבא המחבר מציע תיאולוגיה רזה, כדי להמחיש שלא כל דבר שנדפס בספר הוא מחוייב המציאות, ומנגנונים לחידוש ההלכה, כדי שאפשר יהיה לפשר בין המציאות לבין המסורת. אמנם הקוים החדשים המוצגים הינם תיאורטית גבולות הקלים יותר להגנה, אך מעשית לא ברור מה המוטיבציה להגן עליהם, ואם יהיה בכלל קו גבול רציף.
דווקא בסוגיית הגיור שהמחבר דן בה היה מקום להרחיב יותר מדוע הוא דוחה את מי שדורש מדרש שמרני ובשל כך מבקש לרענן/לחדש את האופן בו מקבלים גרים בבתי הדין. ויותר מכך, היה מקום לדיון נרחב בשאלה העולה לעיל: כיצד מתמודדים עם זה שהרענון של פלוני אינו זהה לרענון של אלמוני?
מעבר לאמור לעיל, התאכזבתי מהדוגמאות שהמחבר הביא ליישום המנגנון שהוא מציע. הנושאים בהם הוא בחר ליישם בהם את המנגנון הינם נושאים שנדמה שרוב הציבור כבר הצביע ברגליו ואף אחד לא ייפול מהכיסא כשהוא ישמע את ה"עדכון" ההלכתי. סוגיית מעמד האשה ומעשה הגוי והגר הינן סוגיות נידושות, שקשה מאד לומר בהם דבר חדש. בסוגיית דמוקרטיה מול ההלכה במדינת ישראל היה מן החידוש, באימוץ מוחלט של ערכי הדמוקרטיה על פני ערכי ההלכה, ועדיין חשתי שהיה מקום להאריך יותר בביאור המנגנון המאפשר לדחות את ערכי ההלכה מפני הדמוקרטיה. ומאד היה חסר ההתייחסות לנושאים של אורח חיים ויורה דעה - נושאים הנוגעים לחיי היום יום של כל יהודי שומר תורה ומצוות.
לסיכום, אני נהנה לקרוא את הגיגיו והגותו של הרב מיכאל אברהם. ככלל, הם מעוררים אותי למחשבה ומאתגרים אותי. הטרילוגיה הנוכחית ברובה עמדה בציפיות הללו, כמו שאר ספריו. ועם זאת, התאכזבתי מהאופן בו המחבר בחר לטפל בנושא של רענון ההלכה, נושא שמעסיק אותי רבות, ושאני חושב שהיה חסר בו אלמנט של ביקורת עצמית.
