כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד

בגליון האחרון של "פשטות המתחדשים" (גליון ח), מובא החידוש הנאה הבא מפרי עטו של הרב חיים סבתו:

אם נסכם את דבריו, הרב חיים סבתו מציע לקרוא את הפסוק האחרון של מגילת איכה כך:
"כי אם מאס מאסתנו?! [לא! אלא] קצפת עלינו עד מאד"

אני לא חסיד גדול של שימוש בסימן תמיהה בפרשנות המקרא, להוציא מקרים חריגים.
לאחר קריאת דבריו, שאלתי את עצמי אם הם מסתדרים מבחינת פשט הכתובים.

ראשית, יש להודות שכפירוש הרב סבתו מובא כנראה בדברי חז"ל (איכה רבה (וילנא) פרשה ה):

"כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד" אמר רבי שמעון בן לקיש אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה לאיתרציא. 

התורה תמימה מביא את דבריו של רבינו יונה המבארים את דברי המדרש (תורה תמימה הערות איכה פרק ה הערה מד):

שכך רצונו לומר, וכי מאוס מאסתנו [והלא] קצפת עלינו, כלומר לא היתה השנאה כ"כ [טבעית] שלא תשוב אלינו ותמאס אותנו כמו הדבר המאוס שאין אדם רוצה בו כלל, אלא קצפת עלינו ומי שקוצף חוזר ומתרצה 

כלומר, לא מאס מאסתנו, אלא קצפת עלינו. זה ממש מתאים לפירוש של הרב סבתו.

ועם זאת, ברור לי שיש בפירוש זה קושי גדול מבחינת הפשט. חלק גדול מפרק ה' בנוי כך ששתי צלעותיו של כל פסוק מקבילות זו לזו. סימנתי בעזרת סימן / את הפסוקים שיש בהם צלעות מקבילות (איכה פרק ה):

(א) זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ / הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ:
(ב) נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים / בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים:
(ג) יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב / אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת:
(ד) מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ / עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ:
(ה) עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ / יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ:
(ו) מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד / אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם:
(ז) אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ:
(ח) עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם:
(ט) בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר:
(י) עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב:
(יא) נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ / בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה:
(יב) שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ / פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ:
(יג) בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ / וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ:
(יד) זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ / בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם:
(טו) שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ / נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ:
(טז) נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ:
(יז) עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ / עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ:
(יח) עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ: פ
(יט) אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב / כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר:
(כ) לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ / תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים:
(כא) הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה / חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:
(כב) כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ / קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד: 

מהסתכלות שטחית נראה שגם הפסוק שלנו, הפסוק האחרון, בנוי על בסיס שתי צלעות מקבילות "כי אם מאס מאסתנו" - "[כי אם] קצפת עלינו עד מאד".

רש"י פירש את הפסוק כך (רש"י איכה פרק ה פסוק כב):

כי אם מאוס מאסתנו - בשביל שחטאנו לא היה לך להרבות קצף עד מאד כאשר קצפת: 

כלומר, רש"י הבין את המילים "כי אם" בתור "גם אם": גם אם מאסתנו, הרי שקצפת עלינו עד מאד.

פירוש דומה, אם כי שונה במקצת, הביא דעת מקרא על מגילת איכה בו מציע שהמילה "אם" כאן הוא במובן "אכן", ואז יש לפרש את הפסוק: "כי אכן מאסתנו [ו]קפצת עלינו עד מאד".

אני תמיד הבנתי את הפסוק באופן אחר.

בתהלים כז, אומר דוד המלך:
(יא) הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי:
(יב) אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס:
(יג) לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים:

הראשונים מסבירים את פסוק יג כמתחבר לפסוק יב: "לולי האמנתי לראות בטוב ה'" הרי שהייתי נתון "בנפש צרי".

הרב אלחנן סמט בביאורו לפרק מציע את הפירוש הבא (קישור):

אכן מאמין אני כי אראה בטוב ה' עוד בארץ החיים, שלולי כן... וכאן אין המשורר משלים את דבריו, כמו חושש הוא לומר בפירוש כמה רע היה אז מצבו.

כלומר, הפסוק למעשה נקטע, כפי שקורה לפעמים לאדם שנושא נאום נרגש.

באופן דומה הבנתי גם את הפסוק האחרון של איכה:
"לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים, הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", כי אם אכן תשכחנו, ולא תשיב אותנו, "כי אם מאס מאסתנו, [כי אם] קצפת עלינו עד מאד"...
'וכאן אין המשורר משלים את דבריו, כמו חושש הוא לומר בפירוש כמה רע היה אז מצבו.'