לשון הקודש

מאז שמחת תורה אני לומד מדי שבוע את הספר "פרשגן" של הרב רפאל פוזן ז"ל על תרגום אונקלוס. לימוד הספר על הסדר הוא לא קל, ואפילו קצת מתיש. עם זאת, על הדרך הכניס המחבר הפניות ורעיונות נחמדים, קצתם בגוף הספר, וקצתם בהערות השוליים. הדברים הבאים מופיעים בהערת שוליים על בראשית מה יב. 

ישנה מחלוקת בין רמב"ן לרמב"ם באשר לסיבה שהעברית, שפת התורה, מכונה "לשון הקודש" (רמב"ן שמות פרק ל יג):

מחצית השקל בשקל הקדש - קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא "שקל" בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחות ולא כסף סיגים. ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, יקרא לו הכתוב שקל הקדש. וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם:
והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי. ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו יקח אשה לפילגש:
והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי. והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת, כי מה שיכנו ישגלנה, ישכבנה, יורה כי משגל שם עצם לבעילה, וכן יכנו לאכול את חוריהם (מ"ב יח כז), כי הוא שם מגונה. ואם מפני טעמו של הרב, היו קורים לו "לשון נקיה", כענין ששנינו (סנהדרין סח ב) עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, ואמרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי (ב"ר פו ז), וכן במקומות רבים:

הרמב"ן סבור ששפתינו היא לשון הקודש משום שזו השפה בה הקב"ה דבר עם הנביאים, ובו נמסרה התורה לישראל. הרמב"ם סבור, מאידך, שזו לשון הקודש משום שאין בה שמות לאברי הבעילה בזכר או בנקבה. 

למעשה טוען כאן רמב"ן שאין שום דבר מיוחד בשפה הזו באופן עצמאי. כמו שה' בחר בשפה זו לדבר בה עם נביאיו, כך יכל לבחור בכל שפה אחרת, ואז השפה האחרת היתה מקבלת את מעמד "לשון הקודש". 

דברי רמב"ן אלו הולכים לשיטתו במקום אחר בפירושו לתורה. 

כשיוסף מתודה לאחיו, הוא אומר להם (בראשית פרק מה פסוק יב):

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם: 

מה פירוש הפסוק? כיצד האחים רואים שיוסף הוא המדבר אתם? רמב"ן מפרש כך (בראשית פרק מה פסוק יב):

(יב) כי פי המדבר אליכם - בלשון הקדש (בלי מליץ זה), דעת המפרשים (רש"י, הראב"ע, והרד"ק), והוא תרגום אונקלוס. ויתכן שאמר להם כך לאמתלא ולפיוס, כי איננה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש, כי על דעתי הוא שפת כנען, כי אברהם לא הביאו מאור כשדים ומחרן כי ארמית היא, והגל הזה עד, ואיננו לשון לאיש אחד לבד, אבל הוא לשון כנען:ורבים במצרים יודעים אותו כי קרוב הוא, ואף כי המושל, שדרך המלכים והמושלים לדעת הלשונות, וכמו שתראה בנבוכדנצר שאמר בלשון הקדש (דניאל ב ג) חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום, בעבור שהיו שם חרטומים ואשפים ומכשפים וכשדים מלשונות רבים ומישראל, וכולם יבינו אותו. והם ענו לו בארמית, וידברו הכשדים למלך ארמית, כי הם היו הקרובים אליו היושבים ראשונה במלכות, ולהם היה הרשות לדבר אל המלך. ועוד, כי כאשר בא יוסף משם למצרים יבאו רבים. ויותר היה להם ראיה בהזכירו שמו וענין המכירה, אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה:
והנכון בעיני כי יאמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי אני המושל והאדון לכל מצרים המגיד לכם מפי כי אני אחיכם ומצוה להוריד אבי אלי לכלכלו, אם כן תגידו לאבי את כל הכבוד ואת כל אשר ראיתם בעיניכם ותמהרו להורידו אלי, כי הדברים אמת, ויש בי כח להצילו ולהחיותו ברעב. והוא כמו כי פי אני דברתי. ובגמרא במסכת מגילה (טז ב) אמרו, כפי כן לבי:

רמב"ן מביא את את דעת הפרשנים האחרים שיוסף דבר עם אחיו ב"לשון הקודש", שזו הוכחה שאכן מדובר ביוסף עצמו. רמב"ן דוחה פירוש זה, בטענה ש"לשון הקודש" זו למעשה השפה בה דברו עמי כנען, ולא שפה מיוחדת של משפחת אברהם. שכן, אברהם הגיע מחרן בה דברו ארמית. לכן, סביר שמי שנמצא בעמדת מנהיגות במצרים, כמו יוסף, יכיר את השפה העברית בה דברו עמי כנען שכניהם. 

ובעניין קרוב מפרש רמב"ן את יציאתו של אברם ותרח ואור כשדים לכיוון ארץ כנען ברצונם לצאת משטח השיפוט של נמרוד, בו דברו ארמית, אל ארץ כנען בו דברו בשפה אחרת (וכפי שראינו לעיל, בעברית) (רמב"ן בראשית פרק יא פסוק כח):

ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכלם, כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו:

כל זה הוא כמובן שלא כפי שנמצא בחז"ל שלשון הקודש היתה השפה המקורית, וממנה התפצלו השפות לאחר דור הפלגה, כפי שרש"י כותב שם (רש"י בראשית פרק יא פסוק א):

שפה אחת - לשון הקודש:

וכפי שכותב ריה"ל בספר הכוזרי שלשון הקודש היא הלשון הקדומה וממנה נתפרדו הלשונות (ספר הכוזרי מאמר ב):

סז. אמר הכוזרי: היש לעברית מעלה על לשון הערב, היא יותר שלמה ורחבה ממנה, ואנחנו רואים את זה בעינינו.
סח. אמר החבר: מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם. והיא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה וסברא. הקבלה, שהיא הלשון אשר דבר בה ה' ית' עם אדם וחוה, ובה דברו שניהם, כאשר יורה על זה הגזר, אדם מאדמה, ואשה מאיש, וחוה מחי, וקין מקניתי, ושת משת, ונח מינחמנו, עם עדות התורה וקבלת דור אחר דור עד עבר עד נח עד אדם, ושהיא לשון עבר ובעבורו נקראת עברית, מפני שנשאר עליה עת הפלגה ובלבול הלשונות, וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים שהארמית היא לשון כשדים, והיתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקדש, והארמית לשון חול, לכן נשא אותה ישמעאל אל הערב, והיו אלו שלש לשונות משותפות מתדמות, הארמית והערבית והעברית, בשמותיהם ובתהלוכותיהם ובשמושיהם. ומעלתה מדרך הסברא לפי העם המשתמשים בה, במה שהיה צריך אליו מהמליצה כ"ש עם הנבואה הפושטת ביניהם, והצורך אל האזהרה ואל הנגונים והזמירות ומלכיהם משה ויהושע ודוד ושלמה היתכן שיחסר להם מליצה בעת שהיו צריכים אליה לדבר, כאשר תחסר לנו היום בעבור שאבד הלשון ממנו? הראית ספור התורה, המשכן והאפוד והחשן וזולתם כשהוצרכו אל שמות נכריות היאך מצאו אותם עד תומם, וכמה נאה סדר הספור ההוא, וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים, וזמירות דוד, והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו ותוכחות ישעיה ונחמותיו, וזולתם. 

עדכון:
לדברי רמב"ן, הגם שאין בשפה העברית קדושה עצמית, או אפילו חשיבות עצמית מיוחדת משאר השפות, הרי שחשיבותה הוא בזה שהיא נבחרה לשפה "בו [הקב"ה] ברא עולמו". יוצא אם כן דבר מעניין, כשה' אמר לאברם לעזוב את בית אביו וללכת לארץ כנען, הרי שיש במשמעות האמירה הזאת לא רק את העליה הפיזית לארץ, אלא גם את רכישת שפת המקום - השפה העברית בה דברו, לדברי רמב"ן, עמי כנען. אותה שפה בה ברא ה' את עולמו.