לפני זמן מה אחד מבניי חזר הביתה עם הספר והניח אותו על השולחן בסלון. אני הרמתי אותו וישבתי ובלעתי את תוכנו.
אני מתייחס בדבריי למחצית הראשונה של הספר. הספר מחולק לשני חלקים: חציו השני הוא אוסף של הספדים שנאמרו על חללי "מלחמת שמיני עצרת" (כפי שהוא מכונה על כריכת הספר) בוגרי ישיבות ההסדר. החידוש של הספר, בעיני, הוא המחצית הראשונה של הספר בו קובצו סיפורים קצרים (שורות בודדות) על חללים שלמדו או לימדו בישיבת הסדר בעת שנלחמו ונפלו במלחמה.
הסיפורים ברובם הם סיפורים על החיים "הרגילים" שעברו, לפני ששמותיהם ייזכרו לנצח בדברי ימי האומה. סיפורים על איך שהקפידו או לא הקפידו על לבוש מסודר, על איך שעזרו לחבר, וראו את החניך במצוקתו. מה שקלטתי כשישבתי לקרוא את הספר, ושלא הבנתי כשעלעלתי בו אז בחנות, זה שאמנם כל אחד מהסיפורים בפני עצמו הוא אולי לא כל כך מרשים (יש מעטים שכן), אך כשמצרפים את הסיפורים יחד רואים אישיות מרשימה. זה נכון עבור כל אחד מהחללים בפני עצמו, אך זה מקבל משנה תוקף כשמסתכלים על התמונה המלאה. כי אז סיפוריהם של החללים מתחילים להשתלב זה בזה. האחד שהתקשה מאד בלימודים ובכל זאת בחר ללמוד בישיבה ולהשקיע מעל ומעבר כדי להצליח, והאחר שקנה כל גוף ידע שנקרה בדרכו. במכלול נוצר כאן תמונה של מה שמכנים "דור הנצחון". דור שלא יורד מהדורות שלפניו, שליבו וראשו במקומות הנכונים, ושמצליחים לעלות ולהתעלות ולקדש את השם.
דבריהם של חז"ל על מקדשי השם עולים במחשבתי:
"אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה ... פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'"
("מעשה בצדיק ואלונקה" / הרב חיים נבון)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה