מחשבה לפרשת ויקרא

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"

נושאו של פרשת ויקרא הוא ללא ספק הקרבנות.

מה משמעות המילה "להקריב"?

כבר עמדו רבים על כך שעניין הקרבנות הוא נובע מההתקרבות, בניגוד למילה המקובלת באנגלית sacrifice, שעניין ויתור. אך אני מבקש לעסוק בעניין ההקרבה במבט אחר.

למה התורה קוראת "להקריב"?

התורה כמעט ואינה משתמשת בשורש קרב בשביל פעולת ההעלאה על המזבח. לפעולת ההעלאה על המזבח התורה משתמשת בפועל הקטרה או הגשה. לעומת זאת, השורש קרב משמש לתיאור של להביא למקום קרוב יותר.

נדגים זאת בפסוקי הפרשיה הראשונה בפרשת ויקרא:
(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:
(ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:
(ה) וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְקֹוָק וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ו) וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ:
(ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ:
(ח) וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:
(ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיקֹוָק:

בפרשיה זו אנו מוצאים שלוש פעמים שימוש בפועל משורש קרב. פעמיים על מביא הקרבן - "יקריבנו... יקריב אותו" שפירושו "יביא אותו" או "יקרב אותו". ופעם אחת על הכהניים "והקריבו", שרש"י מפרש שזהו קבלת הדם - שגם כאן עניינו לקיחת הדם ותחילת הגשתו לקראת זריקתו על המזבח.

מה כל זה מלמד אותנו?
אני חושב שזה מלמד שהעיקר זה לא התוצאה אלא הרצון ולקיחת היוזמה. הקרבן, הרצון להתקרב להקב"ה, בא לידי ביטוי בעשיית הצעד הראשון, ולא בהכרח בתוצאות מרשימות.

אור החיים לפרשת ויקרא

עוד ירמוז על זה הדרך: "אליו מאהל מועד" פירוש שלא השיג לדבר ה' אליו אלא לצד שמחל ה' על עון העגל ושכן באהל מועד לאות ולמופת, אבל אם לא היתה המחילה לישראל הרמוזה באהל מועד לא היה ה' מדבר אליו, ואמר לו שיאמר דבר זה לישראל, והוא אומרו "לאמר".
האור החיים ממשיך ומסביר שחז"ל למדו מהמילה "לאמר", שהיא מילה מיותרת מכיון שבפסוק שלאחר מכן כתוב "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם", שהדיבור עם משה הוא רק כדי שהוא ילמד את בני ישראל. כאן האור החיים מוסיף על דברי חז"ל ואומר שדבר זה נלמד גם ממילות "מאהל מועד". אוהל מועד מורה על השראת השכינה בתוך עם ישראל. השראת השכינה איננה דבר של מה בכך לאחר חטא העגל. הקב"ה בוחר להשרות את שכינתו בתוך עם ישראל מכיון שהוא מחל להם על חטא העגל.
כשהתורה מדגישה כי הקב"ה דיבר עם משה "מאהל מועד" כוונתה, על פי דברי האוה"ח, לומר שלולי הקב"ה היה מוחל לישראל לא היה דיבור עם משה. הדיבור עם משה מגיע אך ורק למען עם ישראל ואם עם ישראל לא היו ראויים להשראת השכינה גם לא היה דיבור עם משה.

יצא לאור: הספר "בלבבי משכן אבנה"

לפני כשנה וחצי כתבתי ביקורת ספרים על הספר "והשב את העבודה" על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים שכתב הרב משה אודס, רב היישוב צופים. בימים אלו ראה אור מהדורה שנייה של הספר "בלבבי משכן אבנה" מפרי עטו של הרב אודס. הספר, המכיל כ570 עמודים - גדול בהרבה מ"והשב את העבודה", עוסק ב"עיונים בקרבנות, בכהונה ובבתי המקדש" .

הספר מכיל כמאתיים עמודים העוסקים בעולם הקרבנות, דהיינו הקורבנות השונים, מנחות, טעמי הקרבנות וכד'. עוד כשבעים עמודים עוסקים בכהונה ובלוייה, ועוד כמאה וחמישים עמודים על המשכן ובתי המקדש.

לקראת סיום ספר שמות ותחילת ספר ויקרא, מובא לפניכם פרק מתוך הספר על "העולה והשלמים" הדן בהבדלים בין שני סוגי הקרבנות:

למי שנח יותר - הנה קישור לscribd.

מדרש לפרשת ויקרא

"ויקרא אל משה" - "ולאדם לא קרא"?! והלא כבר נאמר (בראשית ג) "ויקרא ה' אלהים אל האדם" אלא אין גנאי למלך לדבר עם אריסו. "וידבר ה' אליו" - ועם נח לא דבר?! והלא כבר נאמר (בראשית ח) "וידבר אלהים אל נח" אלא אין גנאי למלך לדבר עם נקדודו. "ויקרא אל משה" - ולאברהם לא קרא?! (שם כב) "ויקרא מלאך ה' אל אברהם" אלא אין גנאי למלך לדבר עם פונדקי שלו.

המדרש משווה את הדיבור אל משה לדיבור אל אדם הראשון, נח ואברהם. אמנם התורה משתמשת באותם הביטויים אצל משה ואצל אדם, נח ואברהם, אך המדרש מבחין ביניהם. אצל אברהם, נח ואדם הדיבור של הקב"ה הוא דיבור של מנהל לעובדים שלו. המדרש מניח שהדיבור עם משה נושא אופי שונה.

סביר להניח שההנחה העומדת בבסיס המדרש שיש משהו ייחודי בדיבור עם משה, מה שלא היה לפניו, נובעת מהפתיחה של חומש ויקרא - "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו". אנו רגילים במקרא שהביטוי של קריאה הוא כהמשך של סיפור רציף (כפי שאנו מוצאים בסיפור העקידה "ויקרא... אל אברהם" המגיע באמצע/במרכז הסיפור), בדר"כ אנו פחות מוצאים פתיחה כזו בתחילת עניין. לכן, כנראה, ראו בזה חז"ל משהו מיוחד שיש לשים לב אליו.

יתרה מזאת, כאשר אנו עומדים בתחילתו של מאורע היסטורי - תחילת העבודה במשכן, היינו מצפים אולי לפתיחה מעין "ויהי ביום הראשון לימי המילואים". כאשר במקום זה יש לפנינו "ויקרא אל משה" הדבר בהחלט בולט לעין.

ההבדל בין הדיבור למשה לדיבור לאדם, נח ואברהם הוא שהדיבור לשלושה האחרונים הוא כדיבור של מנהל לעובדיו. לעומת זאת הדיבור עם משה הוא שונה. חז"ל לא אומרים לנו כאן במה הוא שונה, את זה ניתן רק לשער. איך שלא נגדיר את מהותו של הדיבור עם משה, נצטרך לשים לב לעיקרון החשוב שהשינוי בדיבור נובע כנראה מהקמת המשכן. כלומר, עתה שיש משכן, הקב"ה בוחר לקרוא למשה, כי הקריאה מעתה ואילך איננו כקריאה של תמול שלשום. אם את אופי הקריאה למשה נגדיר כבעל בית (הקב"ה) המזמין אליו אורח רצוי (משה) אז המשכן הוא זה המגדיר את הקב"ה כבעל הבית. [הגדרה זו, כאמור, אינה מחוייבת. אך כל הגדרה שניתן לאופי הדיבור עם משה יצטרך לשים את המשכן במרכזה.]

יש לכם פירוש נוסף במדרש? נשמח לשמוע.

לרפואת ליאורה תמר בת ליבה.
לזכותה של סבתי רוזה בת חנה במלאות לה צ"ה שנים, שהקב"ה יישלח לה נהורא מעליא ובריות גופא ותזכה לרוות נחת מצאצאיה וצאצאי צאצאיה.

מדרש לפרשת ויקרא

רבי תנחומא פתח (משלי כ) "יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת"... "יש זהב" - הכל הביאו נדבתן למשכן זהב הה"ד: (שמות כה) "וזאת התרומה וגו'". "ורב פנינים" - זו נדבתן של נשיאים דכתיב: (שם לה) "והנשיאים הביאו וגו'". "וכלי יקר שפתי דעת" - לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו ואמר: הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי. א"ל הקב"ה: חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה: "ויקרא אל משה": (ויקרא רבה א)

במדרש זה מתואר שינוי במצב רוחו של משה: בתחילה הוא היה במצב רוח עגום ולאחר מכן הקב"ה עודד אותו. עגומתו של משה נבע מכך שהוא הרגיש שבניגוד לכולם הוא עצמו לא הביא נדבה למשכן, והקב"ה ניחם אותו באמרו שדיבורו חביב עליו.

כאשר אנו רואים את השינוי הזה, יש לנו לשאול: מעיקרא מאי סבר ולאחר מכן מאי סבר? מה חידש הקב"ה למשה ששינה את מצב רוחו?

אולי היינו צריכים להתחיל דווקא מההתחלה: מדוע משה לא הביא נדבה למשכן? לשאלה זו נדרשו מספר ממפרשי המדרש, אך ככלל אין לנו דרך לקבוע בודאות למה מתכוונת כאן המדרש שמשה לא הביא נדבה למשכן. ייתכן שמשה היה עסוק כל העת בניהול גיוס התרומה והדרכת בצלאל ואהליאב ולכן פשוט לא הספיק להביא את נדבתו עד שכבר תרמו את הכל. [ייתכן ויש כאן המשך ממה שכתבו חז"ל במדרש שבשעה שעם ישראל היו טרודים בביזת מצרים היה משה עסוק בארונו של יוסף, ועפי"ז יהיה סביר להניח שלמשה היה פחות ממה להביא תרומה].

עפ"י דברינו אלה ניתן להסביר את עגמומיות רוחו של משה כאשר ראה שבסופו של "במבחן התוצאה" אין במשכן שום דבר שניתן להצביע עליו ולומר שהוא מנדבתו של משה. הגם שהוא ניהל והדריך את כל העושים במלאכה, מזה לא נשאר בסוף שום דבר קונקרטי, שכן המדרש איננו עשוי מדיבורים אלא עצים, זהב וכסף.

הקב"ה אמר למשה ש"דיבורך חביב עלי יותר מהכל", אמנם כל מה שמשה עשה היו דיבורים, אך פעמים שהדיבורים הם העיקר. בעולם המודרני מקובל לחשוב שהעולם מתחלק לשניים: אלו שמדברים ואלו שעושים, כאשר העושים הם המובחרים והמדברים הם סתם חבורה של קשקשנים. הקב"ה מחדש כאן שלפעמים הדיבור הוא החשוב. המשכן עצמו נבנה בשביל דיבורים - "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך". דיבוריו של משה אינם הבלי שפתיים בעלמא אלא מסירת דבר ה' לבני האדם. משה בדיבורו נעשה הצינור המחבר בין הקב"ה לבין עם ישראל, בדיוק כפי שהמשכן מהווה צינור מעין זה.

משה רבינו היה במצב רוח עגום מפני שראה שב"מבחן התוצאה" ישנם במשכן הרבה זהב וכסף שתרמו בני ישראל ומעט מאד דיבורים. אנו יודעים שמהמשכן לא נשאר במבחן התוצאה האמיתי שום דבר מהזהב והכסף אלא רק דיבוריו של משה ודיבוריו של הקב"ה עם משה.