מחשבה לפרשת ויחי

 בניגוד לרב חגי לונדין (פרשה של הנפש) בתמונה המצ"ב, לדעתי ספר בראשית אינה מסתיימת בסגירת מעגל.

היה ניתן לראות את סיום ספר בראשית כסגירת מעגל אם הספר היה מסתיים עם האחים עומדים מסביב לקבר יעקב במערת המכפלה. אך באופן מודגש ומובהק, ספר בראשית אינו מסתיים בקבורת יעקב. הספר מסתיים עם האחים החוזרים למצרים ודואגים על עתידם. הספר שהתחיל בגן עדן ובעולם שכולו טוב מאד, המשיך בבחירה של אדם/משפחה שיזכו בארץ ישראל (המזכירה מבחינה גיאוגרפית את גן עדן), מסתיים בכך שכל בני אותה משפחה אינם נמצאים בארץ, והם רואים שההבטחה לרשת את הארץ לא התקיימה בהם. 

כל שנותר הוא לתלות תקווה בפקידה עתידית על עליה ממצרים, הנאמרת כמעט מאה שנה (!) לאחר שיוסף הורד למצרים.

סיום ספר בראשית, כמו גם סיום התורה כולה כשמשה לא נכנס לארץ והעם גם הוא טרם נכנס, לא נועדה להשאיר את הקורא עם תחושת פספוס או דכדוך, אלא להדהד מסר ברור: "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". 

המסר של ספר בראשית, ושל התורה כולה, מתחילה ועד סוף, הוא שתפקידו האדם הוא לעמול לשיפור העולם ולהבאתו אל עבר הגאולה. אך אל לו לצפות בהכרח לראות את הגאולה בעיניו, ואף לא לחוש תסכול אם הגאולה אינה מגיעה, כל עוד הוא עשה את החלק שלו.

שני מאמרים מעניינים על פרשת ויחי

בשבועות האחרונים ראיתי שני מאמרים חדשים, אחד בכתב העת "המעיין" (טבת תש"פ) ואחד בכתב העת האינטרנטי "פשטות המתחדשים" (גליון י), הקשורים לנושאים בפרשת ויחי.

המאמר הראשון מתוך "המעיין" הוא של הרב אוריאל בנר בנושא "'ואני בבואי מפדן': על דיבור אחד של רש"י והשפעתו". מסתבר שב'חדר'ים באירופה היה מקובל שאת רש"י על הפסוק "ואני בבואי מפדן" היו קוראים בניגון מיוחד הנשמע כמו בכי (להזכיר את בכייתה של רחל).
הנה דברי רש"י (רש"י בראשית פרק מח פסוק ז):

ואקברה שם - ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת], אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו', והקב"ה משיבה (ירמיה לא טו) יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם. 

המחבר מפנה להדגמה של ההקראה מהחדר:

במאמר עצמו הוא מלקט מדברי גדולי ישראל על ההשפעה שהם חשו מלימוד דברי רש"י אלו בניגון המיוחד.
לדוגמא, כך מובא בשמו של הרב יצחק הוטנר:

היה המנהג בחדרים ללמוד פירש"י הנ"ל בניגון מיוחד, ואני, 'ואף שאני עשיתי כן', וחלק מהילדים היו אומרים 'קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים', וחלק השני עונים 'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה. ועוד אמר מרן זצוק"ל, שהיה מעשה בקרוב משפחה שלו בלובלין, שר' צדוק אמר שאין לשלוח ללמוד אצל איזה מלמד, שבאותו מלמד נזרקה מינות במה שאינו לומד פירוש רש"י הנ"ל על הכתוב 'ואני' כמנהג החדרים. והוסיף מרן זצוק"ל שהלימוד של פירוש רש"י הנ"ל נכנס לסדר הלימוד בחדרים כמעט כאילו היה "אני מאמין" הארבע עשרה, ויש להחזיר העטרה ליושנה.

לקריאת המאמר - קישור.

המאמר השני, מתוך "פשטות המתחדשים", עוסק במאמר של הרב אלחנן סמט מתוך ספרו "עיונים בפרשות השבוע" על פרשת ויחי. במאמר מבריק וחדשני מציע הרב סמט שהפסוקים בתחילת פרשת ויחי בהם יעקב שואל את יוסף "מי אלה", ויוסף עונה "בני הם", למעשה שייכים לתיאור המפגש הראשון בין יעקב ליוסף בסוף פרשת ויגש.
בגליון "פשטות המתחדשים" מצאו שרעיון זה של הרב סמט נכתב לפניו, לפני כמאה ושלושים שנה, על ידי הרב נתנאל חיים פאפע, ונמצא בכתב ידו שראה אור לאחרונה תחת השם "דובר ישרים". במאמר לפניכם מובא תמצות של מאמרו הארוך של הרב סמט ולאחריו דברי ה"דובר ישרים".

מתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין

האור החיים בסוף ספר בראשית כותב את החידוש הבא (אור החיים בראשית פרק נ):

(כ) ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה. והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים: 

רבים תמהו עליו מהגמרא בנזיר (תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כג עמוד א):

ת"ר: אישה הפרם וה' יסלח לה - באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה - טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה! 

הרי רואים מגמרא זו במפורש שכשהאדם התכוין לחטוא, ולא עלתה בידו - הרי שטעון כפרה וסליחה! ואיך כותב האור החיים שהמתכוון להשקות חבירו כוס רעל והשקהו יין שאינו מתחייב כלום וזכאי גם בדיני שמים?!

הכלי חמדה דן בנושא זה באריכות ובסופו של דבר מציע חילוק בין דברי האור החיים לדברי הגמרא (קישור). הצעתו היא לחלק בין מצוות בין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחבירו. במצוות בין אדם למקום יש חשיבות גדולה לכוונה, אך במצוות שבין אדם לחבירו מה שחשוב זה התוצאה, ואם התוצאה הינה חיובית הרי שפטור לגמרי על כוונה רעה, אם היתה. 

הנה דבריו:

בהמשך, מציין הכלי חמדה לדבריו של הבית-יצחק (רבי יצחק שמלקיש), שמציע שני תירוצים לדברי האור החיים. 

בתירוצו הראשון (שו"ת בית יצחק יורה דעה א סימן ח אות ח) הראשון הוא מחלק בין אם התוצאה היתה ניטראלית, או שהיתה מצווה/טובה. אם התוצאה היתה טובה או מצווה, הרי שזה מהפך את הכוונה. אך אם התוצאה היתה רק לא-רעה הרי שאדם מתחייב על הכוונה הרעה:

ובהכי אולי יש ליישב מה שהקשה לי חכם אחד באור החיים סוף פרשת ויחי במקרא דאתם חשבתם עלי רעה שכ' הרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים הם גם בדיני שמים. והדברים תמוהין דהרי בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וילפינן מקרא דאשה הפרם וד' יסלח לה. ואיך כ' שהם פטורין וזכאים גם בדיני שמים. להנ"ל י"ל כמו דבעבירה לשמים כשנתכוין לעבירה ועשה מצוה פטור וא"צ כפרה. ה"ה כשנתכוין להרע לחבירו ועשה לו טובה פטור וזכאי אף בדיני שמים 

בתירוצו השני, שם בהמשך, מציע הבית-יצחק שאכן גם על הכוונה נדרשת כפרה, אלא שאין היא נידונת כחלק ממצווה שבין אדם לחבירו, אלא כבין אדם למקום, ועל זה ניתן לומר שכבר כיפר יו"כ:

והנה בדברי האור החיים י"ל עוד לפמ"ש בספ' דעת קדושים להגאון בעה"מ ושב הכהן דרוש א' דאף דבעבירות שבין אדם לחבירו אין יו"כ מכפר מ"מ אם לא חטא רק במחשבה מיקרי זאת בין אדם למקום ויו"כ מכפר ע"ש. א"כ הן הן הדברים כיון דל"ה רק מחשבה לרעה כבר כיפר יו"כ 

לענ"ד את הדברים הללו קשה מאד לאמרם בדברי האור החיים. 

בספר קווי אור מציע להסביר את דברי האור החיים בכך שהאחים לא התכוונו לחטא, אלא התכוונו לשם שמים: הושיבו בית דין, וכו'. ולכן הבעיה לא היתה במחשבתם, אלא במעשיהם, ועל אלה אומר יוסף: "אלהים חשבה לטובה". 

הנה דבריו (קישור - בהיברובוקס חסרים עמודים מהספר):

גם דבריו קשים באור-החיים, שכן זה לא מסביר את דברי האור-החיים על "המתכוון להשקות חבירו כוס מוות".

הרב ראובן מרגליות, בספרו נר-למאור על פירוש האור-החיים, מפנה לרובן ככולן של המקורות לעיל, ואף מפנה לדברים הבאים של החיד"א (ברכי יוסף אבן העזר סימן יא), העוסקים במקרה דומה של נתכוין לחטוא ולא עלתה בידו (הגם שהוא אינו עוסק בדיני שמים):

מי שבא בזנות על אשה שהיתה בחזקת אשת איש, ובעלה הלך למדינת הים, ושניהם לדבר עבירה נתכוונו בשאט בנפש, ואחר זמן נתברר שבזמן שזנתה כבר היה מת בעלה 

...

ולי ההדיוט לכאורה נ"ל להביא ראיה מדאמרינן בנדה דף נ"ב, ויש לך אחרת שלא נתפסה והיא מותרת, ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות. ופירש רש"י שם, שמותרת לבועל. ובכתובות דף נ"א, פירש רש"י, שקדושיה קדושי טעות, שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי. ומי לא עסיקינן שהבועל סבר שהיא אשת איש גמורה, ועם כל זה אח"כ מותרת לו, דלמפרע נודע דלא היתה אשת איש והיו קדושיה קדושי טעות. והוא הדין לנדון דידן, דאף שכיוין לאיסור, כיון דלפי האמת בו בפרק היתה פנויה מותרת לו. ועיין בספר בני דוד פי"א דנדרים דף נ"ז ע"ד. 

מחשבה לפרשת ויחי

חומש בראשית מסתיים עם הפסוק:
"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים, ויחנטו אותו, ביישום בארון במצרים"

פסוק זה מצביע על הסיום הטרגי של הספר. משפחת יעקב נמצאת במצרים כגרים וזרים, יוסף שדאג לכל מחסורם מת, המרחק מכאן למה שקורה להם בתחילת ספר שמות הוא לא גדול.

נראה שצריך להוסיף ולהסתכל על חומש בראשית כיחידה אחת ולראות בה מבנה שלם. החומש פותח בסיפור הבריאה ומיד לאחר מכן בחטא אדם הראשון וגירושו מגן עדן. נראה שכל ספר בראשית, ואולי אף התורה כולה, היא סיפורו של האדם/המשפחה/העם הנבחר לחזור ל"גן-עדן", שהוא כמובן ארץ ישראל.
האבות נעים מצפון לדרום, חזרה לצפון וחזרה לדרום, בין חרן למצרים, עם עצירות בארץ כנען, אך לא מצליחים לתקוע יתד משמעותי בארץ. כך מסתיים חומש בראשית, עם כשלון מוחץ לחזור לגן-עדן, ארץ ישראל.
התורה כולה מסתיימת מחד עם מיתתו הטרגית של משה שרואה את הארץ ולא זוכה להיכנס אליה, אך מאידך עם העם הצופה מערבה ומוכן ומזומן להיכנס לארץ, ובזה לסגור את אותו מעגל.

מדוע האבות לא זכו לחזור לגן-עדן? נראה שרש"י עונה על כך בתחילת ספר בראשית: "בראשית... בשביל ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית". העולם נברא בשביל עם ישראל והתורה. יהיה אפשר להיות בגן-עדן, פסגת העולם, רק כשיהיו את שני הדברים הללו: העם והתורה. עם התובנה הזאת נתחיל את צעדינו בחומש שמות, כשאנחנו מתקדמים עוד קצת לעבר סיום התורה ולעמידה על סיפה של גן-עדן, ארץ ישראל. 

פרשת ויחי עם פירוש הרמברנדט

הפסוקים המתארים את ברכת יעקב לאפרים ומנשה נושאים בחובם קושי גדול:
יב וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו; וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו, אָרְצָה.

יג וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו.

יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר.

טו וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף, וַיֹּאמַר: הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק--הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה.

טז הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

יז וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם--וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.

יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.

יט וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי--גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם.
מתי בדיוק מתרחש פסוק יז? מדוע הוא מחכה עד לאחרי הברכה עד שהוא מגיב? מדוע תופס יוסף רק את יד ימינו של אביו? גם מה שאומר יוסף לאביו אינו מדויק. במקום "זה הבכור שים ימינך על ראשו", היה צריך להיות "שים ימינך על ראש הבכור ואת שמאלך על ראש הצעיר".

הציור של הצייר רמברנדט (שהרב קוק זצ"ל אמר עליו דברים מופלאים - ראו כאן וכאן) את ברכת יעקב למנשה ואפרים, ייתן את התשובה לשאלות:

בציור רק יד ימינו של יעקב מושטת ויוסף אוחז ביד ימינו של אביו. יד שמאל של יעקב אינה נראית בגלוי. הדרך היחידה להסביר את הציור הזה הוא במידה ופסוקים י"ז-י"ט ארעו בין פסוק י"ג לפסוק י"ד. כלומר, המספר המקראי לא ראה להפסיק באמצע סיפור מתן הברכות בדין ודברים שבין יוסף ליעקב, לכן הוא המשיך בסיפור הברכות תוך שהוא מעיר בפסוק יד כיצד ניתנו הברכות. לאחר סיום הברכה, המספר חוזר להודיע לנו שבעת שיעקב שכל את ידיו, בעודו מושיט תחילה את יד ימין להניח על ראש אפרים תפס אותו יוסף ורצה להעביר את ידו לראש מנשה. או אז יעקב ענה לו: "ידעתי בני ידעתי".

שמעתי לפני כשנה מעמית לעבודה

אור החיים לפרשת ויחי

על הפסוק "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" שואל האור החיים: איך יכול להיות שיעקב אבינו לא הכיר את בניו של יוסף?
על שאלה זו הוא עונה בדרך הפשט:
כי גילה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה שני בני אדם עומדים לפניו, לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו 'הנה בנך יוסף' כאמור למעלה והבנים לא הכירם, לזה שאול שאל עליהם 'מי אלה'.

כלומר, יעקב כבר לא היה יכול לראות בבירור. את יוסף עצמו הוא זיהה בזכות שאמרו לו שיוסף בא כעת, אך את הבנים הוא לא הצליח לזהות.

אך האור החיים לא מסתפק בזה ומוסיף עוד תירוץ:
עוד אפשר שנתכוון יעקב לעורר אהבת האב על הבן קודם שיברכם, כדי שתהיה הברכה בהתגברות אהבה והחיבה, ולזה שאל 'מי אלה' כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר 'בני הם' ויהמו מעיו להם' והוא סוד "מדי דברי בו... רחם ארחמנו וגו'".

כלומר, יעקב ידע מי הם העומדים לפניו אך בטרם הוא ניגש לברך אותם הוא רצה לעורר את רגש האהבה כלפיהם. את זה הוא עשה ע"י שאילת "מי אלה" ותשובתו של יוסף "בני הם".
תירוץ זה נראה על פניו יותר דרשני, אך הוא מתרץ בעיה נוספת בכתובים. שאלתו של יעקב "מי אלה" איננה מוזרה רק בנוגע לכך שהוא שואל על הנכדים שלו, אלא גם במיקום של השאלה. השאלה באה לאחר שהוא כבר מדבר עם יוסף מספר פסוקים. לכאורה, אם ליעקב היתה בעיה פיסית שהוא לא הצליח לזהות את העומדים לפניו הוא היה צריך לשאול כשהם נכנסו לחדרו. אך השאלה באה כשהוא מסיים לדבר עם יוסף וכפתיחה לברכת הילדים.

מדרש לפרשת ויחי

נעזר במדרש על מנת להסביר את פשט הפסוקים הקשים הבאים (בראשית פרק מח):

(טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

מה פירוש הדברים שיעקב אבינו אומר ליוסף? הפסוק השני "המלאך וכו'" די מובן, אך מה משמעות הפסוק הראשון? לכאורה יש כאן רק קריאה אל ה'?

המדרש כותב כך:

"ויברך את יוסף ויאמר" ר' ברכיה ואמרי לה בשם ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן אמר: לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו. ר"ל אמר: לנשיא מהלך והזקנים לפניו. על דעתיה דר' יוחנן אנו צריכין לכבודו, על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודנו:

המדרש מסביר את המונח "התהלכו אבתי לפניו" - מה המשמעות של הליכה לפני אלוקים? המדרש מציע שתי אפשרויות: כצאן לפני הרועה או כזקנים לפני המלך. המדרש ממשיך ומסביר את ההבדל בין שתי האפשרויות. המלך מתכבד בזקנים, הוא זקוק להם על מנת שהוא ירגיש שהוא מלך. לעומת זאת, הרועה איננו זקוק לצאן על מנת להרגיש שהוא מנהיג, גם עם הצאן הוא איננו מנהיג גדול, אך הצאן זקוק לרועה אחרת הם פשוט יתעו בדרך "כצאן אשר אין להם רועה".

הנצי"ב מבאר בהעמק דבר (בראשית מח טו) שדברי המדרש נכונים בעיקר כלפי אברהם ויצחק. אצלם קיימות, אליבא דיעקב, שתי הבחינות המובאות במדרש: זקנים לפני המלך "שפרסמו את כבודו בעולם... שבמה שהזקנים הולכים לפניו מתגדל כבוד הנשיא" וצאן לפני הרועה "שפרנס הקב"ה אותם בהשגחה פרטית כרועה את צאנו" (הציטוטים מהנצי"ב). אך יעקב הוא רק בבחינה השניה - צאן לפני רועה. וזה הדיוק בדבריו של יעקב: "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו" - פעמים כזקנים לפני מלך ופעמים כצאן לפני רועה, "האלקים הרועה אותי" - יעקב היה רק בבחינת צאן לפני רועה, כלומר הוא זכה להשגחה הפרטית אך לא .

הנצי"ב ממשיך ומסביר שהפסוק הבא מחובר לפסוק זה, והמילה "יברך" נסוב הן על "המלאך הגואל אותי" והן על שתי בחינות האלקים המתוארים בפסוק הראשון.

נמצא שיעקב מברך את יוסף שזרעו יבורך בשלוש בחינות של השגחה:

א. השגחה של זקנים לפני המלך, שהמלך מתגדל בהם.

ב. השגחה פרטית כצאן לפני רועה.

ג. שמירה מכל רע, כפי שכתב רש"י במקום: "מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי".

עוד נקודה למחשבה: האם במחלוקת זו של רבי יוחנן וריש לקיש לא שומעים הד ממחלוקתם הראשונה של ר"י ור"ל (בבא מציעא פד א):

יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא! - אמר ליה: שופרך לנשי!

רבי יוחנן (צאן לפני רועה) מציע לריש לקיש להשתמש בכוחותיו על מנת להכנס תחת עולו של הקב"ה ולהיות כפוף לו, לעומת זאת ריש לקיש (זקנים לפני מלך) מציע לר' יוחנן להשתמש ביופיו כדי להשיג נשים - לכופף אחרים תחת חסותו.

לע"נ הקדושים הי"ד שמסרו נפשם להגנת העם והארץ ומתוך תפילה לשלום חיילינו ובני עמינו - "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים"