מתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין

האור החיים בסוף ספר בראשית כותב את החידוש הבא (אור החיים בראשית פרק נ):

(כ) ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה. והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים: 

רבים תמהו עליו מהגמרא בנזיר (תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כג עמוד א):

ת"ר: אישה הפרם וה' יסלח לה - באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה - טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה! 

הרי רואים מגמרא זו במפורש שכשהאדם התכוין לחטוא, ולא עלתה בידו - הרי שטעון כפרה וסליחה! ואיך כותב האור החיים שהמתכוון להשקות חבירו כוס רעל והשקהו יין שאינו מתחייב כלום וזכאי גם בדיני שמים?!

הכלי חמדה דן בנושא זה באריכות ובסופו של דבר מציע חילוק בין דברי האור החיים לדברי הגמרא (קישור). הצעתו היא לחלק בין מצוות בין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחבירו. במצוות בין אדם למקום יש חשיבות גדולה לכוונה, אך במצוות שבין אדם לחבירו מה שחשוב זה התוצאה, ואם התוצאה הינה חיובית הרי שפטור לגמרי על כוונה רעה, אם היתה. 

הנה דבריו:

בהמשך, מציין הכלי חמדה לדבריו של הבית-יצחק (רבי יצחק שמלקיש), שמציע שני תירוצים לדברי האור החיים. 

בתירוצו הראשון (שו"ת בית יצחק יורה דעה א סימן ח אות ח) הראשון הוא מחלק בין אם התוצאה היתה ניטראלית, או שהיתה מצווה/טובה. אם התוצאה היתה טובה או מצווה, הרי שזה מהפך את הכוונה. אך אם התוצאה היתה רק לא-רעה הרי שאדם מתחייב על הכוונה הרעה:

ובהכי אולי יש ליישב מה שהקשה לי חכם אחד באור החיים סוף פרשת ויחי במקרא דאתם חשבתם עלי רעה שכ' הרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים הם גם בדיני שמים. והדברים תמוהין דהרי בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וילפינן מקרא דאשה הפרם וד' יסלח לה. ואיך כ' שהם פטורין וזכאים גם בדיני שמים. להנ"ל י"ל כמו דבעבירה לשמים כשנתכוין לעבירה ועשה מצוה פטור וא"צ כפרה. ה"ה כשנתכוין להרע לחבירו ועשה לו טובה פטור וזכאי אף בדיני שמים 

בתירוצו השני, שם בהמשך, מציע הבית-יצחק שאכן גם על הכוונה נדרשת כפרה, אלא שאין היא נידונת כחלק ממצווה שבין אדם לחבירו, אלא כבין אדם למקום, ועל זה ניתן לומר שכבר כיפר יו"כ:

והנה בדברי האור החיים י"ל עוד לפמ"ש בספ' דעת קדושים להגאון בעה"מ ושב הכהן דרוש א' דאף דבעבירות שבין אדם לחבירו אין יו"כ מכפר מ"מ אם לא חטא רק במחשבה מיקרי זאת בין אדם למקום ויו"כ מכפר ע"ש. א"כ הן הן הדברים כיון דל"ה רק מחשבה לרעה כבר כיפר יו"כ 

לענ"ד את הדברים הללו קשה מאד לאמרם בדברי האור החיים. 

בספר קווי אור מציע להסביר את דברי האור החיים בכך שהאחים לא התכוונו לחטא, אלא התכוונו לשם שמים: הושיבו בית דין, וכו'. ולכן הבעיה לא היתה במחשבתם, אלא במעשיהם, ועל אלה אומר יוסף: "אלהים חשבה לטובה". 

הנה דבריו (קישור - בהיברובוקס חסרים עמודים מהספר):

גם דבריו קשים באור-החיים, שכן זה לא מסביר את דברי האור-החיים על "המתכוון להשקות חבירו כוס מוות".

הרב ראובן מרגליות, בספרו נר-למאור על פירוש האור-החיים, מפנה לרובן ככולן של המקורות לעיל, ואף מפנה לדברים הבאים של החיד"א (ברכי יוסף אבן העזר סימן יא), העוסקים במקרה דומה של נתכוין לחטוא ולא עלתה בידו (הגם שהוא אינו עוסק בדיני שמים):

מי שבא בזנות על אשה שהיתה בחזקת אשת איש, ובעלה הלך למדינת הים, ושניהם לדבר עבירה נתכוונו בשאט בנפש, ואחר זמן נתברר שבזמן שזנתה כבר היה מת בעלה 

...

ולי ההדיוט לכאורה נ"ל להביא ראיה מדאמרינן בנדה דף נ"ב, ויש לך אחרת שלא נתפסה והיא מותרת, ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות. ופירש רש"י שם, שמותרת לבועל. ובכתובות דף נ"א, פירש רש"י, שקדושיה קדושי טעות, שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי. ומי לא עסיקינן שהבועל סבר שהיא אשת איש גמורה, ועם כל זה אח"כ מותרת לו, דלמפרע נודע דלא היתה אשת איש והיו קדושיה קדושי טעות. והוא הדין לנדון דידן, דאף שכיוין לאיסור, כיון דלפי האמת בו בפרק היתה פנויה מותרת לו. ועיין בספר בני דוד פי"א דנדרים דף נ"ז ע"ד.