דו שיח בין אני לעצמי

נכתב ע"י רב החפץ בעילום שמו

אני: מחר יש ברית בשעה 12.30. אי אפשר שלא להגיע. הרי להורים כל כך חשוב שהרב יהיה.

עצמי: אבל ב-14.00 נקבעה לי פגישה. את הברית עצמה יסיימו עד אז, אבל מה עם סעודת המצוה?

אני: רק רגע, הם בכלל מצפים שאבוא? אולי הם עושים את זה רק בחוג המשפחה והזמינו כמות מצומצמת של מנות, ואני סתם גוזל את כבשת הרש.

עצמי: אבל אני זוכר מקרה אחר, שבו הכינו להרבה אורחים, והם לא באו, איך הם ירגישו אם גם אני "אברח"?

אני: מה אעשה? אשאל אותם? הם לא יעיזו להגיד לי שהם מעדיפים שלא אבוא. הרי הם מנומסים ומכבדים אותי. הם לא ידברו כך אל הרב שלהם גם אם הם חושבים אחרת.

עצמי: אז אי אפשר לשאול אותם. פשוט נחכה קצת, נראה מי מגיע לסעודה, ניכנס לומר 'מזל טוב', ואם נרגיש שמצפים או שיזמינו במפורש, אז נישאר...

אני: ואולי אם יראו שאתה נכנס, ירגישו לא נעים ממך ויזמינו אותך לשבת. מהיכן הם ידעו שאתה 'מת' ללכת משם?

עצמי: נו... את הסיכון הזה חייבים לקחת...

אני: אבל מה יהיה עם הפגישה? – אין ברירה. אי אפשר לפגוע במשפחה שיש לה שמחה. נדחה את הפגישה בשעה. אני מקווה שזה יסתדר.

עצמי: אבל רגע... אם אשאר לסעודה, הם בטח יבקשו ממני לומר דבר תורה.

אני: מה הבעיה? נותנים לך קצת כבוד, קח אותו!

עצמי: אבל מתי אכין אותו?

אני: עזוב, תשלוף משהו... אולי תגיד מה שאמרת בברית שלהם לפני שנה, בטח אף אחד לא זוכר...

עצמי: מה פתאום? כמו שאני מכיר אותם הם מצפים למשהו מיוחד בשבילם, מושקע, כמו שהיה בברית של...

אני: בעצם, מי אומר שהם בכלל רוצים דבר תורה של הרב? בטח הסבא הזה ידבר, והסבא הזה ידבר, והוא מדבר קצת ארוך, וגם האבא צריך להסביר את השם שבחר, ובטח יש איזה דוד שיש לו מה להגיד. רק אני חסר להם?!

עצמי: ואולי לא. אולי אין אף אחד שיגיד, ואולי מאוד חשוב להם שדווקא הרב ידבר. איך הם ירגישו אם הם בנו על זה שהרב יאמר דבר תורה, ואילו הרב עצמו ייעלם פתאום באמצע הסעודה כי הוא הולך לפגישה?...

אני: אבל זו פגישה מאוד חשובה. הם צריכים להבין שיש לרב שלהם עוד כמה משימות בחיים חוץ מאשר להיות בברית שלהם!

עצמי: הם הרי לא יודעים עד כמה הפגישה הזאת חשובה, ומבחינתם, לגשת אליהם בלי הכנה מוקדמת, להגיד 'מזל טוב' וללכת, זה ממש פגיעה!

אני: טוב, אז אשאל אותם למה הם מצפים.

עצמי: מה אתה חושב לעצמך? שתשאל אותם אם הם רוצים דרשה של הרב והם יגידו: "תודה, לא צריך"?! – אפילו אם יש להם רשימת נואמים ארוכה כאורך הגלות, לא תהיה להם ברירה אלא להגיד שהם ממש מחכים למוצא פיך... מילא אם לא תשאל, הם יוכלו "להקטין ראש" ולא לשים לב לזה שהרב הכין דבר תורה במאמץ גדול ויתאכזב אם לא יוכל לומר אותו; אבל ברגע שאתה שואל, הם בוודאות יפרשו שאתה מצפה לכך שיכבדו אותך בדרשה!

אני: אז מה אתה יכול לעשות? לבוא לסעודת המצווה, לשבת עד שפתאום "יתקילו אותך" או לחכות שעה וחצי עד סוף רשימת הנואמים, לא להגיע לפגישה שכבר דחית בשעה, ואז לגלות שמכריזים על ברכת המזון ובעצם בזבזת את הזמן שלך לחינם?!

עצמי: מה? יש ברירה אחרת?!

אני: אולי פשוט תשתף את כולם בדילמה הבלתי פתורה שלך!

עצמי: לא הבנתי. מה אתה מציע לעשות?

אני: תיגש לבעל השמחה, תגיד לו שאתה לא יודע אם הוא רוצה שתדבר או לא, תבהיר לו שמצדך זה בסדר לבוא לסעודה וזה בסדר שלא, שמצדך זה בסדר לתת דרשה וזה בסדר להיות בשמחה ולא לדבר [כמובן, אל תספר לו על הפגישה שתיאלץ לבטל או על זה שדווקא הפעם לא עולה לך לראש שום רעיון טוב לדרשה...], והוא יבין.

עצמי: באמת?! אתה רציני?! אתה יכול לצפות שכל אחד – במיוחד בזמן לחץ – יבין את המסר המורכב והמתפתל שלך, ויגיד לך את מה שהוא באמת חושב, בלי לנסות "לפרשן" אותך לכאן ולכאן?!

אני: מה הבעיה?

עצמי: אני יכול להגיד מראש מה תהיה התוצאה: אחד יבין שאתה "מת" לדרוש וזו הדרך שלך לומר את זה בעדינות, ואז הוא יזמין אותך גם כשזה לא מתאים לו, ועוד יכעס עליך שאתה כזה רודף כבוד, והשני יבין שאתה "מת" להיפטר ממנו ולברוח, ירגיש לא נעים לעכב אותך, וירגיש רע עם זה שהרב "ברח" מן השמחה שלו, בעוד שהוא נשאר בשמחה באירוע של השכן?

אני: טוב, אז אין ברירה אלא לבוא לסעודה ולחכות עד שיתברר מה עובר בראש של אבי הבן. ואת הפגישה לדחות לעוד שבועיים (בתקווה שאז לא תהיה ברית נוספת באותה שעה בדיוק...).

עצמי: ואולי הדרך הטובה ביותר היא לשתף את כולם בדילמה הזאת, בלי קשר לאירוע מסויים...?

אני: ואז הם יבינו?!

עצמי: אולי...

עיקרים - revised

מזה זמן שכולנו, הן מצד ימין והן מצד שמאל, עומדים משתאים לנוכח השינויים שעוברים על דתנו ואמונתנו בדור האחרון. 

לאור השינויים הללו אני חושב שהגיע הזמן לעדכן את העיקרים שהציע הרמב"ם. הנה לפניכם חלק מהצעותי (כאמור, הן מצד ימין והן מצד שמאל):

- אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהיה מוחלפת. חוץ משיעור כזית, דין מורידין ולא מעלין וכד'. 

- אני מאמין באמונה שלמה שמצות התורה הן שיא המוסריות חוץ מדיני עבדים, היחס לגויים וכד'. 

- אני מאמין באמונה שלמה ששמיעת קול שירתה של אשה מביא לידי הרהור.
- אני מאמין באמונה שלמה שאם חיילים יאזינו היום לשירת נשים, בעוד שנה יכפו עליהם לאכול בשר בחלב.
- אני מאמין באמונה שלמה שאיסור שמיעת שירת נשים זה אחד מיסודות תורתנו וראוי לפחות לשני עיקרים אם לא שלושה.
- אני מאמין באמונה שלמה שלו לבדו ראוי להתפלל. נ.ב. לו = אחד מהבאים: ה', ר' נחמן, הרבי, אחר: _____
-אני מאמין באמונה שלמה שכל מי שתמך בהתנתקות וקרה לו משהו רע זה בגלל שהוא תמך בהתנתקות, וכל מי שתמך בהתנתקות ולא קרה לו משהו רע יקרה לו משהו רע בגלל שהוא תמך בהתנתקות.
-אני מאמין באמונה שלמה שקצב לא עשה שום דבר רע, ואם הוא כן עשה אז הוא כנראה חזר בתשובה, וחוץ מזה אשה פסולה לעדות והשופט הוא גוי.
-אני מאמין באמונה שלמה הרב מוטי אלון לא עשה שום דבר רע, ואם הוא כן עשה אז הוא כנראה חזר בתשובה, וחוץ מזה לא היה בית דין. ועימות כמובן, ועימות.
- אני מאמין באמונה שלמה בביאת הרבי, ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
- אני מאמין באמונה שלמה שחבישת פאה זה יותר צנוע ממטפחת (מוקדש לקוראים החב"דניקים).
- אני מאמין באמונה שלמה שהגרי"ש אלישיב הוא פוסק הדור, הגם שאינני יודע להצביע אפילו על פסיקה אחת שלו שהשפיעה על הדור.
- אני מאמין באמונה שלמה שכשהרב גורן היה הרבצ"ר גם האוכל החלבי בצבא היה גלאט וגם הרמטכ"ל הלך עם ציצית.
- אני מאמין באמונה שלמה שאם רק אחתים מאה רבנים על מכתב כולם ישתכנעו.
- אני מאמין באמונה שלמה שהאות ץ' במילה בג"ץ משמעותה צדק.
- אני מאמין באמונה שלמה שעד שבחרו בשם "בית הלל" לא ידענו שרבני בית הלל חושבים שהקבוצה הנגדית מחמירים ושאין הלכה כמותם בנושאים ציבוריים ובאופן כללי מרחיקים את הציבור מיהדותו. כל זה התחדש רק אחרי שבחרו בשם "בית הלל".
- אני מאמין באמונה שלמה שהרב רפי פרץ ראוי לגיבוי מוחלט על עמדותיו ובכלל הוא רבצ"ר טוב. חבל שאין לו זקן כדי שהוא גם ייראה כמו רב, אבל לא שמעתם את זה ממני.
- אני מאמין באמונה שלמה שהתורה מגנא ומצלא. בגלל זה כשיש טילים באשדוד הישיבות עוברות לבני ברק כדי שיוכלו להמשיך ללמוד ולהגן על עם ישראל.
- אני מאמין באמונה שלמה שבת-פרעה קיבלה עליה את כל המצות לפני ששלמה התחתן איתה.

- אני מאמין באמונה שלמה שכנראה לא יהיה יותר עיקר שכל פלגי היהדות יסכימו אודותיו. 

יש לכם עיקרים נוספים להציע? השתמשו בתיבת התגובות...

אילו הייתי חרדי...

אילו הייתי חרדי...
- סביר להניח שלא הייתי כותב בלוג שמבקר רבנים.
- ספק רב אם הילדים שלי היו מתקבלים למוסדות חינוך.
- לא היה לי ספק שמאמר המערכת של "מעייני הישועה" בדבר מחנות ההשמדה נכתב כדי למשוך תשומת לב לקראת סגירת תקציבי הפרסום של השנה האזרחית החדשה.
- הייתי בטוח שרק חוזר בתשובה היה מסוגל לכתוב את אותו מאמר מערכת.
- "מעייני הישועה" היה בשבילי בכלל שם של בית חולים (או בית רפואה, אם הייתי חב"דניק).
- הייתי מחפש אחר העסקן שהחתים את הרבנים על מכתב התמיכה בקצב ללא ידיעתם.
- אין סיכוי שמישהו שהייתי מכבד כרב היה כותב על קצב "נשיאנו".
- אם רב היה כותב לקצב שהוא מכבד אותו "כאז כן עתה" – זו לא היתה מחמאה.
- אין סיכוי בעולם שהייתי מכנה את דוד סתו בתואר רב, לעומת זאת לבעל המכולת בודאי אקרא ר' יעקב.
- הייתי מסוגל להסביר לכם את הצדק שבמכתב הרבנים בעד אליאור חן, ובאותה נשימה מדוע ה"רבנים" שתמכו בקצב הם חבורה שלא מבינה כלום.
- הייתי יכול לכתוב מאמר שמסביר מדוע המדינה שמממנת מוסדות תורה רבים בעצם דומה לפריץ הפולני.
- יש סיכוי שהייתי מנוי על עיתון חרדי וחושב שאני מנוי על עיתון.
- מסיבה לא ברורה, כנראה שלא הייתי קורא לבן שלי "חגי".
- אף אחד לא היה חושב לקרוא לי "הרב".
- בעצם, אף אחד חוץ מאשתי.
- סליחה, הרבנית שלי.

שביבים (פרשת תצוה) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

אדר:תשובה מאהבה
*כתוב בספר שפת אמת (שמות, פרשת שקלים תרל"א): "באחד באדר משמיעין על השקלים". למה באדר? לפי שהוא זמן תשובה. כשם שחודש אלול הוא החודש המקדים את תשרי שהוא ראש השנה, כך אדר מקדים את ניסן שאף הוא ראש השנה . ובאדר עושים תשובה מאהבה, לכך מרבין בשמחה - שתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל.

*ביאר הגאון מבבל רבי יוסף חיים זצ"ל בספרו אדרת אליהו (פרשת משפטים), שהטעם שבאחד באדר משמיעין על השקלים, הוא לפי שאמרו במסכת ראש השנה (יא) שבניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, וכיוון שחודש ניסן מסוגל לגאולה, צריך שישראל יעשו תשובה קודם, כדי שיהיו ראויים לגאולה. וא"כ כמו שבחודש אלול הקודם לתשרי צריך להרבות בתשובה ובתחנונים ולהתעורר בתשובה, כי זמן בית דין שלושים יום (בבא מציעא קיח), כך צריכים להתעורר בתשובה ולהרבות בסליחות ובתחנונים מאחד באדר, חודש ימים לפני הזמן המסוגל לגאולה. והוא מה שאמרו רז"ל "באחד באדר משמיעין על השקלים", שכל אדם צריך אז לשקול את עצמו וערכו, וחישב עם קונהו מאשר חטא על הנפש כמה מצוות יש בידו, וכמה עוונות חמורים עשה, וכמה קלקל בנפשו בעוונותיו הרבים, כדי שאז יכיר במיעוט ערכו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח.

*בפרט יש לחזור בתשובה שלמה ביום הפורים עצמו, כמו שמובא בספרי הקודש, שהמוקדם שבהם הוא סידורו של רב עמרם גאון, שכתב (סדר פורים בשושנת העמקים (עמק פורים) מצרף את דבריו לזה) שרגילין להרבות בסליחות ובתחנונים ביום פורים, כי הוא זמן מסוגל לישועות.

וכן כתב בספר קדמון: "כי הימים האלו מסוגלים מאוד בשורשן הקדמון להועיל מעשה האיש הישראלי להשמיד ולהרוג ולאבד את כל זכר עמלק, עד בלי השאיר לו שריד בשמים ממעל ועל הארץ מתחת - בסגולת מעשה התשובה בהם, כמו שעשו מרדכי הצדיק ואסתר הצדקת במאורע ההוא".

*כתב הבן איש חי באדרת אליהו על הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", שאותיות המבטא של שיבה הן ש'ב'ה', והאותיות שקודם ש'ב'ה' הן א'ד'ר', וגם האותיות שקודם ז'ק'ן' הן צ'ו'ם'. והנה המן הרשע ביקש להשמיד את כל ישראל בחודש אדר, והקב"ה ריחם על ישראל, ונהפך להם החודש מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, ואדרבא נתרומם דגלם וגברה הצלחתם בזה החודש יותר מבשאר חודשי השנה, עד שאמרו חז"ל שיהודי שיש לו דין עם הגוי, ידון עמו בחודש אדר, שאז מזל ישראל למעלה, ובוודאי הישראל גובר עליו. והנה התגברות ישראל הייתה שזכו לנס בזכות הצום שהתענו שלושת ימים ושלושה לילות כאשר ציוותה עליהם אסתר, ותיקנו בזה שלוש עברות חמורות, והן עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא פב). וזה ביאור הפסוק: "מפני שבה" - מהאותיות שקודם התיבה "שבה", שהן אותיות "אדר" - תקום, כלומר יהיו לכם קימה ועילוי, ולא כמו שחשב המן שהחודש הזה אינו טוב לישראל, בשביל שנפטר בו משה רבנו (מגילה יג), אלא אדרבא, תהיה לכם קימה בו על‑ידי "והדרת פני זקן" - שתעשו מה שיש לפני התיבה "זקן", שהן אותיות "צום", שתבקשו ותצומו על עוונותיכם, ותהיו ראויים לקימה של חודש אדר.

ועל כן מי שמתקן את מעשיו כראוי בחודש אדר, סגולתו שתהיה לו תקומה, ויצליח הרבה מאוד.


חודש אדר - שמחת תיקון הניצוצות
*הצה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיעוכ"י, מבאר את מאמר חז"ל (תענית כט) "משנכנס אדר מרבין בשמחה" בטעם הנשגב כי בחודש אדר חוזרים למקומם כל ניצוצות הקדושה, ולכן מרבים בו בשמחה.
וכך כתב בספרו הק' קדושת לוי (דרוש לפורים), כי עיקר השמחה לאדם בהעלותו הניצוצות לעבודתו יתברך, שהניצוצות נעשים לאדם שמעלה אותם כמו לבוש, ובזה מגיעה לו השמחה, וקודם חודש אדר הם ימי השובבי"ם שהם זמן העלאת הניצוצות לקדושה, ומשהגיע אדר כבר הגיעה העת שהעלה אותם מקודם בשובבי"ם, ועתה באדר נעשים לו מלבוש, ומפני זה נקרא שמו "אדר", לשון מלבוש כמו "אדרת אליהו", וזהו מאמר חז"ל "משנכנס אדר" - כשהגיע אצלו הלבוש מניצוצות הקדושים שהעלה בשובבי"ם - "מרבין בשמחה", כי באה לו השמחה שהעלה אותם. ע"ש.

*אמרו חז"ל (ביצה טו) "הרוצה שיתקיימו נכסיו, ייטע בהם אדר". ביאר מרן החיד"א בספרו "כסא דוד" (דרוש י לשבת זכור), שכוונת "נכסיו" היא על הנכסים הנצחיים הרוחניים, שהם התורה והמצוות שלוקח אדם עמו לעולם הבא, והרוצה שיתקיימו נכסיו ולא ישלוט בהם הסט"א, יטע בהן "אדר", ר"ת א'חדות, ד'יבור, ר'חמים. שישתדל בשלושת עמודי הוראת השעה שלא יחטא בהם ח"ו, ובפרט בחודש הזה יש חיזוק יותר בשלושה דברים אלו.

*וכתב בספה"ק "מאור ושמש" (שקלים, רמט) שבחודש אדר יש לישראל כוח גדול, שאפילו בהבל פיהם בלבד יכולים למתק את הדינים והגבורות והרוחות הרעות שלא ישלטו בעולם כלל.

*כתב הגאון החבי"ף בספר "נפש חיים" (מערכת פ סימן ה) שמן הראוי לעשות צדקה וחסד בחודש אדר יותר ממה שעושה בשאר החודשים, וכל היד המרבה, הרי זה משובח. ומבאר שם כמה טעמים על דרך הסוד, ע"ש.

*כתב הרה"ק רבי אברהם שמחה הורוויץ מבארניב בספר "חמרא טבא" (ליקו"א, עניני חודש אדר) על הפסוק "אשא עיני אל ההרים", ורמז על‑פי מה שמבואר בגמרא נדרים (נד) - רבי שמואל אמר: נונא סמא לעיניים. על כן במזל "דגים" הזמן גורם להמשכת הרפואה אל העיניים, וזה נרמז "אשא עיני אל ההרים", כי "אדר" עולה בגימטריא "הר", ולפעמים יש שני חודשים לאדר, והיינו "הרים", ואליהם אשא עיני - שימשיך בהם רפואה לעיניים. ע"ש.

*יש כותבים שמה שנהגו בשאר חודשים שלא לישא נשים בימי חסרון הלבנה, שונה הדבר בכל ימי חודש אדר. וכן מביא הגאון החח"מ מחברון בספרו "שדי חמד" (מערכת חתן וכלה, סימן כא), שאין להקפיד מלישא נשים בחודשי אלול ואדר בחסרון הלבנה, מפני שבחודש אדר נאמר (אסתר ט, כב): "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב", וכל החודש במשמע, ומשנכנס אדר מרבים בשמחה (תענית כט), הרי שבריא מזלא של החודש הזה. וכן בחודש אלול, שאיתא במגילת תענית (פרק ו) שביום י"ז לחודש אלול ניטלו הרומאים מיהודה ומירושלים, שמפני הגזרות בנישואין לא היה אדם נושא אישה. ואותו יום שבטלו בו הגזרות עשאוהו ליום טוב, הרי שמזלו בריא בחודש אלול לעניין נישואין. ע"ש.

שלשה תנאים לבדיחה
בשוחחו פעם על אמירת בדיחות, אמר רבי נחמן מברסלב: שלשה תנאים לבדיחה [כדי שתהיה על טהרת הקודש ולא יהיה באמירת משום עבירה על ההלכה וקלות ראש]: א) שהאומרה לא יצחק על עצמו ב) שלא יצחק על זולתו ג) שלא יהיה בה ניבול פה, וסיים: עכשיו אמרו בדיחות... (כאומר: במסגרת תנאים אלו, כבר לא יוותרו לכם בדיחות לומר...)

משנכנס אדר מרבין בשמחה - שבת משוש ליבנו

לפני כשעתיים, אור לא' דר"ח אדר שני, ארע הפיגוע הרצחני בישיבת מרכז הרב בירושלים. עפ"י דיווחי התקשורת בשעה זו לפחות ששה נהרגו מיריות המחבלים. על אף שבימים האחרונים החדשות בארץ אינם בדיוק חדשות טובות, בכל זאת אין מילים לתאר את הרגשות כאשר המוות מגיע למקום שאתה מכיר מקרוב ואתה וחבריך הייתם מסתובבים שם ועוד מקום של תורת חיים שעתה מתמלא בהיפך החיים. יתרה מזאת, נראה שהתחושות קשות יותר לעיכול כאשר זה מגיע בזמן שאתה דווקא מצפה ליותר שמחה בעולם - ר"ח אדר. זכור לי שבישיבה בה למדתי היו רוקדים מסביב לבימה לפני ערבית של ר"ח אדר, ולפני שילדיי הלכו לישון הערב אמרתי להם שאנחנו צריכים לרקוד קצת כי הערב זה ראש חדש אדר. אני די בטוח שאותם הרוגים ופצועים גם כן שמחו ורקדו בהיכנס חודש אדר. ועתה נהפך לאבל מחולנו.
הדעת איננה נותנת מנוח מכך שב"זמן שמחתינו" האחרון גם כן משמיים השביתו את שמחת מוקירי ישיבת מרכז הרב במות ראש הישיבה. ועתה בהיכנס חודש שמחה אירע פיגוע כה נוראי. הדברים עוד יצטרכו ליבון ויישוב הדעת ואלו הינם רק מחשבות ראשוניות.
באתר ישיבה מופיע מאמר על חודש אדר מאת הרב זלמן מלמד שליט"א וזה פתיחתו:
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, א). נס פורים מלמד אותנו, שלא כל מה שנראה רע, הוא באמת רע. מה שהיה נראה רע מכל, נהפך לטוב. לא רק שהרע מתבטל, אלא "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם" (אסתר ט, א). בתחילה, לא שלטו היהודים, רק אחר-כך, מתוך הסכנה האיומה, סכנת ההשמדה - להשמיד, ולהרוג ולאבד, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם".
ובסוף המדרש של פרשתנו פר' פקודי:
א"ר יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם למה שלא יחשב בירושלים ויצר לפי שנקראת משוש כל הארץ וכל השבח הזה למה שהיא קרית מלך רב ומשחרבה ערבה השמחה וגלה משוש כל הארץ מהו ערבה חשכה קבלה כד"א (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד בעולם הזה שבת משוש כל הארץ וכשיבנה הקב"ה את ירושלים הוא מחזר לתוכה את כל השמחה שנא' (ישעיה נא) כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה: