עוד על תחנון בבר-מצוה, הרבי מליובביץ'

כבר הזכרתי שאני עוסק קצת בנושא בר ובת מצוה בימים האחרונים.

היום מצאתי בספר "אוצר רשימות" (מדובר בספר שהוציאו לאור "תורת חב"ד לבני הישיבות", שהוא ליקוט מתוך ה"רשימות". ה"רשימות" הינו כינוי לאוצר של כתבי יד שנמצאו במגירת שולחנו של הרבי מליובביץ' לאחר פטירתו ושרובם הגדול נכתבו בטרם נתמנה לאדמו"ר) התייחסות לנושא שנגענו בו לא מזמן: אמירת תחנון ביום שיש בו בר-מצוה.

כך כותב הרבי (עמ' רנז) במכתב שנשלח לחתן בר-מצוה (אינני בטוח אם מדובר באחיין או בן-דוד של הרבי) משנת תרפ"ט (1929):

לכאורה, יום הבר-מצוה כשנער יהודי נעשה למחויב במצות כגדול שנחשב הוא מאז לאדם, צריך היה יום זה להפטר מאמירת תחנון, להאסר בעשית מלאכה וכיו"ב, כאחד היו"ט. שהרי אז בא בו יצר הטוב והנער נכנס לכלל ישראל. והנה לא כן הוא! אומרים תחנון, לומדים כבכל יום וכו' וכו'.
סבת חזיון זה, כי כל אחד ואחד מאתנו לא לחג ויו"ט נוצר, אלא לעבודה ומלאכה "אדם לעמל יולד". אין העולם בי הלולא, אין האדם אורח הלבוש מלבושי שבת ובא אל משתה, ואין ימי חייו יו"ט ושבתות. עולם זה, עולם מעשה ועבודה הוא: היום לעשותם, המלאכה מרובה, והאדם לא נברא אלא לשמש לשמור ולעבוד, ואינו בן חורין להבטל מזה. וכשמתחייב הוא בעול תורה ומצות, לא יו"ט יעשה, אלא יום המעשה ועבודה בפועל. 

ראויים הדברים להיאמר ע"י מי שבתקופת נשיאותו לא יצא לחופשה אפילו פעם אחת!

תחנון בבר-מצוה

לא מזמן נדון במסגרת פורום הרבנים המתוקשב נושא אמירת תחנון כשיש חתן בר-מצוה. אני גם עוסק לאחרונה קצת במסגרת הקהילה בנושא בר ובת מצוה. די באקראי נזדמן לידי תשובה של הג"ר חיים דוד הלוי זצ"ל, בנושא "נפילת אפים כשיש בר מצוה בבית כנסת", מתוך: עשה לך רב ו סימן יב.
התשובה היא קצת יוצאת דופן.
בתחילת התשובה כותב הרב הלוי ובעצם מסביר מדוע הוא השמיט מספרו "מקור חיים השלם" את נושא אמירת (או ליתר דיוק אי אמירת) תחנון ביום שיש בר מצוה:

על כל פנים ברור שזה מנהג חדש שאין לו יסוד שכן לא נמצא בדברי גדולי הפוסקים. 

לאחר מכן מביא הרב הלוי ציטוט מספר "שיח יצחק" להגר"י אלפייה, שכותב בין היתר כך:

והואיל ודין זה עוד לא נכתב בשום ספר ולא עלה על שולחן מלכים בספרים הקדושים אמרתי אנכי הדל באלפי לתת טעם לשבח בס"ד בין להנוהגין לומר וידוי בין להנוהגים שלא לאומרו, ממה שחנני ה' בעזרתו ולעבודתו יתברך שמו אמן.
ומכאן מאריך בעל ה"שיח יצחק" ללמד זכות לשני הצדדים!

את התשובה מסיים הרב הלוי כך:

ואחרי כל ההסברים והעדויות הנוגדות הנ"ל ראיתי ונתון אל לבי להתעלם כלל מפרט זה, מתוך הנחה שכל מה שהצבור יעשו יש להם יסוד. אם לא יפלו על פניהם הרי נפילת אפים רשות, ואם יפלו על פניהם יש להם על מה שיסמוכו. ואף להמליץ לא רציתי וכל צבור יעשה כמנהגו וכאשר יחפוץ. 

[עוד שתי הערות קשורות: אינני יודע מדוע ספרי הרב חיים דוד הלוי לא מתוספים לפרוייקט השו"ת וגם לא להיברובוקס. אני ממליץ מאד למוקירי זכרו לפעול להנגשת ספריו לציבור. עוד באותו עניין, בכלל יש מחסור אדיר בהיברובוקס של ספרי רבותנו הספרדים. גם כאן אני מפציר בכל מי שיש לו גישה לספריות ישנות שיעביר ספרים ישנים לסריקה ולהעלאה למאגר לבל יישכח תורת הקדמונים.]

בר-מצוה מניין?

כידוע, חז"ל התייחסו לבן 13 ולבת 12 כמחויבים במצוות כגדולים. כך אנחנו מוצאים במספר מקורות תנאיים.

1. אבות פרק ה משנה כא:

בן שלוש עשרה למצות

2. נדה פרק ה משנה ו:

בת אחת עשרה שנה ויום אחד, נדריה נבדקין.
בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קימין.
ובודקין כל שתים עשרה.
בן שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריו נבדקים.
בן שלש עשרה שנה ויום אחד, נדריו קימין.
ובודקין כל שלש עשרה.
קדם לזמן הזה, אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו, אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש.
לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו, נדרן נדר והקדשן הקדש.

3. יומא פרק ח משנה ד:

התינוקות, אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים, בשביל שיהיו רגילין במצות. [פירוש רבנו עובדיה מברטנורא שם: ופרקן הוי התינוקת בת י"ב שנה ויום אחד שאין דרכה להביא סימנים עד זמן זה ואז היא בת עונשין. ופרקו של תנוק הוי בן י"ג שנה ויום אחד וקודם זה אינו בר עונשין:]

אך מניין לחז"ל הקביעה הזו שבן 13 או בת 12 נהיים מחויבים במצוות?

הרא"ש נשאל שאלה זו (שו"ת הרא"ש כלל טז סימן א):

וששאלת: מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין, אבל פחות מכן לא?
דע, כי הל"מ =הלכה למשה מסיני= הוא, והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין, שהן הלכה למשה מסיני; דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה. וכן ההיא דבת שלש ביאתה ביאה, פחות מכן לא. וכן בן ט' ביאתו ביאה, ולא פחות. וכן סריס, שהוא קטן עד כ' שנה, הוא אז גדול אם נולדו בו סימני סריס, ואם לא נולדו בו סימני סריס, הוא קטן עד ל"ו שנה. כל אלו הלכה למשה מסיני הן. נאם אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

הג"ר עובדיה יוסף הציע שדברי הרא"ש הללו אינם מוסכמים לכל הראשונים ושהתשובה לשאלת מקור הקביעה שבן 13 הוא בר-מצוה נתון במחלוקת ראשונים בין הרא"ש לבין רש"י והרמב"ם (שו"ת יביע אומר חלק ב - יורה דעה סימן יז):

ולכאו' י"ל דבאמת הרמב"ם לא ס"ל כהרא"ש בזה, אלא כמ"ש רש"י (ספ"ה דאבות), דהא דבן י"ג למצות, משום שאינו קרוי איש עד שיהא בן י"ג שנה. וכדאשכחן התם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו. ואז היה לוי בן י"ג שנה, כשתחשוב ב' שנים שעשה יעקב בבית אל. ע"ש. וכן פרש"י נזיר (כט:). וכ"כ הר"ב (בספ"ה דאבות). וע' בתי"ט ורעק"א שם. אלמא דלא ס"ל לרש"י כמ"ש הרא"ש דהאי מילתא הויא מהל"מ. וכ"כ החיד"א בס' יעיר אזן (מע' ב אות כא). ע"ש. וה"נ ס"ל להרמב"ם כפרש"י והרב. ומש"ה כ' שאין לענוש קטן ב"נ, הואיל ואינו איש בן - דעת. משא"כ להרא"ש עצמו י"ל דאה"נ ב"נ קטן מי"ג שנה חייב על ז' מצות דידהו.

כלומר, בניגוד לרא"ש שסבר שבר-מצוה זה הלכה למשה מסיני כחלק מהשיעורים שלימד משה את בני ישראל כשמסר להם את התורה, רש"י והרמב"ם למדו זאת מתוך פועלו של לוי שהיה בן שלוש עשרה במעשה שכם. 

ההבדל בין שתי ההבנות היא יסודית: האם מדובר בדבר קבוע שכך בנוי העולם שבן שלוש עשרה צריך להיות מפותח מספיק כדי להיחשב לגדול, או באומדן של חז"ל מתוך התבוססות על מעשיו של לוי שבגיל הזה הנער הוא בוגר מספיק כדי להיחשב לגדול. 

אפשר אולי להוציא מכאן עוד חילוק בין שתי צורות ההסתכלות הללו: האם בן השלוש עשרה צריך להוכיח שהוא גדול, או להתכונן לכך שיהיה גדול, או שזה דבר שפשוט קורה מאליו?