הערך שבלימוד תנ"ך

על הרשימה עשרת הדברות עפ"י התורה הרציונלית של דניס פרגר הגיב אברם העברי:

עקבתי אחרי הציוצים שלך ולא הבנתי עד עכשיו מה מיוחד כ"כ בספר הזה - ועכשיו אני ממש לא מבין. זה אוסף של וורטים פשטניים, שמחדדים עוד יותר את השאלה שהעלה לאחרונה הרד"ר מיכאל אברהם*: למה ללמוד תנ"ך, אם ממילא אני לא לומד ממנו כלום, אלא מכניס את הערכים האפריוריים שלי אליו?!
לדוגמה - "לא תשא" - לפראגר נראה הזוי שבגלל נשיאת (=שבועת, כמו "אם אשא אל שמים ידי" ועוד) שם ה' לשווא מגיע עונש כה חמור - אז הוא מפרש את זה לפי דרכו. והרי אנחנו רואים שאנשים נענשים בתנ"ך על דברים שוליים (לדעתנו), כמו בני אהרן שנשרפו כי הקריבו אש זרה, או עוזא נהרג על שנגע בארון - איך זה מסתדר עם הרציונליות כביכול של פראגר?

דבריו של הרב ד"ר מיכאל אברהם אליהם מתייחס המגיב נמצאים כאן וכאן, וכן אפשר לקרוא סיכום כאן.

הנה כמה פסקאות מדבריו של הרב מיכי:

התמונה שתיארתי הציגה קושי ולא טענה פוזיטיבית, והקושי הוא בעיקר מעשי ולא תיאורטי. הקושי הוא שלמרות ציפיותיי ולמרות נקודת המוצא התיאולוגית והאמונית, ברמה הפרקטית איני מצליח למצוא משמעות רלוונטית ללימוד הזה. מניסיוני שיעורי תנ”ך ולימודו הם חסרי משמעות ולא מפיקים תובנות משמעותיות וחדשות. אלו העובדות כפי שאני מכיר וחווה אותן.
...
מה שאני מוצא בלימודי התנ”ך הוא או וורטים (אבל את זה יש גם בלימוד עיון תלמודי), או לימוד מחויב ורציני אבל כזה שמניב תובנות ערכיות טריביאליות ומוסכמות, או לחלופין תובנות עובדתיות-היסטוריות שיכולות אולי להוות בסיס לאתוס לאומי אבל מבחינתי זו לא סיבה טובה ללמוד אותו, לפחות כל עוד לא סיימתי את עיון ההלכה והתלמוד. מעבר לזה לימודי התנ”ך די נעדרים עומק.
...
ושלישית, הסברתי שבעבר התנ”ך כנראה כן היה נחוץ. הערכים שרווחים בתרבות שלנו כיום (לא רק ביהדות כמובן) השתרשו בה בין היתר בזכות התנ”ך. חלקם אולי בטעות (כמו משכב זכר שלדעתי אינו תועבה מוסרית אלא דתית, וכבר נדונו הדברים באתר), וחלקם לא (כמו רצח וגזל וניאוף ועוד). היו תרבויות שבהן הערכים הללו לא היו מקובלים, כמו בסדום או בדור המבול או אצל עמלק. וכנראה גם אצל אבותינו היה מקום לשיפור. לכן אני בהחלט יכול להבין מדוע החלקים הלא הלכתיים של התורה ניתנו בשעתם. הם ניתנו גם כדי ללמד את הערכים וגם לסייע להפנים אותם. אבל עדיין מבחינתי, לפחות במצבנו כיום, איני רואה בזה ערך רב. יש לי דרכים טובות יותר להפנים ערכים, מעבר לזה שכפי שכתבתי הפנמה של משהו ידוע אינה לימוד, או לפחות לא לימוד במובנו הטהור (שהוא הפקת תובנות חדשות), וחוצמזה אני כבר באמת יודע את כל זה.

כדי לפתח את הדיון אני מבקש להביא שתי פסקאות מתוך ספרים על התנ"ך. שני המחברים עוסקים בלימוד ובהוראת התורה שבכתב והתנ"ך שנים רבות. בחרתי שתי דוגמאות מדבריהם לערכים שהם למדו מדברי הכתובים. נראה לי נכון להדגיש, שלא חיפשי בנרות את המקורות הללו. במקרה אלו שני ספרים שלמדתי בזמן שקראתי את הרשימה של הרב מיכי.

הקטע הראשון הוא מפירושו של דניס פרגר לספר שמות, פירוש על קטע הלכתי מפרשת משפטים. הפסוקים אליהם מתייחס פרגר עוסקים בשור שהרג אדם (שמות כא כח):

וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי.

על הפסוק הזה כותב פרגר את הדברים הבאים:

ובתרגום מקוצר לעברית:
פעם פנתה אליו אשה ממשפחה שהחזיקה חווה לגידול בנות-יענה וסיפרה שאחת מבנות היענה הרג את אביה. דניס פרגר שאל אותה מה עלה בגורל בת היענה. היא ענתה שלא נעשה עמו דבר. "אז", שאל פרגר, "כשמגיעים מבקרים לחווה אתם פשוט מצביעים על בת היענה ואומרים 'זו בת היענה שהרגה את אבי'?!". האשה ענתה בחיוב. פרגר אמר לה, שאלא אם אביה היה מתעלל בבנות היענה, יש בזה משום חוסר כבוד כלפי אביה, שלא מתייחסים בחומרה מספקת להריגתו. ומסיים פרגר: "לולי הוראת התורה הזו, אינני יודע אם הייתי מגיב בהחלטיות כזאת".
אין חולק על כך, גם לא פרגר עצמו, שאין מצווה מהתורה המורה כיצד כיום יש להתמודד עם בת היענה שהרג את בעלי החווה. עם זאת, פרגר למד ממצוות התורה ערך שהוא ראה לנכון ליישם במקרה הנ"ל.

הקטע השני הוא מתוך ספרה של הרבנית ד"ר יעל ציגלר "רות - מניכור למלוכה" (עמ' 310):

ברקע סיפורם של בועז ורות מרחפות שתי פרשיות מוקדמות יותר בתנ"ך. בשני המקרים מופיעות נשים נואשות המבקשות ללדת ילד ונעזרות בתכנית נועזת הכוללת מעשה רמייה או חוסר ידיעה כדי לגרום לגבר לשכב אתן. ומעניין לציין ששני הסיפורים קשורים קשר גניאולוגי לסיפורנו. 

שני הסיפורים אליהם משווה המחברת את סיפור רות הם: סיפור שתי בנות לוט וסיפור תמר ויהודה.
את ההשוואה מסיימת המחברת במשפטים הבאים (עמ' 314 - ההדגשה שלי):

הנשים בסיפורים הללו מסרבות להיכנע לגורלן. כל אחת מהן נוקטת יזמה נועזת שנועדה להמשיך את השושלת המשפחתית. נחישותן להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותן מניבה את התוצאות הרצויות: זרע ורצף. מזימתה הנועזת של נעמי, האמצעי המיוחד במינו המשרת את מטרותיה, הוא אפוא אופן פעולה צפוי, ואולי מקובל, אצל אישה תנ"כית צדקת. בסופו של דבר, כאשר נשקפת סכנה לשושלת המשפחתית (בצדק או שלא בצדק), הנשים מתייצבות לפעולה. כדי לקיים את הרצף המשפחתי הן נוקטות צעדים בלתי-מקובלים ואפילו מפוקפקים מבחינה מוסרית. 

הרבנית ד"ר יעל ציגלר לומדת ערך מסיפורי הנשים הנועזות והנואשות לזרע שנכון/מצופה לנקוט בצעדים מפוקפקים על מנת להעמיד זרע. גם אם ערך זה הוא מוצדק ונכון, הרי שזה בודאי לא הלכה. לא רק זה, אלא שברור שזה לא יכול להיות הלכה. זה חייב להישמר כערך שנלמד מסיפור, שבכל מקרה צריך לשקול עד כמה נכון ליישם אותו.

האם בשני מקרים אלו מדובר בוורטים? האם שני המחברים הכניסו את הערכים "אתם באו מהבית" לתוך הסיפור המקראי? לפחות במקרה של פרגר הוא מצהיר, ואינני רואה סיבה לא להאמין לו, שלולי לימוד המקרא הרי שהוא לא היה מגיע לתובנה הזו.

גם הרב מיכאל אברהם מודה בסוף דבריו שהאנושות השתנה, ואפשר אפילו לומר התקדמה, מאז מתן תורה. ערכי התורה מלווים את הדתות המונותאיסטיות כבר מאות ואלפי שנים. אם כיום נראה שחלק מערכי התורה הם טריוויאלים, זה בגלל שלמדו תורה, יהודים וגויים כאחד.
ואם נפסיק בדור ללמוד תנ"ך, הרי שכפי שרואים בימינו, יהיו מי שירצו לאמץ ערכים שונים. נדמה שהדוגמא דלעיל שלעיל מהרבנית ציגלר, לעומת דעות רווחות היום בעולם המערבי ממחיש זאת מאד. רק המשך הדאגה שהדורות הבאים יתחנכו על התנ"ך וערכיה יכול להבטיח את הטמעתם.

יש עוד נקודה שארצה להתייחס אליה ברשימה של הרב מיכאל אברהם, אך נראה לי נכון לעשות זאת ברשימה נפרדת. בעז"ה, עוד חזון למועד. אם יהיו תגובות, קושיות ופירכות על הרשימה הזאת יתכן ואתייחס אליהם גם שם.