יום שלישי, 12 במרץ 2013

תביר אינו פסיק

רק לפני כמה ימים שמתי לב שבחומש תורת חיים של מוסד הרב קוק פיסקו את תרגום אונקלוס. על פניו זה מצוין, אלא שבחרו בשיטה מוזרה מאד לפסק.
לאחר כל מילה עם תביר הם הוסיפו בתרגום פסיק. אבל לאחר מילה עם טפחא הם לא עשו זאת. כך יוצא שכשיש מילה עם תביר ולאחריו מילה עם טפחא, בתרגום במהדורה זו תהיה פסיק לאחר תרגום המילה עם התביר.
שיטת פיסוק זו יוצרת טעויות במובנה הפשוט של הפסוק.
כך לדוגמא מהקריאה של הבוקר, ראש חודש (לחץ על התמונה להגדלה):

את הפסוק (במדבר כח פסוק יד):
וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
 צריך לפסק על פי הטעמים כך:
וְנִסְכֵּיהֶם:
חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר,
וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל,
וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ,
יָיִן.
זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
אך בתרגום המובא בתמונה בחרו לפסק כך:
וְנִסְכֵּיהֶם,
חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לָאַיִל,
וּרְבִיעִת הַהִין,
לַכֶּבֶשׂ יָיִן,
זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
באופן זה משמעות הפסוק השתנה - המילה "יין" כבר אינו נסוב על כלל הנסכים, אלא רק על הכבש (וכלל לא ברור מדוע יש הפסק פסיק בין ה"רביעית ההין" ל"לכבש").

ממה שראיתי מרפרוף בכמה מקומות, צורת פיסוק זה היא עקבית לכל אורך חומשי תורת-חיים.  

9 תגובות:

תתן אמת אמר/ה...

כבר שמעתי על העניין, כמדומני שהתימנים עושים הפסקה גדולה יותר בתביר מאשר בטפחא (שלא נחשב אצלם כמפסיק). מדוע זה כך, ומדוע צריך לפסק ע"פ זה בחומש "תורת חיים" - אין לי תשובות.

חגי אמר/ה...

אי אפשר להמיר את טעמי המקרא לפיסוק מודרני בלי להכנס להבנת פסוק פסוק, ואולי "תורת חיים" חשבו שבכ"ז עדיף ככה מאשר בלי פיסוק כלל (וכנראה לא היה להם זמן לפסק פסוק פסוק).

תביר בד"כ יותר חזק מטפחא, אבל זה תלוי באורך הצלע בפסוק. במקרה הזה בגלל שהצלע מחולקת - 11 מילים ואז מילה אחת (יין) שחוזרת על כולם אז הפסיק יוצא במקום לא מתאים.
אותה בעיה יש בסידורים שמפסקים פסוקי תהלים ולא שמים לב שלפעמים צריך לשים פסיק אחרי עולה ויורד ולא אחרי האתנח.

תתן אמת אמר/ה...

חגי -
אשמח אם תביא דוגמא שהתביר יותר חזק מהטפחא.
זה נראה לי נדיר ביותר.

חגי אמר/ה...

"ויאמר אלקים: נעשה אדם (תביר) בצלמנו (טפחא) כדמותנו"
"ויאמר להם אלקים: פרו ורבו (תביר) ומלאו את הארץ (טפחא) וכבשוה"

בכל צלע בפסוק יש כמה הפסקות, האחרונה תהיה בטפחא, תביר יבוא לפניה ולפניו רביע, גרש, גרשיים או עוד שאר הטעמים המסתלסלים. מי ההפסקה החזקה יותר - זה תלוי בפסוק.
נכון שאם יש רק הפסקה אחת אז יבוא טפחא, אבל אם יש 2 הפסקות והצלע סימטרית במספר המילים אז התביר יהיה חזק יותר. לא עשיתי סטטיסטיקה אבל נראה לי שזה המקרה הנפוץ.

תתן אמת אמר/ה...

תודה חגי!
הסברך מניח את דעתי, ומסביר הרבה תמיהות שהיו לי.

ט אמר/ה...

לפחות בכ"א ספרים, הכלל שמשנה הוא מפסיק חלש יותר הוא כלל שנכון (כמעט) תמיד. כמובן שיתכנו מחלוקות פרשניות, ואז לפעמים יש מי שחולק על הפיסוק של הטעמים, ולפעמים הטעמים הם נגד הניקוד.

לגופן של דוגמאות, הדוגמא מהקריאה של ר"ח היא דוגמא מצוינת לכך שהטיפחא מפסיק חזק יותר מהתביר. הפירוש של "רו ורבו וכו'" הוא שיש לפרות ולרבות ועל ידי כן למלא את הארץ, ודבר שני לשלוט על הארץ.

תבדוק ותראה שהחלוקה לקיסרים מלכים ומשנים כמעט תמיד פועלת לפי הכללים. בין השלישים עצמם, יש יותר יוצאים מן הכלל הרגיל שהמפסיק הראשון מכל דרגה הוא החזק יותר.

מ.ק. אמר/ה...

למזלם בפרשת במדבר אונקלוס תרגם "אלף" - "אלפין", אחרת היו ממעטים הרבה את מניין בני ישראל (למשל, "ארבעה ומחישים אלף, וארבע מאות" - שם א, כט, וכעי"ז בכל הפקודים).

חגי אמר/ה...

ט,

איך תפרש את:
"וכתבתם (תביר) על מזזות ביתך (טפחא) ובשעריך" ?

נכון שהחלוקה לא תמיד חד משמעית (אחרת היו טעמים יותר חזקים) ובכ"ז החלוקה לקיסרים, מלכים משנים (אני מכיר שקוראים להם "שרים") וכו' היא כללית. סגול הוא מלך ואתנח הוא קיסר, אבל בפועל יש להם אותו חוזק ותמיד סגול יבוא הראשון בפסוק - בלי קשר לשאלה איזו הפסקה יותר גדולה.

ט אמר/ה...

וכתבתם על מזזות ביתך, וכתבתם בשעריך.

בדיוק באותה צורה כמו למשל "ויולד (משרת) בנים (טפחא) ובנות".

סגול (ושלשלת) הם תמיד המלך הראשון בפסוק, אבל הם חלשים מאתנחתא. בדרך כלל, בחלוקה ברמה הזאת זה לא כל כך משנה כי מדובר במשפטים נפרדים. כאשר ההפסקה החזקה בפסוק ארוך היא בתחילת הפסוק, המפסיק יהיה אתנחתא, ולאחר מכן זקפים.