יום שני, 24 בדצמבר 2012

אירוח אצל מי שאינו שומר כשרות

לפני כשבועיים פרסם ארגון רבני בית-הלל, שגם אני נמנה ביניהם, פירות מבית המדרש ההלכתי של הארגון: שני פסקי הלכה. אחד בנושא אכילה ואירוח אצל מי שאינו שומר כשרות, ואחד בנושא יחסי גברים ונשים במקומות עבודה
כשהפסקים התפרסמו הייתי טרוד ועסוק מאד, ולא היה לי זמן אפילו לקרוא את הפסקים. רק אחרי חנוכה מצאתי את הזמן לעבור עליהם. אני מבקש ברשימה הזו להתמקד בפסק בנושא אירוח בבית מי שאינו שומר כשרות, להסביר את הבנתי בו, ואת החידוש שבו. 

חז"ל קבעו שאדם החשוד על הדבר אינו יכול להיות נאמן עליו.
כך מופיע בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות תערובות סימן קיט):
סעיף א
החשוד לאכול דברים האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, אין לסמוך עליו בהם; ואם נתארח עמו, לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם.
הגה: וי"א אפילו ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור. מיהו אם נתארח אצלו, אוכל עמו (ב"י בשם הרמב"ם פי"א דמ"א ופ"ג דין כ"א).
סעיף ז
מי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא, או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל, נאמן בשאר איסורים. ובשל אחרים נאמן, אפילו על אותו דבר, לומר מותר הוא.
הגה: מי שהוא חשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה, לא מקרי חשוד (רשב"א סימן ס"ד), מיהו לאותו דבר אינו נאמן. מי שנוהג באיזה דבר איסור מכח שסובר שדינא הוא הכי, או מכח חומרא שהחמיר על עצמו, מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור (הגהות מרדכי פ"ק דיבמות ובנימין זאב שי"ב ור' ירוחם סוף נתיב ג' בשם הרמ"ה).
סעיף ח
החשוד על הדבר אינו נאמן עליו, אפילו בשבועה.

על פי היוצא מדברים אלו, אדם המתארח בביתו של מי שאינו שומר תורה ומצוות אינו יכול לאכול שום דבר שהוא איננו יודע בודאות שהוא כשר. אם נתרגם זאת למוצרים שאנו מכירים, מדובר בחבילה סגורה עם חותמת כשרות. זה הדבר היחיד שמותר לאכול בביתו של מי שאינו שומר כשרות, בפשט השולחן ערוך.

האם משהו מהנאמר לעיל השתנה באלפיים השנים האחרונות?
אפשר להצביע על שני דברים שהשתנו:
א. פוסקים רבים כתבו שדין מחלל שבת כיום אינו כדין גוי. לכן, ייתכן שגם אדם שמחלל שבת אך שומר כשרות, יהיה נאמן על הכשרות.
ב. בחז"ל ובראשונים נכתב כי אדם המומר לאכול נבלות לתאבון, כלומר אינו מקפיד על כשרות מפאת תאווה לאכול מאכלים אסורים בכל זאת יעדיף את הכשר אם הכשר והאינו-כשר יהיו מונחים לפניו בשווה. דבר זה כנראה אינו נכון היום. כך כתב אחד ממפרשי השלחן-ערוך, ה'בית-הלל' (אין קשר לארגון, למעט שיתוף השם):
מומר אוכל נבילות לתיאבון, ונראה דעכשיו בזמנינו שהוא חשוד לאכול נבילות לתיאבון, אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל שיש לחוש שיש בו חשש איסור לשום דבר שבקדושה, ומכל שכן שלא ליתן לו הסכין בדוק לשחוט ולאכול משחיטתו, ומי שעושה דבר זה בכלל מומר ייחשב לכל מילי, וזה פשוט.
כיוון שכך, אנחנו יכולים שוב לחזור ולסכם שלפי הנאמר לעיל אי אפשר לאכול בבית אדם שאינו שומר כשרות שום דבר שאינו סגור ועם חותמת כשרות. זאת, גם אם ברור וידוע לנו שהאדם העומד מולנו יודע מהם דיני הכשרות, ויכול לקבוע אם דבר מסוים הוא כשר או לא. ואם כן, מה סברו חברי בית המדרש ההלכתי של בית-הלל?

להבנתי, רבני בית-הלל באו ואמרו שאכן איננו מאמינים למארח שהאוכל הוא כשר. אבל, אנחנו כן יכולים להאמין לו אם הוא אומר לנו (1) שהאוכל הוא קנוי, (2) היכן הוא קנה את האוכל, ואם הוא חימם אותו כיצד הוא חומם, ו(3) שאנחנו, שומרי הכשרות, יודעים שהמקום עליו מדבר האיש הינו כשר. 
הם גם לא הסתפקו בזה, ואף הוסיפו עוד שני דברים:
א. אנחנו מכירים את האדם הכרות מעמיקה והוא ידוע לנו כאדם המכבד אותנו ושלא ישקר לנו סתם כך.
ב. דבריהם אמורים בארץ ישראל, שבו ב"ה רוב החנויות המוכרות אוכל הינן כשרות, ורוב האוכל הנמכר בחנויות הינו כשר. 

כך אני הבנתי את דבריהם. האם דבריהם פשוטים ומוסכמים? לא. האם יש בהם חידוש מופלג? לענ"ד גם לא. 

5 תגובות:

ו אמר/ה...

מעבר לשאלות הנקודתיות שאפשר להתווכח עליהן בענייני איסור והיתר וכמה ניסוחים לא מוצלחים, נלענ"ד שיש חידוש אחד משמעותי, ונושא חשוב ביותר שהם התחמקו מלטפל בו.

החידוש הוא לכלול טווח רחב ביותר של אירועים בתור שעת הדחק. כמדומני שהרבה מהתוקפים את הפסק יסכימו במקרה אמיתי (לשיטתם) של שעת הדחק וכבוד הבריות שניתן להקל בכמה דברים.

הנקודה ממנה מתחמקים, היא נאמנותם של השומרים כשרות למחצה לשליש ולרביע. אף חילוני גמור לא יעלב אם מסבירים לו שאי אפשר לאכול מהכלים שלו ושרוצים לראות את האריזות של המאכלים. מי שחושב שהוא כן מקפיד, בהחלט יכול להעלב.

RavTzair אמר/ה...

אני מסכים בקשר להעלבות.
אני לא לגמרי מסכים שמדובר על היתר שמוגדר לשעת הדחק.

ו אמר/ה...

בכל מקרה מדובר על היתרים למקרה צורך. אף אחד לא מתיר לאכול לכתחילה (כלומר: ללא כל צורך) מכלים לא טבולים מבלי לטבול אותם קודם.

יש הרבה דברים באיסור והיתר שהותרו בהפסד מרובה או לצורך שבת או לצורך אורחים. בגדול, הם כוללים לרשימת הצרכים הזו את הצורך שיהיה אפשר לאכול אחד אצל השני. השאלה אם לקרא לדבר כזה "שעת הדחק" או לא, היא משנית.

ציונה אמר/ה...

שלום

תהיתי לגבי האי-חידוש שבפסק - הרי כל מי שלמד איסור והיתר היה יודע להגיד את כל המקומות שניתן להקל בהם במקרה הנידון כפי שהמופיעים בפסק. האם הסיבה לאי-חידוש הוא מפני שמדובר בפסיקת רבים? ועל כן צריך להגיד לקו מוסכם על ידי כל השותפים לדבר? קשה מאד להעיז או לשנות בקבוצה.
ובכלל, הרעיון של פסק קבוצתי מוזר לי ודבר שאינני רגילה לראות בספרות השו"ת.

בעניין אחר אך קשור, רציתי לשתף אתכם במייל שקיבלתי מאחי, לאחר שכבר הודיע ששמע שבכושרות פרסמו שרק חסות מושגחות מסויימות כשרות לאחר שטיפה מספר פעמים במי סבון:
שאלתי את הרב אולי עדיף כבר לקנות מהשוק ולבדוק עלה עלה
הוא ענה שאפשר, אבל צריך לדעת איך לבדוק ולצורך זה הכשירו לאחרונה 2 אנשים לצורך זה ולקח כ100 שעות מעשיות (לא עיוניות) של למידה...

- מה תגידו על זה???? שלחתי אותו לבדוק בערוך השולחן ובאג"מ שלימדו זכות על אבותינו שאכלו כשר גם בלי שולחנות אור ומחשבים למציאת חרקים...

RavTzair אמר/ה...

ציונה,
כפי שנסיתי להסביר יש חידוש בפסק, והוא בודאי אינו מוסכם על הכל. ראי דבריו של הרב אורי סדן בעולם-קטן, לדוגמא.