באסרו חג שבועות התקיים יום העיון השלישי להכנה תורנית ללימודים אקדמיים במכון לנדר בירושלים. יום העיון מאורגן ע"י "בית מדרש ישיבתי", גוף המקיים בתי מדרש בכל רחבי הארץ עבור בעלי-בתים. בעיני, בהחלט גוף מבורך ורב זכויות.
לפני שאגיע לנושא שבו אני מבקש להתמקד, רק הערה קטנה: שתיים מתוך שבע ההרצאות (יותר מרבע!) שהועלו לאתר עוסקים בנושא מדעי הרוח באקדמיה. זה קצת מתמיה. האם יותר מרבע מהמשתתפים ביום עיון כזה מיועדים להגיע למדעי הרוח? קשה לי להאמין. אך יותר מזה, האם יותר מרבע מהתופעות שיום העיון הזה בא להתמודד אתם נובעים, להבנת המארגנים, מתחום מדעי הרוח? זה עוד יותר קשה לי להאמין.
אך בעיקר אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא להרצאה-שיעור של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת-גן.
הרב שפירא דיבר על הכללים הבלתי-כתובים שעל פיהם כולנו חיים בעבודת ה' שלנו. איננו יכולים פתאום בסתם יום של חול להרים קולנו בצעקה לה' או להתפרץ בבכי תוך כדי התפילה, שכן החברה אינה מאפשרת לנו לעשות זאת. הרב שפירא מוסיף עוד נקודה, שהמעבר מהישיבה לאוניברסיטה, כמו כל מעבר בחיים מאפשר איזה שהוא שינוי של האדם, שכן במקום שאליו הוא מגיע לא מכירים אותו. מכאן מגיע הרב לשתי תובנות, שהוא רואה אותן כקשורות:
א. ביציאה מהישיבה צריך להפוך מעמדת מושפע למשפיע.
ב. צריך להיות משוגע לדבר - לא משנה כל כך למה, העיקר שיהיה משוגע למשהו בעבודת ה'.
לפי מה שאני הבנתי, לדידו של הרב שפירא ישנה תלות בין שתי הנקודות: אם תהיה משוגע למשהו, תוכל גם להשפיע בו.
אני חושב שדבריו של הרב יהושע שפירא נכונים. אכן, אם אדם יהיה "משוגע", יש סיכוי טוב שהוא יצליח לשמור על רמתו הרוחנית ולא ירד ברמת שמירת התורה והמצוות שאליו הוא הורגל לפני כן.
עם זאת, אני חושב שיש כאן פספוס מסוים. ממה שאני ראיתי בעיני בתקופתי באוניברסיטה, ישנה זיקה בין רווקות לבין ירידה ברמת שמירת התו"מ באקדמיה. הדברים נכונים (או לפחות, היו נכונים בתקופתי) הן לזכרים והן לנקבות. אם לקולי ישמעו מארגני הכנס הזה, בשנים הבאות ההבחנה בין סטודנט נשוי לבין רעהו הרווק חייב למצוא את מקומו ביום עיון כזה, וחייבים להציע פתרונות לבעיות הספציפיות אתן מתמודדים אותם רווקים, שחבריהם הנשואים אינם מתמודדים אתן. ועכשיו חייבים לשאול, האם למשוגע יותר קל למצוא את בת זוגתו? ההרגשה שלי היא שלא. אמנם ייתכן ויהיו כאלה שיטענו שדווקא המשוגע התורן יוכל למצוא ביתר קלות את המשוגעת התורנית. אך יתרה מזאת, האם ה"משוגעות" לא יכולה להפריע ללימודים אקדמאיים תקינים? האם זה לא יכול ליצור חיץ בין הסטודנט למרצים שלו? בין הסטודנט למתרגלים שלו? בסופו של דבר הולכים לאקדמיה כדי ללמוד, ולא כדי להיות משוגע. זו הדגשה חשובה לדעתי.
דבר נוסף. האם דבריו של הרב שפירא יכולים להיות דרך לרבים? האם יש מקום לצפות שכל בוגרי ישיבות ההסדר המגיעים לאקדמיה יהיו "משוגעים"? אני חושב שלא. הן בגלל שאני רואה מה מתרחש בפועל, ואני חושב שהפער בין הקיים לבין צפייה שכולם יהיו משוגעים הוא גדול מדי. והן בגלל שהמעבר מהישיבה לאקדמיה מגיע הרבה פעמים מתוך רצון להיות "נורמלי", ולצפות שאותו אחד שרוצה להיות "נורמלי" יהיה "משוגע" זה קצת יותר מדי.
ואחרי כל מה שכתבתי נגד אספקט ה"משוגע", אני כן מסכים לגמרי עם הצורך לעבור מעמדת מושפע למשפיע, רק שאני מנסח זאת קצת אחרת. אדם למד כך וכך שנים במסגרת ישיבתית. הוא כעת יוצא משם לאקדמיה, או לכל מקום אחר. הוא צריך לשאול את עצמו: השקעתי כך וכך בלימוד תורה, מה קבלתי? אחרי שיש לו תשובה ביד, ובתקווה ויש לו לו תשובה ביד, הוא צריך לשאול את עצמו: מה אני עושה עם מה שקבלתי? האם אני עוצר בזה, או שאני רואה במה שקבלתי עד עתה את המפתח להתקדם הלאה?
לפני שאגיע לנושא שבו אני מבקש להתמקד, רק הערה קטנה: שתיים מתוך שבע ההרצאות (יותר מרבע!) שהועלו לאתר עוסקים בנושא מדעי הרוח באקדמיה. זה קצת מתמיה. האם יותר מרבע מהמשתתפים ביום עיון כזה מיועדים להגיע למדעי הרוח? קשה לי להאמין. אך יותר מזה, האם יותר מרבע מהתופעות שיום העיון הזה בא להתמודד אתם נובעים, להבנת המארגנים, מתחום מדעי הרוח? זה עוד יותר קשה לי להאמין.
אך בעיקר אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא להרצאה-שיעור של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת-גן.
הרב שפירא דיבר על הכללים הבלתי-כתובים שעל פיהם כולנו חיים בעבודת ה' שלנו. איננו יכולים פתאום בסתם יום של חול להרים קולנו בצעקה לה' או להתפרץ בבכי תוך כדי התפילה, שכן החברה אינה מאפשרת לנו לעשות זאת. הרב שפירא מוסיף עוד נקודה, שהמעבר מהישיבה לאוניברסיטה, כמו כל מעבר בחיים מאפשר איזה שהוא שינוי של האדם, שכן במקום שאליו הוא מגיע לא מכירים אותו. מכאן מגיע הרב לשתי תובנות, שהוא רואה אותן כקשורות:
א. ביציאה מהישיבה צריך להפוך מעמדת מושפע למשפיע.
ב. צריך להיות משוגע לדבר - לא משנה כל כך למה, העיקר שיהיה משוגע למשהו בעבודת ה'.
לפי מה שאני הבנתי, לדידו של הרב שפירא ישנה תלות בין שתי הנקודות: אם תהיה משוגע למשהו, תוכל גם להשפיע בו.
אני חושב שדבריו של הרב יהושע שפירא נכונים. אכן, אם אדם יהיה "משוגע", יש סיכוי טוב שהוא יצליח לשמור על רמתו הרוחנית ולא ירד ברמת שמירת התורה והמצוות שאליו הוא הורגל לפני כן.
עם זאת, אני חושב שיש כאן פספוס מסוים. ממה שאני ראיתי בעיני בתקופתי באוניברסיטה, ישנה זיקה בין רווקות לבין ירידה ברמת שמירת התו"מ באקדמיה. הדברים נכונים (או לפחות, היו נכונים בתקופתי) הן לזכרים והן לנקבות. אם לקולי ישמעו מארגני הכנס הזה, בשנים הבאות ההבחנה בין סטודנט נשוי לבין רעהו הרווק חייב למצוא את מקומו ביום עיון כזה, וחייבים להציע פתרונות לבעיות הספציפיות אתן מתמודדים אותם רווקים, שחבריהם הנשואים אינם מתמודדים אתן. ועכשיו חייבים לשאול, האם למשוגע יותר קל למצוא את בת זוגתו? ההרגשה שלי היא שלא. אמנם ייתכן ויהיו כאלה שיטענו שדווקא המשוגע התורן יוכל למצוא ביתר קלות את המשוגעת התורנית. אך יתרה מזאת, האם ה"משוגעות" לא יכולה להפריע ללימודים אקדמאיים תקינים? האם זה לא יכול ליצור חיץ בין הסטודנט למרצים שלו? בין הסטודנט למתרגלים שלו? בסופו של דבר הולכים לאקדמיה כדי ללמוד, ולא כדי להיות משוגע. זו הדגשה חשובה לדעתי.
דבר נוסף. האם דבריו של הרב שפירא יכולים להיות דרך לרבים? האם יש מקום לצפות שכל בוגרי ישיבות ההסדר המגיעים לאקדמיה יהיו "משוגעים"? אני חושב שלא. הן בגלל שאני רואה מה מתרחש בפועל, ואני חושב שהפער בין הקיים לבין צפייה שכולם יהיו משוגעים הוא גדול מדי. והן בגלל שהמעבר מהישיבה לאקדמיה מגיע הרבה פעמים מתוך רצון להיות "נורמלי", ולצפות שאותו אחד שרוצה להיות "נורמלי" יהיה "משוגע" זה קצת יותר מדי.
ואחרי כל מה שכתבתי נגד אספקט ה"משוגע", אני כן מסכים לגמרי עם הצורך לעבור מעמדת מושפע למשפיע, רק שאני מנסח זאת קצת אחרת. אדם למד כך וכך שנים במסגרת ישיבתית. הוא כעת יוצא משם לאקדמיה, או לכל מקום אחר. הוא צריך לשאול את עצמו: השקעתי כך וכך בלימוד תורה, מה קבלתי? אחרי שיש לו תשובה ביד, ובתקווה ויש לו לו תשובה ביד, הוא צריך לשאול את עצמו: מה אני עושה עם מה שקבלתי? האם אני עוצר בזה, או שאני רואה במה שקבלתי עד עתה את המפתח להתקדם הלאה?
8 תגובות:
לא הבנתי מהתמצות שלך (כרגע אין לי פנאי לשמוע את השיעור), האם הוא דיבר על "להיות משוגע", כלומר להיות יוצא דופן בכוונה ואולי עד כדי התמהת האחרים, או שהוא דיבר על להיות "משוגע למשהו", כלומר להחזיק במשהו וללכת איתו "עד הסוף". אלה שני דברים שונים.
והערה לגבי "הפרעה ללימודים אדקמאיים תקינים" - ייתכן מאד שגם הרב שפירא יסכים איתך, שהדבר עשוי להפריע, אבל אין ספק שלעמדתו מוטב וצריך לעשות את הבחירה הזו גם במחיר הזה (כשהאלטרנטיבה עשויה להיות ירידה ברמה הדתית).
בכל מקרה אני מסכים לחלוטין שבעניין הנידון יש הבדל מהותי בין סטודנט רווק לסטודנט נשוי.
אני לא נוהג להגיב - אבל כאן אני קצת נוגע בדבר...
לא מוזר בעיניך שברשימת הדוברים אין אף אחד שהוא גם רב וגם איש אקדמיה, או למצער איש אקדמיה ותלמיד חכם מובהק, אע"פ שאינו נושא משרת רבנות רשמית - יש היום לא מעט כאלה שיכולים להציג מכלי ראשון את ההתמודדות שלהם.
זה נראה לי קצת יותר רלוונטי משיחות של רבנים מאוד מכובדים, אבל למיטב הבנתי הם חוו את האקדמיה רק מכלי שני וגם זה רק במקרה הטוב.
אני חושב שהדגש הוא 'נקודת חיבור'
האקדמיה נועדה לתת מבט ביקורתי, חיצוני, היא משחררת מערכים ומוסכמות, ולכן הדרך היחידה להתמודד זה שיהיה לאדם חיבור חזק מאד למשהו. זה יכול להיות לאידאל (משוגע לדבר) וזה גם יכול להיות לבת-זוג
באותה מידה, אפשר להיות מחוברים מאד לישיבה שלמדו בה וכו'.
אני חושבשזה גם דרך לרבים וגם עיקרון שקל להסביר ולהבין אותו
למישקה,
משוגע או משוגע לדבר? אחרי ששמעתי את דבריו של הרב שפירא לא ברורה לי לגמרי התשובה לשאלתך.
לרב מוטי,
אתה מוזמן להגיב יותר. אכן דבריך במקום. אם כי יש לציין שבחלק השני של יום העיון היו סדנאות עם אנשי תורה ואקדמיה.
לטוביה,
מה זה "האקדמיה"? בתחום המדעים המדויקים אין "שחרור מערכים ומוסכמות", גם לא בכלכלה ובמשפטים. עם זאת, אני מסכים בצורך להיות מחובר לאיזה שהוא "מסגרת".
א. ההתמקדות במדעי הרוח היא משום שהבעיות הגדולות נמצאות שם, ולא במדעים המדויקים. רמז לדבר בתגובתו של טוביה ובתגובתך לו.
ב. אני יכול לחשוב על שני רבנים מכהנים ידועים שעברו מסלול אקדמי מלא במדעי הרוח. עם אחד, אני לא חושב שחלק מהדוברים יהיו מוכנים לשבת. השני, הבכיר יותר, עבר את המסלול לפני כל כך הרבה זמן בעולם כל כך שונה, כך שהצגת ההתמודדות שלו מכלי ראשון לא תעזור לסטודנטים חדשים. אין ספק שיש לו מה לומר, אך גם זה יהיה בפועל מכלי שני.
ג. מבדיקת נתונים של הלמ"ס, מאד יכול להיות שיש יותר מרבע שנכנסים למדעי הרוח. בוודאי אם לוקחים בחשבון את כל אלה שבוחרים תחום שמנצל את השנים שלמדו במכללות למורים. כנ"ל אם מצרפים חלקים ממדעי החברה למדעי הרוח, שגם מאד נפוץ. (רק קראתי את הסיכום ברפרוף וירטואלי)
ד. לגבי רווקים מול נשואים, זו בעיה שצריך להתייחס אליה, אך אני חושב שהנושא הוא "שמירת המתח הדתי אצל רווקים לאחר עזיבת הישיבה" ולא "שמירת המתח הדתי אצל רווקים באקדמיה". כיון שרוב הרווקים עוברים מהישיבה לאקדמיה, אפשר לדבר על זה במסגרת הכנה לאקדמיה, אך צריך לשים לב מה מוקד הבעיה.
בקשר לעיסוק במדעי הרוח:
אני לא בטוח שהבעיה היא מדעי הרוח באקדמיה. דוקא אלו שהולכים למדעים המדוייקים נתקלים בבעיה ביתר עוצמה.
קיים פער בלתי נסבל בין השיטה המדעית לבין לא מעט מאמונות היסוד שלנו. ההלבשה על מדעי הרוח וההתמודדות עם ה"דעות הקלוקלות" היא רק היכי תימצי לגעת בדברים שלדעתי חמורים בהרבה כאשר באים מהתחום של מדעים מדוייקים.
חשיבה במונחים של השיטה המדעית, וחשיבה במונחים דתיים פשוט לא הולכות ביחד. מי שרוצה הוכחה מולשמת או לפחות הוכחה סטטיסטית מובהקת לכל טענה מחקרית, עומד חסר אונים ונבוך מול מערכת האקסיומות הדתית.
דוקא לאור זאת, לא ברור איך אפשר להפריד בין הקליפה לפרי, לקחת את הפרי ולזרוק את הקליפה, כמו שמוםיע באחת ההרצאות.
יש לי חבר טוב שהתקדם באקדמיה בזכות כישרונו וחריצותו ונותרה לו רק שאלה אחת: איך מורו ורבו הרב ליכטנשטיין, איש רציני ומוערך, מאמין בדבר כה מופרך כמו ריבונו של עולם...
בקשר לעיסוק במדעי הרוח:
> אני לא בטוח שהבעיה היא מדעי הרוח באקדמיה. דוקא אלו שהולכים למדעים המדוייקים נתקלים בבעיה ביתר עוצמה.
אלו בעיות שונות. אתיחס לשיטה המדעית בהמשך, אך קודם לנושאים כלליים יותר.עיקר הבעיה, (ולכל הפחות, הבעיה שעמה באים להתמודד בהרצאות הכלליות,) הוא ההשפעה החברתית, שללא ספק קיים יותר במדעי הרוח מכמה סיבות. בעיה נוספת שאנשים מגלים זה, במקרה הטוב, שלא רק הרבנים שלהם הם אנשים חכמים. מקבלים (במודע או שלא במודע) דמויות אחרות של "אנשי סמכות", וזה משפיע. במדעי הטבע יש פחות עיסוק ישיר ב"דעות קלוקלות". ועוד יותר חשוב, יש הרבה מאד אנשי מדע בכירים באקדמיה, שהם גם אנשים תורניים רציניים ואפילו רבנים בפועל, שלא מותיר את שדה "אנשי הסמכות" האקדמיים בידי זרים. (דרך אגב, התקפות לא זהירות של גורמים פוליטיים דתיים או של רבנים על רקע פוליטי נגד אנשים כמו שר המדע יכולות לגרום להרבה נזק בנושא זה.)
ההבדל בין "לימוד מקצוע" לבין "הרחבת אופקים" או "השכלה" גם משפיע על זה.
> קיים פער בלתי נסבל בין השיטה המדעית לבין לא מעט מאמונות היסוד שלנו. ההלבשה על מדעי הרוח וההתמודדות עם ה"דעות הקלוקלות" היא רק היכי תימצי לגעת בדברים שלדעתי חמורים בהרבה כאשר באים מהתחום של מדעים מדוייקים.
קיים פער בלתי נסבל בין מה שהעולם חושב שהמדע טוען, לבין מה שהשיטה המדעית כפי שנוסחה ע"י קרל פופר באמת טוענת. בנוסף, יש פער משמעותי בין השיטה המדעית כפי שנוסחה ע"י פופר לבין השיטה המדעית בפועל.
> חשיבה במונחים של השיטה המדעית, וחשיבה במונחים דתיים פשוט לא הולכות ביחד. מי שרוצה הוכחה מולשמת או לפחות הוכחה סטטיסטית מובהקת לכל טענה מחקרית, עומד חסר אונים ונבוך מול מערכת האקסיומות הדתית.
מערכת האקסיומות הדתית אינן ניתנות לבדיקה לפי השיטה המדעית. כפי שלא ניתן לאשש אותם, גם לא ניתן לסתור אותם. הכל חוזר לשאלה מהי היפותזת האפס.
יש גם הרבה ספרים (ע"י מדענים רציניים) שמתייחסים לנושאי דת ומדעי הטבע, מה שאין כל כך במדעי הרוח.
> דוקא לאור זאת, לא ברור איך אפשר להפריד בין הקליפה לפרי, לקחת את הפרי ולזרוק את הקליפה, כמו שמוםיע באחת ההרצאות.
זה ביטוי ששייך למדעי הרוח, שם צריך לסנן את מה שאומרים. גם במדעי הטבע צריך לסנן, אך יותר מזה צריך לקחת את הפרי ולזרוק את הקוצים. כלומר צריך להזהר מלהכליל הכללות לא מוצדקות.
> יש לי חבר טוב שהתקדם באקדמיה בזכות כישרונו וחריצותו ונותרה לו רק שאלה אחת: איך מורו ורבו הרב ליכטנשטיין, איש רציני ומוערך, מאמין בדבר כה מופרך כמו ריבונו של עולם...
אני מעריך שיש כאלה גם במדעי הרוח.
לעצם השאלה של 'רב צעיר', האם דברי הרב יהושע שפירא שליט"א יכולים להוות דרך לרבים, - לעניות דעתי, יתכן שהם לא יכולים להוות דרך לכולם (או אפילו לרוב האוכלוסייה), אך יש רבים שסגנונו הכללי של הרב יהושע (המתבטא היטב בדוגמה זו) יכול לסייע להם מאד, והיות ובנושא זה ובהתמודדויות נוספות בדורנו - יש נפילות רבות, כדאי שיהיה כיוון כזה, המועיל רבות לבעלי נטייה התלהבותית 'חסידית', וגם מועיל לאחרים ליטול ממנו בכמות מזערית.
במילים אחרות:
א. גם 5% מכלל האוכלוסייה של בוגרי ישיבות ההולכים לאקדמיה הם הרבה, והם יכולים להוות 'מיני מגזר' המתאים לדרך שמתווה הרב יהושע שפירא שליט"א.
ב. גם אחרים יכולים לקחת מזה במנות מזעריות - להיות 'רבע' משוגע (או 10% משוגע), זה ג"כ רמה מסוימת של אידאליזם ודבקות במטרה.
ג. כשיש בעיה קשה, בלי הרבה פתרונות וקבלות, כדי להציע גם שיטות שאינם 'דרך לרבים'.
אגב, אינני יודע אם העובדה שפתרונות אלו אינן 'דרך לרבים', הוא לא בגלל חינוך המתנגד עקרונית לגישתו הכללית של הרב שפירא, ואפשר שאם ראשי הישיבות, הר"מים והמחנכים בישיבות רבות היו נותנים יותר דגש על הפאן הרגשי-התלהבותי של עבודת ה', יתכן וזה היה נראה לנו דרך גם בשבילנו...
הוסף רשומת תגובה