הרב יוסף משאש על היחס למחללי שבת

משום מה מצאתי את עצמי לאחרונה חוזר לסוגיית ההתייחסות למחלל שבת בדורנו.
כידוע, במקומות רבים בחז"ל ובהלכה אנו מוצאים התייחסות לאדם המחלל שבת שהוא כעובד עבודה זרה. לכן, אין לו נאמנות, שחיטתו פסולה, הוא אוסר את יינו ועוד. מאז שחלק גדול מעם ישראל הפכו להיות מחללי שבת יש דיון הלכתי ער בקשר למעמדם של אותם מחללי שבת הגרים בתוכנו. ראו למשל את מאמרו של הרב ד"ר דרור פיקסלר צירוף מחלל שבת למניין והעלאתו לתורה, שהתפרסם בתחומין כו. ככלל, נדמה לי שכמעט בכל ספר מספרי תחומין יש מספר מאמרים הנוגעים להתייחסות ההלכה לאדם החילוני.
בכל אופן, במסגרת שיטוטי, חזרתי לספר "מסורת בעידן המודרני" בעריכת הרב יצחק שורקי, ולתשובות של הרב יוסף משאש שפורסמו בו. שלוש תשובות של הרב יוסף משאש בספר זה עוסקים ביחס ליהודים שאינם שומרי מצוות. הראשון מדבר אודות קצבים מחללי שבת, השני אודות יין של מחללי שבת והשלישי אודות אורחים שאינם מברכים. לעניין שלנו, היחס למחללי שבת, שתי התשובות הראשונות רלוונטיות.
על אף שרבים וטובים עסקו בנושא הזה, נדמה לי שיש חידוש בדבריו של הרב משאש. הרב משאש, בניגוד לאחרים, איננו משנה את הסטטוס של עוברי העבירה מתוך קביעה כי הם שוגגים או אנוסים, אלא משנה את הסטטוס של העבירה, קרי חילול שבת. לדבריו, חילול שבת כבר איננו חמור כפי שהיה פעם.
הנה ציטוט מהתשובה הראשונה (עמ' 223 בספר):

גם בזמננו זה באתרא דקפיד אשמירת שבת וחמור מאד בעיניהם כאשר כן הוא באמת, אזי כל היוצא מן הכלל ומחלל קדושת היום הקדוש, הורה בזה על זדון לבו ורשעתו כי אין לו חלק בישראל ולכן דינו כעכו"ם שאין לו שום שייכות באיסורין, ואין נאמן עליהם, אבל פה העירה וכל כיוצא בה, שרבים ונכבדים מחללי שבתות בפרהסיא עד שנעשה להם כהיתר, והרבה משאר מצוות שהם קלי ערך לגבי השבת החמורה הם נזהרים בהם זהירות יתירה... אם כן נימא שבזמן הזה חזר דין שבת כדין שאר עבירות שבתורה לענין זה, שכל מי שהוא מפורסם לעבור על אחת מהנה נאמן בשאר איסורין. 

בתשובה השניה הוא לוקח כיוון קצת אחר ומבקש להתיר את יינם בגלל דרכי שלום (עמ' 227):

אמנם, מצינו להם תקנה ממקום אחר, והיא, כי בעונותינו שרבו להאריך גלותינו, רבים עתה עם הארץ המחללים שבתות ה' ומועדיו ורוב משאינו ומתננו הוא עמהם, ותמיד עמנו בחברה, נכנסים לבתינו, ונכנסים לבתיהם,... ואם נבוא לאסור מגען ביין, אפילו ברמז קל ובתנועה קטנה, נצא לריב מהר ונבעיר אש המחלוקת עד לב השמים, ונגרם נזק גדול בידינו לעצמנו על ידי איבתם ושנאתם, ואפשר שיבעטו אפילו במעט המצוות שעושים, ויכפרו בכל חלילה, ולכן ראוי להקל בדבר, אפילו מפני השלום לחוד, שגדול כחו.