מעשה ממלך ושר

נכתב ע"י הרב בנימין לנדאו (מכון המקדש)

מעשה במלך אחד שהיה מולך במדינה אחת, והיה המלך עושה כל שנה חגיגה באותו היום שעלה למלוכה, והיה מוציא הוצאות גדולות באותה החגיגה, שחפץ היה שכל בני מלכותו ישמחו בחגיגה ההיא (היינו ביום שעלה למלוכה).

והיה לאותו המלך חבר אחד שהיה אוהב לו מאוד מאוד, ומינה אותו שר באחת הארצות הרחוקות שהיו לו, שהיה למלך ארצות הרבה חוץ מארץ מלכותו, והיה שולח שריו ועבדיו לאותם ארצות. והשר הנ"ל שהיה אוהב למלך מאוד מאוד, וכנ"ל, היה אוהב את היום שעלה המלך למלוכה, והיה עושה בכל שנה חגיגה גדולה באותו היום, ומזמין כל מיודעיו וכו' וכו' לחגיגה ההיא, והיה אומר שאצלו העיקר בכל השנה הוא יום הזה, שהמלך עלה בו למלוכה, וכבר כשמסיים החגיגות בשנה זו, מחכה לחגיגות שיעשה ביום המלך בשנה הבאה, שכל כך היה אוהב למלך, כנ"ל. וכיון  שהיה רוצה אותו השר שיבואו הרבה לשמוח עמו ביום שעלה המלך לכסאו, היה מבטיח שכל מי שיבוא לשמוח עמו באותו היום, יעשה עמו טובות הרבה, שכיון שהיה אוהב למלך (היינו השר שהיה אוהב למלך) היה המלך עושה מה שהיה מבקש ממנו, והיו האנשים באים לשמוח עמו ביום המלכת המלך.

ומאחר שנתרבו האנשים שהיו באים לשמוח עם השר הנ"ל ביום המלכת המלך, וכל אחד מאותם אנשים סיפר לחברו וחברו לחברו וכו', עד שנודע בכל הארץ שכל מי שבא לחגיגות אצל השר ביום שעלה המלך על כסאו, השר עושה עמו טובות. ואחר כך החלו רבים מארצו ומעירו של המלך לעזוב בכל שנה את ארצו ועירו של המלך, ולא היו באים לחגיגות של המלך גופו, אלא היו הולכים לחגיגות של השר שהיה באותה ארץ רחוקה, והיו מתאמצים ללכת דרך רחוקה, ומוציאים הוצאות הרבה, עד שהיו באים לאותה ארץ רחוקה כדי להשתתף בחגיגות של השר הנ"ל, שהיו אומרים שהשר יעשה עמם טובות הרבה, והיו גם אומרים (היינו אותם שהיו הולכים לחגיגות הנ"ל שאצל השר) שהחגיגות שעושים אצל השר טובות ויפות מהחגיגות שעושים אצל המלך גופו, ורק ההולכים לחגיגות שם יכולים לשמוח שמחה גדולה ביום שהמלך עלה למלוכה, יותר משאם היו הולכים אצל המלך בעירו ובארצו של המלך, ששם אין השמחה גדולה כל כך. והיו הולכים בכל הארץ ואומרים לכל בני אדם שיבואו דייקא לחגיגות של השר ולא לחגיגות של המלך, והיו אומרים שכן ציוה השר הנ"ל שהכול יבואו אצלו, אפילו הדרים בעירו וארצו של המלך, והיו אומרים שגם המלך חפץ בזה.

סוף דבר: נתמעטו ההולכים לחגיגות שעשה המלך בארמון מלכותו ביום שעלה למלוך, והיו הכול הולכים לחגיגות אצל השר, והיה המלך מצטער מאוד שהכול הולכים ממנו, והיה אומר: למה עלתה לי כך, ומדוע אין באים לשמוח עמי ביום שעליתי על כסאי? והלוא אני מנהיג את מלכותי בחסד ויושר! אבל האנשים לא היו משגיחים בצערו של המלך, שהשר היה עושה טובות הרבה לאלה שהיו באים לשמוח עמו (ואף שכל הטובות שעשה השר לאנשים לא עשה אלא על ידי המלך, המלך גופו לא היה עושה טובות לאנשים הבאים לחגיגה שלו, שאין זה כבודו של מלך לעשות טובות למי שבא לשמוח עמו בחגיגות מלכותו. ואף שהמלך גופו היה עושה לכל בני ממלכתו טובות גדולות יותר משהיה השר עושה, שהרי היה מנהיג את כל המדינה בחסד וביושר, וכנ"ל – לא היו האנשים משגיחים כלל בטובות אלו, שמחמת שהיו הכול רגילים שהמלך מנהיג את מלכותו ביושר, לא השגיחו בכל הטובות שנולדו להם מזה, והבן), ועוד שהשמחה אצל השר הייתה גדולה מאוד מאוד, והיו מביאים אצלו כל מיני שמחה, והיו שרים ורוקדים באופן שלא היה כמותו מעולם, עד שאף מי שלא היה אוהב להמלך היה הולך לשם כדי לראות השמחה הגדולה שהייתה שם, שנשמע בכל הארץ שאין שמחה כשמחה שהייתה שם (היינו אצל השר הנ"ל). וגם כל מי שהיה רוצה שהשר יעשה עמו טובות היה הולך לשם וכנ"ל. וכך היה הולך ונמשך הדבר, עד ששנה אחת יצא המלך מביתו ביום מלכותו לראות החגיגות שהיו עושים לו ליום שעלה על כסאו, וראה שאין שם איש, שהכול הלכו לחגיגות שעשה השר הנ"ל באותה ארץ רחוקה, ונצטער המלך מאוד מאוד.

רמזי המעשיות

מעשה זה אמר רבנו בר"ה, ואמר שזה עניין מה שאומרים בתפילה של ר"ה "ותמלוך אתה ה' מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך", וזהו מה שאמר הנביא (ישעיהו קפיטל כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים", ואמר שהדברים עמוקים מאד, וסתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ואשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמיתתן.