אמש התקיים שיעור של הרב דוד סתו, רבה של שהם, בשכונתנו. להלן סיכום קצר של דבריו.
הרמ"א בסי' נג כותב שאדם שעבר עבירה במזיד לא ראוי להיות שליח ציבור, הגם שחזר בתשובה:
מדוע אדם כזה לא ראוי להיות ש"ץ? לכאורה היה מקום שדווקא אדם כזה יהיה חזן – במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. האם אנחנו לא מאמינים לו שהוא באמת חזר בתשובה?
ועוד שהרמב"ם כותב על החזן הרצוי "ולא יהיה בבניו ובבני ביתו ולכל קרוביו הנלוים עליו בעל עבירה, אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות". איך מוצאים ידינו ורגלינו בהלכה זו? מה עם אישים כמו דוד המלך ומשה רבינו?
האבני נזר (או"ח סי' ל) נשאל בדבר אנשים שקרוביהם עברו עבירות אך קולם ערב, האם הם פסולים להיות חזנים?
האבני נזר ענה שהרמב"ם כנראה התכוין רק לקרוביו שהוא יכל להשפיע עליהם לשפר מעשיהם ולא עשה כן.
בפשטות נראה שהאבני נזר הוציא את דברי הרמב"ם מפשטותו.
הרב סתו הציע לענות על שאלתו כך: הקב"ה באמת היה אולי מעדיף את בעל התשובה שאמש היה שנוי ושקוץ והיום הוא אהוב וכו'. הבעיה היא אנחנו, בני האדם. בני האדם לא מאמינים בתשובה. אנשים לא מקבלים את זה שאנשים משתנים. [תוספת שלי: הקושי של בני האדם לקבל את התשובה קשורה בטבורה למהות התשובה בכלל. השכל האנושי אכן לא מסוגל להבין את תהליך התשובה. ראו כאן עוד בנושא זה.]
ישנה תשובה של הג"ר משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית, אם מותר למנות בעל תשובה להיות חזן. הרב שטרנבוך כותב שכל ההלכה של "יצא עליו שם רע", למעשה אינה רלונטית, והיא נאמרה רק במקרה של מישהו שהיה ממשפחה חרדית, יצא לתרבות רעה ועתה חזר. אך סתם אדם שחזר בתשובה, "אדרבה יש לו מעלה שיהיה ש"ץ, שתפלתו מתקבלת ומרוצה הוא לפני המקום". ובהמשך "העיקר שהשליח ציבור מעורר הקהל לתשובה, ואין דנין את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה.". משמעות דבריו של הרב שטרנבוך הם, שאם אנחנו רוצים לעודד חזרה בתשובה, אי אפשר שלא לקבל את החוזר בתשובה כשווה בין שווים.
הרמ"א בסי' נג כותב שאדם שעבר עבירה במזיד לא ראוי להיות שליח ציבור, הגם שחזר בתשובה:
מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה, מותר להיות ש"ץ. אבל אם עשה במזיד, לא, דמ"מ יצא עליו שם רע קודם התשובה
מדוע אדם כזה לא ראוי להיות ש"ץ? לכאורה היה מקום שדווקא אדם כזה יהיה חזן – במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. האם אנחנו לא מאמינים לו שהוא באמת חזר בתשובה?
ועוד שהרמב"ם כותב על החזן הרצוי "ולא יהיה בבניו ובבני ביתו ולכל קרוביו הנלוים עליו בעל עבירה, אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות". איך מוצאים ידינו ורגלינו בהלכה זו? מה עם אישים כמו דוד המלך ומשה רבינו?
האבני נזר (או"ח סי' ל) נשאל בדבר אנשים שקרוביהם עברו עבירות אך קולם ערב, האם הם פסולים להיות חזנים?
האבני נזר ענה שהרמב"ם כנראה התכוין רק לקרוביו שהוא יכל להשפיע עליהם לשפר מעשיהם ולא עשה כן.
בפשטות נראה שהאבני נזר הוציא את דברי הרמב"ם מפשטותו.
הרב סתו הציע לענות על שאלתו כך: הקב"ה באמת היה אולי מעדיף את בעל התשובה שאמש היה שנוי ושקוץ והיום הוא אהוב וכו'. הבעיה היא אנחנו, בני האדם. בני האדם לא מאמינים בתשובה. אנשים לא מקבלים את זה שאנשים משתנים. [תוספת שלי: הקושי של בני האדם לקבל את התשובה קשורה בטבורה למהות התשובה בכלל. השכל האנושי אכן לא מסוגל להבין את תהליך התשובה. ראו כאן עוד בנושא זה.]
ישנה תשובה של הג"ר משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית, אם מותר למנות בעל תשובה להיות חזן. הרב שטרנבוך כותב שכל ההלכה של "יצא עליו שם רע", למעשה אינה רלונטית, והיא נאמרה רק במקרה של מישהו שהיה ממשפחה חרדית, יצא לתרבות רעה ועתה חזר. אך סתם אדם שחזר בתשובה, "אדרבה יש לו מעלה שיהיה ש"ץ, שתפלתו מתקבלת ומרוצה הוא לפני המקום". ובהמשך "העיקר שהשליח ציבור מעורר הקהל לתשובה, ואין דנין את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה.". משמעות דבריו של הרב שטרנבוך הם, שאם אנחנו רוצים לעודד חזרה בתשובה, אי אפשר שלא לקבל את החוזר בתשובה כשווה בין שווים.
המקורות הפוסלים את ה"חוזר בתשובה", מצביעים על ההתנכרות של החברה כלפי בעל התשובה. אבל אפשר וצריך שהציבור יהיה במקום אחר ויעריך את החוזר בתשובה ויקבל אותו כפי שהוא. ואז - גם ההלכה ברמ"א תשתנה ובעל התשובה יהיה במקומו הטבעי, מקום שגם צדיקים גמורים אינם עומדים בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה