דרשה לראש השנה: שיכרותה של חנה

כתבתי קצת בקיצור, אבל אני מקוה שהם יובנו לקוראים:


שמואל א פרק א:

(יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה:

(יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ:

(טו) וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְקֹוָק:

(טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה:

(יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ:

מה טעם בפסוקים "ויחשבה עלי לשכרה – אל תתן את אמתך וכו'" (יג-טז)? למה התנ"ך צריך לספר לנו שעלי חשבה לשיכורה?

נראה שעלי לא היה רגיל לראות אנשים/נשים מתפללים/ות. מוסד המשכן הפך להיות מסואב ומושחת. עד כדי כך שכשעלי נתקל במישהי מתפללת "כמו שצריך" לא עולה בדעתו שהיא מתפללת – הוא בטוח לחלוטין שהיא שיכורה.

התייצבותה של חנה ה"מסכנה" מול עלי שצריכה להסביר לכהן הגדול מה זה "ואשפוך את נפשי לפני ה'", מלמדת אותו ואותנו שאולי החיים שלנו הפכו למסובכים ומסואבים יתר על המידה. חנה מלמדת אותנו את הצורך לחזור לפשטות.

קול השופר זה הקול הכי פשוט, ללא מילים מסובכות, הזעקה הפשוטה היוצאת מעומק הלב. משלו של הבעש"ט מספר אודות בן המלך שהתרחק כל כך מהמלך שהוא כבר אינו זוכר את השפה בה המלך מדבר, וכהוא רוצה שהמלך יבחין בו הוא פשוט משמיע את הקול הפשוט ביותר כדי שהמלך ישים לב אליו.