מדרש לפרשת בהעלותך

הפעם שני ביאורים קצרים לשני מדרשים ארוכים:

"עשה לך" לך אתה עושה ולא לאחר. אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן. תדע לך שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן אלא בשופרות. כשבא להלחם ביריחו ...מה כתיב שם (שם ו) "וירע העם ויתקעו בשופרות" מלמד שאפילו יהושע תלמידו לא נשתמש בהם ולא תאמר ליהושע אלא אפילו משה רבינו שעד שהוא חי בעצמו נגנזו א"ר יצחק הרי שמשה אומר כשהוא בא ליפטר מן העולם (דברים לא) "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם" והיכן היו החצוצרות לתקוע בהן ולכנסן? אלא עד שהוא בחיים נגנזו. א"ר יהושע דסכנין בשם רבי לוי: לקיים מה שנא' (קהלת ח) "אין שלטון ביום המות" הוי "עשה לך שתי חצוצרות כסף" לך את עושה ואין אחר משתמש בהן כל ימיך:

המדרש מבאר את ריבוי הלשון בפסוק "עשה לך שתי חצוצרות כסף", שהמילה "לך" נראית מיותרת. המדרש מסביר שבניגוד לכלים האחרים שהכין משה, כלי המשכן, החצוצרות מיועדות לשימוש אך ורק לדור המדבר. בדורות שלאחר מכן יצטרכו להכין חצוצרות אחרות.

בשם הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק מסבירים את המדרש הזה (אינני יודע אם חידוש זה נדפס. אני שמעתי אותו מספר פעמים בשיעוריו של הרב אהרן רקפת הנמצאים ברשת באתר yutorah) שהחצוצרות מסמלות את דרך העברת התורה מדור לדור. השפה והתקשורת ששימשו בדור אחד להעברת התורה לציבור, אינם יכולים לשמש בדור אחר. בכל דור המנהיגים הרוחניים צריכים להעביר את התורה בשפה ובמתודה המובנים לדור שלהם. אי אפשר לדבר אל העם בדורו של יהושע כפי שדברו אל העם בדורו של משה. לכן החצוצרות של משה לא יכלו לשמש בדורות אחרים. התפקיד של מנהיגי כל דור הוא להכין חצוצרות או חלופות לחצוצרות לדור שהם חיים בתוכו.

"אספה לי" וכי לא היו זקנים לשעבר? והלא כבר נאמר במצרים (שמות ג) "לך ואספת את זקני ישראל" אלא מפני מה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "אספה לי שבעים איש" ללמדך שבשעה שאמר פרעה (שם א) "הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים" ...בכל יום ויום מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל והשוטרים התמנו על יתר העם וכשאמר להם (שם ה) לא תוסיפון לתת תבן לעם היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות היו מכין הנוגשים את השוטרים שנא' (שם ) ויכו שוטרי בני ישראל והיו השוטרים מוכין על יתר העם ולא היו מוסרין אותן בידי נוגשים ואומרים מוטב אנו ללקות ואל יכשלו יתר העם. לפיכך כשאמר הקב"ה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו (במדבר יא) "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו" אותן הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכנת הלבנים יבאו ויטלו בגדולה הזו לפי' הוא אומר אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור לפיכך ונשאו אתך במשא העם ללמדך שהשוון הקב"ה לשמה מכאן את למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש לכך כתיב "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו" מי הם אותן שכתוב בהן "ויכו שוטרי בני ישראל":

המדרש מתאר שהזקנים שהתמנו במדבר לאחר תלונתו של משה, היו אותם אלו ששימשו כשוטרים במצרים, כשכר על זה שהם הוכו עבור בני ישראל.

יש להדגיש נקודה אחת במדרש זה. כנראה שיש קשר בין השכר - השימוש כזקנים, לבין המעשה שעליו הם מקבלים את השכר - הכאה ע"י נוגשי פרעה.

השוטרים שהיו מוכנים לקבל מכות עבור העם, כנראה עשו זאת משום שהיה להם אמון שהעם עושים כמיטב יכולתם למלא את המכסות. אם בכל זאת הם לא הצליחו למלא את המכסות, השוטרים נתנו בהם אמון שהם עשו כמיטב יכולתם, ואם כן הם מוכנים לקבל מכות עבור אי העמידה במכסות. התכונה הזאת של לסמוך על הציבור ולא לחפש אחר הנקודות בהם הציבור כושל - זו התכונה הנדרשת למנהיג של העם. על זה הם קיבלו את תפקידי הזקנים.