בשנתיים-שלוש האחרונות קראתי ספרים רבים שנכתבו בידי נשים. אם נמנה רק חלק מהמחברות שאת ספריהן קראתי, ועל חלקן גם כתבתי, אפשר למנות את הרבניות/ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, שרה פרידנלד בן-ארזה, יעל מאלי, יעל ציגלר, סימי פיטרס, ימימה מזרחי, אביגיל ראק ועוד. כל הרשימה הזאת נועדה להמחיש שכבר אין זה ארוע יוצא דופן שנשים כותבות ומוציאות לאור ספרים תורניים. אעפ"כ, אני מבקש לטעון שהספר הזה הינו ספר חלוצי בספרות התורנית הנשית ואנסה להמחיש זאת להלן.
כפי שאפשר לנחש משמו, הספר "מאוהל מועד לימי מועד: עיוני מקרא, עיוני משנה, עיוני דרשה" עוסק במועדי השנה. אך אם נדמה לכם כי לפנינו ספר של דרשות חביבות על מועדי השנה, הרי שהנכם טועים. כל אחד מפרקי הספר עוסק בהיבט אחר של החגים בכלל או של חג מסוים בלוח השנה. הספר מציג מתודה מסודרת של לימוד הנושא, המתחיל בפסוקי המקרא על הנושא ומה אפשר להסיק מהם, עובר במשניות העוסקות בנושא הפרק והשיקולים באופן עריכתם, וכלה בדרשות חז"ל וניתוח משמעותן, כאשר המחברת מראה שיש מבנה רעיוני החורז כל אחת מהתחנות. כל אחד מהפרקים מסתיים בסיכום של מה המחברת לוקחת לחייה המעשיים מתוך המבנה הרעיוני שהתגבש במהלך הפרק.
אך זה לא הכל. מעבר למתודה המסודרת של לימוד והצגת הנושאים, המחברת בוחרת להתמקד במתח שבין החג כפי שהוא בא לידי ביטוי באופן לאומי בבית ה', בית המקדש, לבין האופן בו הוא נחוג בחיק המשפחה בבתים הפרטיים, מה שנקרא בגבולין או במדינה.
כיוון שאנחנו עומדים ימים ספורים לפני ראש השנה, אביא לדוגמא סיכום קצר של אחד משלושה מפרקי הספר העוסקים בראש השנה. בדבריי התמקדתי בחלקי העיון המקראי והדרשות, ודילגתי על העיון במשנה, על מנת לא להאריך יתר על המידה.
כידוע, התורה מגדירה את היום הנקרא בפינו ראש-השנה כ"יום תרועה" ו"יום זכרון תרועה". הקראים הבינו על פי תיאור ראש השנה בימי עזרא ונחמיה (נחמיה ח) שיום התרועה עניינו יום תפילה. אך כשנעיין בדברי התורה עצמה ונחפש מקומות נוספים בהם יש קישור בין תרועה לזכרון, הרי שיש רק מקום אחד כזה וזהו פרשת החצוצרות בספר במדבר, כשמריעים בחצוצרות בעת מלחמה ותוקעים בחצוצרות כליווי להקרבת קורבנות בימי מועד.
כידוע, חז"ל למדו את דיני תקיעת שופר משופר שנת היובל - הם למדו מהמילה "תרועה", ולא מצירוף המילים "תרועה" ו"זכרון". ובכל זאת, היתרון בדרשה של חז"ל הוא "החודש השביעי", שכן גם יום תרועה וגם שופר היובל הם בחודש השביעי. אך מעבר לזה יש קשר נוסף, רעיוני, בין השניים. שופר היובל מזכיר "כי לי בני ישראל עבדים". תקיעת השופר גורמת למעשה לזכרון שהננו עבדי ה'.
בתלמוד הבבלי נוספה דרשה נוספת הלומדת את תקיעת השופר מפרשת החצוצרות, אך לא מהפסוקים אודות היציאה למלחמה או הקרבת קרבנות המועדים, אלא דווקא ממסע המחנות. ניתן להסביר כאן שהרעיון מאחורי דרשה זו הינה שהתקיעות מביעות את הצורך לזהות את השכינה ולנוע אחריה.
בהסבר האיסור לתקוע במדינה בשופר בשבת, הבבלי מביא שזו גזרת חכמים.
בירושלמי, לעומת זאת, מצינו דרשה של רשב"י המדגיש דווקא את הצורך בתקיעות במקדש: "'והקרבתם' במקום שהקרבנות קריבין". ההסבר לדבריו של רשב"י הוא שקול השופר העולה מלווה את הקרבנות העולים. ניתן לראות כי דרשתו של רשב"י מקבילה לפסוקים מפרשת החצוצרות על תקיעות המלוות את הקורבנות. על פי זה, בשנים רגילות קולות השופר במדינה מצטרפים לאלו שבמקדש בהעלאת הקרבנות, ואלו כשראש השנה חל בשבת, קולות הרקע מהמדינה שותקים ונשאר רק קול השופר שבמקדש.
העולה מדברינו זה שיש לפנינו שלוש דרשות המבטאות שלושה רעיונות: שופר של יובל המזכיר כי אנו עבדי ה', תקיעות ממסע המחנות המזכירות כי אנו הולכים בצל השכינה, ותקיעות המלוות את הקורבנות ומעלות את זכרונינו לפני ה'.
קל לראות כיצד שלושת סוגי הדרשות מקבלות ביטוי בשלוש הברכות המיוחדות של ראש השנה: ברכת מלכויות - כנגד שופר היובל, זכרונות - כנגד שופר הקורבנות המעלה את זכרונינו לפני ה', ושופרות - העוסק בקול השופר שנשמע עת ירדה השכינה להר סיני ומשם ליוותה את עם ישראל במסעותיו.
הפרק מסתיים, כשאר פרקי הספר, עם תובנות המחברת מה היא לוקחת לחייה מלימוד הנושא. אצטט שני משפטים מדבריה:
"כשאני שומעת את תקיעות השופר בראש השנה, אני מנסה לתת ללימוד המקורות והרעיונות להשפיע גם על האופן שבו אני שומעת את תקיעת השופר. אני מנסה לדמיין את התנועה של קול השופר. בגלל הרעיונות השונים, 'התמונה' המדומיינת משתנה בקולות השונים".
עד כאן סיכום תמציתי מאד [מאד] של הפרק השביעי בספר (בן כ25 עמודים).
ועבור מי שהגיע עד לכאן, אחזור למה שפתחתי בו: מקומו של ספר זה בתוך הספרות התורנית הנשית הקיימת כיום. ללא ספק הספר הזה איננו רק ספר תורני שנכתב בידי אשה, הוא ספר שאני הייתי מגדיר כספר תורני נשי. המחברת אינה מסתירה זאת, ובוודאי שאינה מתנצלת על כך, אלא מעמידה את הדברים בריש גלי. אחת הסיבות שהיא בחרה לעסוק דווקא בחגים, היא הקשר בין הנשיות למצוות שהזמן גרמן. זאת ועוד, שיש דגש במהלך הספר על האופן שבו מצוות החגים מקבלים משמעות בחייהן של נשים. עם זאת, אין להבין מדבריי שאני חושב שקהל הקוראים של הספר צריך להיות רק נשים. ממש לא! הספר כולו רווי בלמדנות תורנית ברמה גבוהה מאד, שנדיר למצוא בספרים פופולאריים שנועדו לציבור הרחב, ואין לי ספק שכל מי שמחפש ספר תורני ברמה גבוהה על המועדים ימצא בו נחת. כיוון שכך, אני בהחלט רואה בו ספר חלוצי, בוודאי בתחום הספרות התורנית הנשית, שעם כל התפתחותו בשנים האחרונות והספרים האיכותיים מאד שיצאו מתחת ידי נשים מוכשרות מאד, קשה להצביע על ספר שמגיע לרוחב היריעה שהספר הזה מגיע אליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה