לפני כמה ימים סיימתי לקרוא את ספרו החדש של הרב אוריאל עיטם, ראש ישיבת ההסדר בירוחם, "שערים למשנתו של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)".
הספר אמור להיות הראשון בסדרה שתיקרא "שערים", ותעסוק במשנתם של בעלי מחשבה שונים מהדורות האחרונים.
הרב אשכנזי לא זכה להדפיס בחייו את תורתו ומשנתו. אך הוא הותיר אחריו שיעורים מוקלטים רבים, הן בעברית והן בצרפתית (כולם עלו לרשת בשנים האחרונות באתר מניטו). משיעורים אלו הוציאו תלמידיו ומוקירי זכרו ספרים לאור.
עד שהגיע לידי ספר זה, הספקתי בשנים האחרונות לקרוא ספר אחד מאלו שיצאו לאור על ידי תלמידיו של הרב אשכנזי. התרשמתי מהרעיונות המחודשים, אך הרגשתי שהספר לא מקיף מספיק את הנושאים בהם הוא נוגע, ולא מציג משנה שלמה. לדידי, הספר "שערים" של הרב עיטם, ממלא את החסרון ההוא.
המחבר מלקט מתוך מכלול השיעורים הקיימים התייחסויות של הרב אשכנזי לנושאים מסוימים והוא עורך אותם ומציג אותם לקורא באופן שלם. בהחלט הייתי ממליץ למי שרוצה להכיר את משנתו של הרב אשכנזי להתחיל דווקא בספר זה, וממנו הוא יוכל לבחור להרחיב את ידיעותיו בהשקפתו של הרב ולפנות לספרים אחרים שיצאו לאור משיעוריו (או לשיעורים עצמם).
כאמור, מטרת הספר הוא הבהרת והנגשת משנתו של הרב אשכנזי, ולא בניתוח משנתו. אתן דוגמא אחת לאותה הבהרת משנתו של הרב אשכנזי, שמצאה חן בעיני. אחד הרעיונות של הרב אשכנזי הוא "חזרה לעבריות". הרב אשכנזי בנה תורה שלמה סביב מושג ה"עברי", אך אני סברתי שדווקא התליה במושג הזה היה קשה (לדוגמא, יונה הנביא האומר "עברי אנכי" - האם הוא מבטא את העבריות כפי שמתאר הרב אשכנזי את המושג הזה?). הרב עיטם, בספרו, כמעט ולא משתמש במושג "עברי". במקום זה הוא משתמש במונח אחר של הרב אשכנזי, שלהבנתי מבטא את אותו רעיון, והוא "תורת האב".
וכעת, אני מבקש לנצל את ההזדמנות הזאת שאנו עוסקים במשנת הרב אשכנזי כדי לדון בכמה מהרעיונות הנידונים בספר.
בשער הראשון בספר המחבר עוסק במוסר. הוא מבקר את הגדרת המוסר על פי קאנט, לפיו התנהגות מוסרית מוגדרת על פי איך האדם מבין את האופן שהוא היה רוצה שיהיה החוק הכללי. כלומר, על פי קאנט התנהגות מוסרית נידונה על פי המעשה (ולא על פי התוצאה). הוא גם מבקר את הגדרת המוסר כמעשה המוביל אל הטוב (כלומר, על פי התוצאה).
הרב אשכנזי מגדיר את המוסריות כ"יכולת האדם להכיר בזכותו של האחר להתקיים בעולם לצידו". לשיטתו, המוסר עצמו קיים בתוך האדם, אך ההגדרה מהו המעשה המוסרי נקבעת מחוץ לאדם, מהתורה, לדבריו "היהודי אינו קובע לעצמו את הערכים. לפי התורה יש מערכת ערכים עליונה שקובעת מה טוב ומה לא".
אני מקווה שאני משקף נכוחה את דעת הרב בסוגיא.
אם אכן כך הם פני הדברים, הרי שהזהות שהרב אשכנזי רואה בין מוסר לבין חוקי התורה היא אקסיומה בעיני הרב אשכנזי. אך האקסיומה הזאת אינה פשוטה לקבלה, לענ"ד.
כאמור, הרב אשכנזי מגדיר מוסר כ"נתינת מקום לאחר". על פי הגדרה זו, בתוספת ההנחה הקודמת שיש זהות בין מצוות התורה למוסר, עליו להסביר כיצד במצוות שאינן מצוות בין אדם לחבירו יש משום "נתינת מקום לאחר".
כדי להסביר זאת מחדש הרב שהאחר הוא הא-ל. ועוד יותר מזה, פעמים האחר הוא אני עצמי.
לכן, הוא מחלק את המצוות לשלוש קטגוריות: בין אדם לחבירו, בין אדם למקום, בין אדם לעצמו.
לאחר שתי התובנות הללו עולה מאליה השאלה: כיצד לדעת הרב אשכנזי צריך להתמודד עם מצוות שעל פניהן אינן מכירות בזכותו של האחר להתקיים בעולם לצידי. לדוגמא: מצוות מחיית עמלק.
לכאורה, ניתן להציע תשובה כזאת: מחיית עמלק היא מקרה של סתירה בין מצוות "בין אדם למקום" (מחיית עמלק) לבין מצוות "בין אדם לחבירו" (הערך המוסרי של נתינת מקום לזולת), ובמקרה כזה גובר הצורך של נתינת מקום לא-ל. אך האם תשובה מן הסוג הזה לא מעקר למעשה את בסיסו של העקרון המוסרי של נתינת מקום לאחר (כי צריך לתת מקום לאחר, רק במקרה שלא צריך לתת מקום לא-ל, ואולי גם לעצמי)? צ"ע.
