יום שני, 28 ביוני 2021

השמטת פירות שביעית בגינה שהגישה אליה דרך בית פרטי

 התורה מצווה להשמיט את גידולי שנת השמיטה (שמות פרק כג):

(י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: 

(יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ: 

במדרש ההלכה חז"ל הסבירו כך את המצוה (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ):

דבר אחר "והשביעית תשמטנה ונטשתה", מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים, הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים? תלמוד לומר "והשביעית תשמטנה - ונטשתה", מגיד, שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם.
כלומר, אל לו לאדם לעשות מעשי בעלות על גידולי השמיטה, אפילו אם מעשי הבעלות הללו נעשים על מנת לחלק את הגידולים לעניים. אלא, על הבעלים להפקיר את הגידולים. עד כדי כך, שהיה מקום לחשוב שעליו לפרוץ פרצות בגדר סביב השדה/כרם, אלא שמפני תיקון העולם חכמים גדרו ואמרו שאמנם אינו צריך לפרוץ פרצות, אך עליו לאפשר גישה לפירותיו. 

במנחת-חינוך על מצות השמטת הפירות (מצוה פד) הוא מביא ספק האם מדובר על חובת האדם להפקיר את פירותיו, או שההפקר הוא "אפקעתא דמלכא", הפקעה מאת אדון עולם:
ואני מסופק אי המצוה אקרקפתא דגברא הוא דרחמנא ציוהו להפקיר פירותיו בשביעית ומחויב לקיים להפקיר ואם מפקיר ה"ז הפקר אבל אם אינו מפקיר אינו מופקר ונהי דעובר על עשה מ"מ אינו הפקר רק עובר על גזירת השי"ת א"כ אין אחר רשאי ליטלו והרי הוא גזל ביד אחרים כ"ז שלא הפקיר. ומבואר בכ"מ ור"מ פ"ו מהמ"ע דשביעית פטור מן מעשר כיון דהוא הפקר והפקר פטור מן המעשר א"כ כ"ז שלא הפקיר כיון דל"ה הפקר חייב לעשר. א"ד הפקר זה א"צ הבעלים להפקיר רק הוא אפקעתא דמלכא שהוא ממילא הפקר רק אם נעל כרמו עובר על עשה זו והרי הוא גוזל הרבים אבל ממילא הוי הפקר אם כן פטור ממעשר בכ"ע. וכן אם אחר זכה בע"כ דבעלים הרי הוא שלו דזוכה מן הפקר אף דלא הפקירו הבעלים.
שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי במהרי"ט ח"א סי' מ"ב האריך וחלק על רבינו ב"י לענין פירות עכו"ם בקרקע עכו"ם ודעת הב"י דאינו אפקעתא דמלכא רק מצוה עליו ודעת המהרי"ט דהוא אפקעתא דמלכא וה"ר מפ' אין בין המודר דמבואר שם דרחמנא אפקרי' וכן בפ' המפקיד כו' נטושין בע"כ ע"ש.
לדברי המנחת-חינוך מדובר במחלוקת הכסף-משנה (מרן הבית-יוסף) והמהרי"ט. 
המנחת-חינוך מזכיר בדבריו שני נפקא-מינות למחלוקת זו:
1. האם הבעלים צריך לעשות פעולה אקטיבית כדי להפקיר את פירות השביעית, או שזה דבר שקורה ממילא, כל עוד הבעלים אינו נועל את שדהו.
2. האם פירות הגדלים בקרקעות גויים בשביעית הינם קדושים בקדושת שביעית. 

[לענין דעת הכסף-משנה, המנחת-חינוך מזכיר את פרק ו' מהלכות מתנות עניים. אני בעניותי אינני יודע למה כוונתו. 
הרמב"ם כותב שם (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה ה):
שנת השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני 
ולא מצאתי שם בכסף-משנה את מה שמצא שם המנחת-חינוך. אשמח שיאירו את עיני.]

לכאורה, גם המקרה שלנו, של חצר/גינה שהגישה היחידה אליו היא במעבר דרך בית פרטי, הינו נפקא-מינה למחלוקת אותו מביא המנחת-חינוך: 
אם אנו אומרים "אפקעתא דמלכא", הרי שבעל הגינה לא צריך לעשות מאומה. הפירות מופקרים ועומדים. לאפשר לאנשים לעבור דרך ביתו, נראה פשוט שהוא אינו מחוייב לעשות. 
לעומת זאת, אם הבעלים צריך לעשות מעשה אקטיבי להפקיר את פירותיו, הרי שנידרש למצוא מהו הפעולה האקטיבית שעליו לעשות על מנת להפקיר את פירותיו. גם במקרה כזה, נראה לא סביר לומר שהוא מחוייב לאפשר לאנשים זרים לעבור דרך ביתו הפרטי. 

בספרו פניני-הלכה שמיטה ויובל כותב הרב אליעזר מלמד שבפשטות יש לומר ששמיטה זו "אפקעתא דמלכא" (קישור):
בפשטות השדה נעשית הפקר מעצמה, שכך היא המצווה, וזו אפקעתא דמלכא (ב”מ לט, א). וכך מובן מדברי הראשונים והאחרונים (ראב”ד ור”ש משאנץ, מבי”ט א, יא; מהרי”ט א, מג; חת”ס או”ח סב; מהרש”ם ג, קא; ועוד רבים). אמנם במנ”ח פד כתב שיש בזה מחלוקת: למבי”ט הפירות הפקר מעצמם, ולב”י אינם הפקר מעצמם. אולם באמת הב”י לא הכריע כך. ולא יתכן שלב”י יצטרכו להפקיר במפורש, כאשר הראשונים והאחרונים לא כתבו זאת. ומרן הרב ביאר בדעתו שאין צריך להפקיר במפורש אלא שאם גדר את שדהו והראה בפועל שאינו מפקירו, אף שעבר על מצוות התורה, הפירות שגדלו בשדהו אינם הפקר (מבוא לשבה”א יא, משפט כהן פב).

הרב חיים קנייבסקי מביא בשם דודו, בעל החזון-איש שבמקום הצורך יש אפשרות לנעול את החצר (דרך אמונה - ציון ההלכה הלכות שמיטה ויובל פרק ד ס"ק (רצז)):

ושמענו בשם מרן שבמקום הצורך מותר לו לנעול הדלת ולכתוב שם פיתקא שכל מי שרוצה ליטול יכול לקבל המפתח בבית:

יוצא אם כן שאם בעל הגינה המדוברת (שהגישה דרך הבית) רוצה לחוש לשיטה האומרת שהבעלים צריך לעשות מעשה אקטיבי בהפקרת הפירות, הרי שהוא יכול לשים מחוץ לחצרו שלט המורה שהפירות הינם הפקר ושאפשר לתאם עם בעל הבית זמן שיתאפשר גישה לפירות. כאמור, אינני חושב שניתן לומר שיש חיוב על בעל הבית להכניסו לבית, ומבחינת בעל הבית יכול מבקש הפירות לטפס מעל הגדר המקיף את הגינה (בתיאום מראש) כדי לקבל גישה לפירות. או לחילופין, אם בית הגינה מעדיף שזרים לא יתפסו על גדרות הגינה שלו, הוא יהיה השליח שלהם לקטוף את הפירות ולהושיט להם אותם. 

פתרון אחר יכול להיות שבעל הגינה יקטוף את הפירות מהעץ ויניח אותם במקום ציבורי עם שלט שמדובר בפירות שביעית וכל הרוצה יבוא וייטול. 

אחד מידידי שלח לי את העמוד הבא, כמדומני מספר הליכות שמיטה של הרב אופיר מלכא:


ראו שם בהערה שהמחבר אינו ממליץ לעשות זאת. בעיניו מדובר בקולא. לענ"ד במקרה שלנו, של גינה שהגישה אליה עוברת בבית פרטי, מדובר דווקא בהידור. 

אין תגובות: