נסיבות מותו של הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל

 לפני כ10 שנים פרסמתי כאן רשומה קצרה אודות נסיבות פטירתו של הרב עמיאל, רבה של תל-אביב לפני קום המדינה. 

לפני כ4 שנים הגיב לרשומה ההיא אחד הקוראים, נתנאל, שמצא מאמר של הרב עמיאל כנגד ההנהגה הרבנית החרדית (שאפשר לראות כאן), שעורר את חמתם של חסידי גור (כפי שאפשר לראות כאן). 

כעת הגיע לידי עבודת הדוקטורט של הרב יגאל ללום על "קווים למשנתו המשפטית של הרב משה אביגדור עמיאל" (אונ' בר-אילן, תמוז תשע"ה), בו מופיע נספח על "נסיבות פטירתו של הרב עמיאל". הממצאים בנספח זה מבוססים על עבודת מחקר של ר' שמואל ברום. 

המאמר אותו מצא נתנאל אינו מוזכר בעבודה זו, אלא מאמר אחר שהתפרסם בצורה אנונימית ושלדעת החוקרים יוחסה ע"י חסידי גור לרב עמיאל. 

הנה הדברים לפניכם (בתודה לרב ללום שאישר לי לפרסמם):

[גם התרגשתי שבעבודת הדוקטורט מצוטטת עבודת סמינריון של מו"ר הרב אליעזר הללה ז"ל על תורת המשפט ההלכתית של הרב עמיאל]

רבנים, מלחמות ותנ"ך

למי מכם שנמאס לחלוטין מהנושא הזה - אשתדל בהמשך השבוע לגוון קצת יותר

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בשבועות האחרונים נחשפנו כולנו לפולמוס חדש בנוגע לתוכנית הלימודים בתנ"ך בחינוך הממלכתי-דתי. מכיוון שהטור הזה עוסק ברבנים וברבנות, ומכיוון שהפולמוס החדש מובל על ידי רבנים שונים, אני מבקש להעלות מספר שאלות בנוגע לתכני הפולמוס.
1. התורה לימדה: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" – צריך לשמוע את שני הצדדים. כמה מבין הרבנים שהוציאו הודעות גינוי נלהבות, אכן שמעו את הצד שכנגד? ניחא, אם הרבנים היו מגיעים לחומרים ה"מרשיעים" בעצמם וזועקים על כך. אך כשנוצר הרושם שמאן דהוא הנגיש בפניהם את החומרים, וברור שאותו מאן דהוא מובל על ידי אינטרסים, בין אם אלה נגיעות אישיות למיניהן, ובין אם זו נגיעה אידיאולוגית, כיצד אפשר לחרוץ את הדין מבלי לשמוע איזה שהוא גורם מהצד השני?
2. המצב כיום הוא, שיש רבנים גדולים התומכים בתוכנית החדשה ואף היו בין המתווים שלה, ויש רבנים גדולים המתנגדים נחרצות לתוכנית החדשה. מה אמור לעשות היהודי הפשוט, איזה משה זוכמיר, שקורא על הפולמוס בעלוני השבת או באתר 'כיפה'? האם מצפים ממנו להוציא את הדוסומטר שלו ולראות למי מהרבנים יש זקן גדול יותר? לבדוק מי מהם מקפיד ללכת עם גרביים גם במקלחת? איזה כלים יש בידי אותו בעל-בית כדי לחוות דעה על המתרחש בפולמוס הזה?
האם מצפים ממנו להשוות בין הסופרלטיבים המשמשים את הכותבים השונים? לדוגמא, אם צד אחד כותב "הזדעזענו זעזוע עמוק", אז נקבע שהם מנצחים, עד שהצד השני לא יכתוב סופרלטיב גדול יותר, לדוגמא "עלז ושמח לבנו מאד". אני מניח שלכולנו ברור שלא זו הדרך. אז מה בדיוק אמור לעשות אותו משה זוכמיר עם הפולמוס הזה? כיצד עליו להחליט עם מי הצדק?
3. בעוד כשבוע נוכל לשמוע את כל הרבנים שהתבטאו בפולמוס הזה מוסרים שיעורים על אותו "ההוא גברא" שלא הסכים שבר-קמצא ישהה במסיבתו. מן הסתם, באותו שיעור יצטטו גם מדברי הרב זצ"ל על כך שבית המקדש יבנה באהבת חינם.
יהיו שיאמרו, שאין קשר בין הדברים, הרי אפשר גם לאהוב מישהו וגם לחלוק עליו. זה בודאי נכון, אך בפולמוס הנוכחי, כשרבנים מכונים ע"י חבריהם בשמות גנאי וסימן שאלה מוצב על יראת השמים שלהם, אנחנו הרבה יותר קרובים לקמצא ובר-קמצא מאשר למחלוקת בית הלל ובית שמאי.
4. חלק ניכר מהרבנים שפטו את התוכנית החדשה על פי מאמרים שעלו באתר אינטרנט שבו יש מאמרי העשרה למורים. ספר, כידוע לכולנו, לא שופטים על פי הכריכה שלו, האם זה הגיוני לשפוט תוכנית לימודים על פי מאמרים באתר אינטרנט עם חומרי העשרה המיועדים למורים?
הגדילו לעשות חלק מהרבנים כשכתבו: "אמנם הרבה חומרים נמחקו מהאתר, אבל הבאת חומרים פסולים כאלה מעידה על הכוונות האמתיות של מחברי התכנית". ילמדונו רבותינו, זאת – מניין לכם?
5. צריך לשים את הדברים על השולחן. מושא המתקפה איננה רק המפמ"רית החדשה, אלא רבנים מסוימים ששיטתם בלימוד תנ"ך אינה עריבה לחיכם של רבנים אחרים. רק כך ניתן להסביר את המתקפה על מאמרים באתר ברשת דווקא ולא על התוכנית עצמה. רק כך ניתן להסביר את פרסום מכתבו של הרב צפניה דרורי התוקף מאמרים של הרב יעקב מדן, אחד מתומכי וממתווי התוכנית החדשה, ושל הרב אלחנן סמט.
אך מה בעצם רוצים התוקפים לומר? האם לדעתם יש איסור ללמוד בישיבות בהם מלמדים הרב מדן והרב סמט, ביניהם חלק מהישיבות הגדולות במגזר? האם ספריו של הרב סמט, שבעה כרכים של עיונים, פסולים לבוא בקהל ארון הספרים היהודי והישיבתי, לדעתם? אם כבר פתחנו את הנושא של לימוד התנ"ך, מדוע שהמתנגדים לדרך לא יאמרו בדיוק למה הם מתנגדים? האם אפשר, לדוגמא, לשבת בכינוס אחדות של רבני הציונות הדתית ולרקוד באותו מעגל עם ראשי ישיבת הר-עציון, שהרב מדן הוא אחד מהם ושמכללת הרצוג חוסה בצילה?
6. כאמור, אין לי ספק שהיעד המרכזי להתקפה הנוכחית הם רבנים חשובים. עם זאת, עשרות מורים ומורות ישבו וכתבו תוכנית ללימוד תנ"ך. הם עשו זאת מתוך אהבת תורה, ורצון להאהיבה על התלמידים.
הייתכן וכל כך הרבה מורים ומורות לתנ"ך הינם כופרים חסרי דעת וחסרי יראת אלקים ואנחנו אפילו לא ידענו על כך עד עתה? אפילו אם נאמר שנעשו טעויות, האם כך רבנים שהם ממנהיגי הציבור שלנו מתייחסים לציבור שלהם? זו הדרך לתקן טעויות? להאשים כל כך הרבה נשים ואנשים יראי שמיים בכפירה?
7. לסיום אני רק רוצה להבהיר, שאם מישהו מגיע למסקנה מתוך דברי שמי מהרבנים טעה בהצטרפותו למתקפה על התוכנית החדשה, אין זה נכון. כמו שגיבורי התנ"ך מעולם לא טעו, כך גם הרבנים לא טועים.
בבניין ירושלים ננוחם ולא יתקיים בנו עוד "בכל רחובות מספד ובכל חוצות יאמרו הו הו" (עמוס ה').

מחלוקת ואהבה - אביי ורבא

הגמרא בברכות נו ע"א, בסוגית האגדתא אודות פתרון חלומות מביאה סיפור ארוך על אביי ורבא שהיו חולמים חלומות זהים והגיעו יחד לאותו פותר חלומות שהיה פותר לאביי באופן חיובי ולרבא באופן שלילי.
הרב קוק בעין איה מתייחס לעובדה המפתיעה ששני האמוראים חלמו את אותם החלומות (קישור):
שיווי הדיעות וההתחברות של הריעות הנפלאה בשני הצדיקים הללו, פעלה על נפשותיהם שווי מופלא כ"כ עד שגם רגשותיהם הפנימיים וציוריהם המדמים היו ג"כ באופן שוה. ע"כ הי' גם לחלומותיהם סגנון אחד, זאת היא פעולת האהבה הנפלאה שיכולה להמצא בנפשות זכות כשפוגשות בערך שיווי של השקפות נעלות.

דברים אלו של הרב קוק הם חידוש גדול. שכן דווקא על ברי הפלוגתא הידועים אביי ורבא, היינו חושבים לומר שכשם שדעותיהם שונות כך חלומותיהם יהיו שונים.
בפרק ז' של ברכות הרב קוק מאריך על ההבדל בגישה שבין אביי ורבא, בין היתר הוא כותב כך (קישור):
רבא ...היתה נטייתו אל שקידת התורה ודרישת כל אמת בפרטיהם המוגבלים ובזה יבא להכרת קונו יתברך, ...ובזה יבא אל המנוחה והתעודה הרוממה. אביי אמנם שאף אל הרחבת הידיעה בההכרה הפנימית שמתנשאת אל למעלה מכל גבול

ועל אף השוני הגדול בגישות של שני ברי הפלוגתא, אביי ורבא, הרב קוק מחדש כאן שבסופו של דבר שבגלל האהבה הנפלאה שהיתה שרוייה בין שני בעלי הנפשות הזכות הללו גם חלומותיהם היו בסגנון אחד.

נקודה למחשבה בעקבות מחלוקות ימינו.

תלמידי חכמים מרבים שלום

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

אחד מהדברים המעסיקים את מרבית רבני הקהילות בימים אלו, הוא פרסום הנחיות לקראת צום יום הכיפורים עבור נשים מניקות ומעוברות. למי שאינו מתמצא, ההנחיות אמורות להתוות בקווים כלליים מי פטור לחלוטין מצום, מי צם למחצה - ושותה או אוכל בשיעורים, ומי מחוייב לצום כמו כל אחד אחר מישראל.

בבואי לפרסם השנה את ההנחיות לבני קהילתי, או ליתר דיוק לנשות קהילתי, עלתה בליבי דילמה. בית הכנסת שלי נמצא בצמוד לבית כנסת נוסף שאף בו מכהן רב ואף הוא מפרסם הנחיות לבני קהילתו. ביודעי את הרב השכן ובהכירי את רבותיו אני יודע שהנחיותיו מקילות בהרבה מהנחיותי שלי, או ליתר דיוק מקילות בהלכות יום כיפור ומחמירות בהלכות פיקוח נפש. כעת, מה עלי לעשות? האם עלי לפרסם את הנחיותי כפי שאני למדתי מרבותי ולהתעלם לחלוטין מההנחיות האחרות שמפרסם שכני? האם עלי להתייחס להנחיותיו ולהסביר מדוע לדעתי יש לנהוג אחרת? באם אבחר להתייחס האם זה לא יבלבל יותר את הציבור מאשר יפשט? בסופו של דבר הרצון הוא שההנחיות יהיו פשוטות ככל האפשר.

אחת הדילמות הקשות שרבנים צעירים בחו"ל, בארה"ב במיוחד, מתמודדים איתה, זו "דילמת הרב הקונסרבטיבי". נאמר לדוגמא שאחד מבני הקהילה ממשפחת כהנים מודיע לרב שהוא עומד להתחתן לגרושה או לגיורת, אשה שלכהן אסור להתחתן איתה. עומדות בפני הרב שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא לנסות למצוא פתרון הלכתי דחוק ביותר המבוסס על כך שהכהנים בימינו אינם מיוחסים אלא הינם רק כהני חזקה. על ידי פתרון מהסוג הזה יוכל הרב להשאיר את הכהן בתוך הקהילה היהודית האורתודוקסית. לא בטוח אם הרב יוכל לישון בלילות אחרי פתרון מהסוג הזה. מאידך, הוא יכול לנסות לשכנע את הכהן לבטל את אירוסיו ולהודיע לו באופן נחרץ שהוא לא יהיה מוכן לחתן אותם. יש אמנם סיכוי זעיר שהחתן יעזוב את ארוסתו, אך רוב הסיכויים הם שהוא פשוט ילך וידפוק על דלתו של הרב הקונסרבטיבי שישמח לערוך להם את החופה כדת משה וJTS. ברור שאם הרב הקונסרבטיבי לא היה קיים הדילמה היתה הרבה פחות קשה, כי הסיכוי שבני הזוג יעזבו לחלוטין את יהדותם ויתחתנו בטקס אזרחי לחלוטין הוא נמוך בהרבה מהסיכוי שילכו לקהילה הקונסרבטיבית השכנה.

דילמה דומה קיימת בכל הקשור לגיורים בחו"ל. כל בית דין אורתודוקסי יודע שדחיית גיור פירושה מסירת גיור לבית דין קונסרבטיבי או רפורמי.

האם יש קשר בין הדילמה שלי לבין "דילמת הרב הקונסרבטיבי"? כן ולא.

בשתי הדילמות החלטתו של הרב מושפעת מרבנים וקהילות אחרות. הרב פועל בתנאים לא אופטימליים, מצב שהרב היה מעדיף שיהיה אחרת. גם אי אפשר להתעלם מכך שבעצם נוכחותו של הרב המקל יותר, מופעל לחץ על הרב המחמיר יותר להקל את עמדותיו ופסיקותיו.

עם זאת, ישנו הבדל קריטי בין הדילמות. ההבדל נעוץ בכך שבארץ ב"ה אין כמעט רבנים של התנועה הקונסרבטיבית, ובמקומות שיש כאלו הם ממש לא מהוים איום על הרב או הקהילה הדתית. בחוץ לארץ אדם שיעדיף שלא להתחתן במסגרת אורתודוקסית, כנראה גם לא ישלח את ילדיו להתחנך במוסדות החינוך של הקהילה ובזה הקהילה הפסידה משפחה יהודית. בארץ, אין חשש כזה. גם אדם שיבחר להשתייך לקהילה דתית אחרת, משום שהרב שם מתיר דברים שאף רב אחר באזור לא מתיר, עדיין ימשיך לשלוח את ילדיו למוסדות חינוך דתיים.

בארץ הנושאים החלוקים בין הקהילות, שיכולים להוות מקור ללחץ מהסוג הזה, משתנים ומגוונים. זה יכול להיות אורך ומהירות התפילה, הקפדה על שקט בתפילה, גובה ושקיפות המחיצה, שיתוף נשים בעבודת ה' הציבורית, קיום סליחות בשעות נוחות, הקפדה על לבוש מסויים לבאי/ות בית הכנסת ועוד ועוד. המכנה המשותף לכל הנושאים הללו הוא שעם כל הגיוון וההטרוגניות, הקהילות עדיין מגדירות את עצמן כדתיות ומחנכות את ילדיהן לשמירת תורה ומצוות.

אף על פי כן, כולנו חווינו בשנים האחרונות כיצד ההבדלים הללו בהשקפה ובהנהגה יכולים לגרום לפילוגים, החרמות, האשמות והפחדות. האם יש סיבה לקוטביות הזו? האם באמת יש הצדקה לצאת למלחמת חרמה כנגד רבנים המורים אחרת מהמקובל? אין זה אומר שאין כלל גבולות, בודאי שמי שמנהיג עצמו כראש כת עבר את הגבול, אבל האם תמיד הגבולות היו ברורים לכל מי שנוקט באותן דרכי התגוננות או התקפה?

אני בטוח שיש הסבורים שכשתקום הסנהדרין לא יהיה יותר שום מקום לשינויים בהנהגה הדתית ממקום למקום. אני דווקא סבור שהסנהדרין תעדיף להשאיר מצב שבו בדברים הפעוטים ההנהגה המקומית תמשיך לתת מענה לצרכים המקומיים, ורק בדברים המהותיים יחליטו על הנהגה אחידה, ומשנת "מקום שנהגו" לא תזוז ממקומה.

אני מאחל לכולנו שבשנה הקרובה נדע לעשות את ההבחנה בין הדברים המהותיים לבין הדברים הפעוטים ונשכיל לקדש את מלחמותינו על הנושאים החשובים באמת.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".

נ.ב. מכיוון שהזכרנו את הוראות הרב לנשים לקראת יום הכיפורים, הנה לכם עוד שאלה למחשבה. כל רב שמפרסם הוראות מוסיף בהם שעדיף שאדם יטפל בילדיו ויאפשר לאשתו לצום ויתפלל ביחידות מאשר יתפלל בציבור בבית הכנסת ואשתו תצטרך להימנע מלצום. האם ראיתם פעם רב שנהג כך למעשה? מה הייתם אומרים אם הרב בבית הכנסת שלכם היה מגיע לבית הכנסת רק לתפילת כל-נדרי ונעילה בגלל שהוא מסייע לאשתו?

מחלוקות בין רבנים

לפני קצת יותר משבועיים התקיים בירושלים כנס הקיץ של ארגון רבני צהר. מראש תכננתי להשתתף רק במושב אחד, ובסוף יצא שהקפיצו אותי ולא יכלתי להשאר אפילו עד לסופו של אותו מושב. המושב המדובר היה מושב סגור לרבנים שבו התקיים מעין דיון פתוח, בהנחיית הרב אלישע אבינר ראש כולל בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים ורב קהילה ותיק במקום. הנושא היה המחלוקות בין הרבנים בציבור הציוני-דתי. הרב אלישע אבינר נתן מספר דוגמאות למחלוקות שיש בתוך הציבור שלנו וכיצד מחלוקות הרבנים משתקפים אל הנוער ואל הסביבה. אחת הדוגמאות היתה שישנם רבנים שאינם מוכנים לקחת חלק בצהר, ולעומתם ישנם רבנים החברים בצהר, ולדבריו, משלמים מחיר אישי על השתייכותם לארגון. דוגמא אחרת היתה כינוס ראשי ישיבות ההסדר לאחר פרשת הר-ברכה וחלק מהתגובות שהגיעו מהשטח אחר כך שדברו על כך שראשי הישיבות (כ40 במספר) לא פעלו על פי דעת תורה.
[אני חושב שאפשר להוסיף כדוגמא גם את הכתבה הזאת מהעיתון 'בשבע' שהתפרסמה בשבת האחרונה. בכתבה זו, דומני שהעיתון בשבע שבר שיאים שליליים של חוסר-פתיחות, קבלת דעת האחר וכבוד לרבנים שחושבים מעט אחרת מקו העיתון. וכפי שאמר הרב אלישע אבינר לכתבת: התכנית מיועדת לר"מים וראשי ישיבות, בכירי הרבנים והמחנכים של הציבור הדתי, אם עליהם אנחנו לא סומכים שיש להם ראש על הכתפיים, אז על מי כן נסמוך? אם לא סומכים עליהם, אפשר לסגור את הישיבות עכשיו.]
בכל מקרה, אני חושב שאפשר לחלק את הדעות שעלו לשניים (כאמור, לא הייתי עד הסוף כך שיכול להיות שפספסתי משהו חשוב אך זה הרושם שנשאר בי). היו כאלו שטענו שזה רק טבעי שיהיו מחלוקות, ואולי זה אפילו טוב שיש מחלוקות כי כך מתבררים עניינים חשובים, אמנם הלהבות לפעמים מגיעים לגבהים לא רצויים אבל אין מה לעשות, הציבור הוא כל כך מגוון ויש בתי מדרש שונים וברור שיהיו דעות שונות ואף מנוגדות בתוך הציבור ובקרב רבניו. מנגד, הקבוצה השנייה טענה שמזמן עברנו את גבול הטעם הטוב ואנחנו נמצאים כיום במקום שיש זלזול מוחלט בין הרבנים מהמחנות השונים.
כמה ימים לאחר הכנס נפל לידי אגרת שכתב ה'חפץ-חיים' למרן הרב קוק בעניין מחלוקות הרבנים בארץ ישראל (אינני יודע היכן הוא נדפס, מן הסתם חלק מן הקוראים יוכלו להעיר את עיני):
בעז"ה יום ד' שלח תרפ"ג לפ"ק אל כבוד הרב הגאון הגדול י"א וכו' וכו' כקש"ת מו"ה אכרהם יצחק הכהן קוק נ"י אחד"ש הדר"ג...
והנה יש לי צער גדול אמרתי אשיחה וירוח לי, והוא מענין המחלוקת שנתהוה בא"י, אר"י מקודשת אצל כלל ישראל וכאשר נשמע ששם יש מחלוקת, ובפרט בין גדולי ישראל מתחלל שם שמים עי"ז מאוד, ואין מן הצורך להאריך בדבר העון הגדול הזה, כדאיתא ביומא דף פ"ז. ורבינו אליעזר ממ"ן בספר יראים שלו כשמגיע ללאו זה אומר, מקרא זה נוקב ויורד עד התהום עיי"ש שמאריך בזה מאוד וגם חז"ל אמרו אין מקיפין בחילול השם. ואפי' אנשים קדושי עליון שמתברר אצלם שהדין עמהם וגם הקב"ה תובע עבור עלבונם מהצד שכנגדם אפ"ה לבסוף נתבעים גם מאתם, כמו שמצינו שהיה שאול רודף את דוד בחנם ורדף עמו לחייו, ואפ"ה לבסוף א"ל הקב"ה לדוד עד מתי יהיה העון הזה טמון בידך על ידך נטרד דואג האדומי, על ידך נהרג שאול ושלשת בניו, והוצרך לקבל עליו יסורין לא עליכם כמו שאמרו חז"ל. וע"כ ידיד נפשי מאז ומקדם התחזקו והתחזקו לרדוף אחרי השלום למען כבוד ד' ותורתו, ולמען כבוד א"י שלא תתבזה בעיני כל העולם. ובוכות זה יאריך הקב"ה ימיכם כדאיתא בר"ה דף י"ח שאמר הקב"ה לפמליא של מעלה אודות רב הונה בריה דרב יהושע הואיל ולא מוקים במיליה לא תוקמו בהדיה.
ותזכו לכל טוב בזה ובבא כחפצכם וכחפץ ידידכם מאז
הצעיר שבכהונה ישראל מאיר הכהן
באיזה קבוצה הייתם שמים את החפץ-חיים?
[גם בעל הבלוג הזה מתחבט מעט מאז הדיון הזה היכן עובר הגבול שבין עמידה איתנה על אמיתתה של תורה לבין חרחור ריב ומחלוקת. אתם מוזמנים לחוות את דעתכם גם בנושא זה.]

המחלוקת שהביאה לפטירתו של הרב עמיאל

בתחילת הספר "המידות לחקר ההלכה" של הג"ר משה אביגדור עמיאל זצ"ל (תרמ"ב - תש"ו), רבה של תל-אביב, בהוצאת מוסד הרב קוק מובאים תולדות המחבר שכתב הרב יהודה סג"ל זצ"ל. כך מתואר פטירתו של הרב:
הוא היה מהיר לשון ולא פעם התקיף את מתנגדיו מעל גבי הבימה ובעיתונות. והנה באו כמה חמומי מוח והתקיפו אותו, בעמדו לפני הציבור בדרשה בבהכ"נ הגדול. השמש נזדרז ועלה וסטר על לחיים של המתקיפים, הציבור התעורר והגיב, והללו ברחו להם. שוטרים רצו לאסרם אבל הוא מנעם. לאחר זמן, בשבת הגדול, באמצע הדרשה לפני קהל מאות רבות, ביניהם הרבה ת"ח שוב באו כמה אנשים תקיפים שעלו על הבימה וקראוהו בשמות גנאי. הדבר קומם והסעיר את הציבור וגם אותו עד שקיבל התקף לב. קמה בהלה והציבור התרגש מאד, ושוטרים באו בעת שהללו ברחו לנפשם. ואולם הוא הגיע עד שערי מוות ובמוצאי שבת כבר לא נותר בין החיים.

ניסיתי לשוטט ולחפש קצת יותר אינפורמציה על טיב המחלוקת המוזכרת כאן. הדבר היחיד שמצאתי זה הפסקה הבאה מהערך הויקיפדי על הרב שך (קישור):
בשנותיו הראשונות בארץ שימש הרב שך כר"מ בישיבת היישוב החדש, שהייתה ישיבה תיכונית בתל אביב. לאחר תקופה קצרה פנה הרב שך לרב אברהם ישעיה קרליץ, "החזון איש", ששימש באותם הימים כסמכות חשובה בציבור הליטאי, בשאלה, מדוע הוא חש שתמהים עליו על הוראתו בישיבת "היישוב החדש". ה"חזון איש" השיב לו כי אכן עליו להפסיק את ההוראה שם, עקב ביקורתם של ה"חזון איש" ורבנים חרדיים נוספים על ראש הישיבה דאז, הרב משה אביגדור עמיאל, רבה של תל אביב. לאחר שעזב את ישיבת "היישוב החדש" כיהן כר"מ בישיבת נובהרדוק בירושלים, ולבקשת דודו הרב מלצר כיהן לאחר מכן כר"מ בישיבת הדרום ברחובות. באותו זמן למד אצלו בישיבה קרובו (מצד אשתו) הרב יהודה עמיטל, שלאחר שנים היה שם לר"מ.

[אגב, בשיטוטי הגעתי לאתר האינטרנט של הרבנות תל-אביב, בו יש ביוגרפיה קצרה על כל אחד מרבני תל-אביב באופן הבא: הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל, הרב שלמה אהרונסון ז"ל, הרב משה אביגדור עמיאל ז"ל, הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל, הרב איסר יהודה אונטרמן ז"ל, הרב עובדיה יוסף שליט"א, הרב שלמה גורן ז"ל, הרב יצחק ידידיה פרנקל ז"ל, הרב חיים דוד הלוי ז"ל, הרב שלמה משה עמאר שליט"א ומרן הרב ישראל מאיר לאו שליט"א].

אם למישהו יש יותר מידע על דבר המחלוקת שהביאה לפטירתו של הרב עמיאל, אשמח לשמוע.

אגב, באותה מהדורה של הספר מובאים גם צילומים של מכתבים מגדולי ישראל לרב עמיאל. אחד מהם הוא מכתב מראש ישיבת מיר הג"ר אליעזר יהודה פינקל הפונה של הרב עמיאל, בהיותו עדיין באנטוורפן שיקבל למשרת ר"מ בישיבתו את הרב שמחה וסרמן, בנו של הרב אלחנן וסרמן. זה מעניין משום שהרב עמיאל היה קשור מאד למזרחי וחוץ מישיבה הוא הקים גם בית ספר תחכמוני באנטוורפן. לעומתו, הרב אלחנן וסרמן נתפס כמי שסלד מכל מה שהיה קשור לציונות ולהכנסת לימודי חול לתוכניות הלימודים בבתי הספר.

שימוש חוזר בבולי דואר

ר' אליהו לוין מירושלים הפנה את תשומת לבי למחלוקת מעניינת בשו"תים שהתפרסמו באתר ישיבה בנושא שימוש חוזר בבולים.

התשובה הראשונה של הרב יעקב אריאל (לינק):
שאלה:זה זמן מה שרשות הדואר לא מחתימה בולים על מעטפות גדולות, אלא רק על רגילות. כפועל יוצא, אנשים מקבלים מעטפה גדולה עם בולים שלמים שניתן לשלוח אותם שוב.מה הדין?
תשובה:בול ששימש למשלוח מילא את תפקידו ואין להשתמש בו שנית.

התשובה השנייה, החולקת להלכה על תשובתו של הרב אריאל, של הרב דב ליאור (לינק):
שאלה:קיבלתי בדואר חבילה מחבר, והיו עליה בולים. להפתעתי הרבה ראיתי שהבולים אינם חתומים בחותמת הדואר, דבר המקנה לי את האפשרות להשתמש בהם פעם נוספת. התייעצתי עם חבר, והעלינו מספר סברות להיתר או איסור לשימוש בבולים אלו. אשמח לשמוע את פסקי הרבנים בנושא.
תשובה:אם פקיד הדואר לא החתים את המעטפות זו בעיה של הדואר והדבר דומה לאדם שמצא מציאה ברחוב. לכן להלכה נראה שמותר לך להשתמש בבולים. הרי מה ההבדל בין זה לבין אם מצא ברחוב מעטפה מבויילת שמותר לו להשתמש בה היות והבעלים התייאשו? אף כאן פקיד הדואר כנראה שכח ומן השמים זיכו לו, לכן מצד עיקר הדין מותר לו להשתמש.
אמנם זו לא מידת חסידות. מצד מידת חסידות, מסופר על גדולי ישראל כששלחו מכתב על ידי שליח שלהם, שילמו בכל זאת למלכות דמי המשלוח כאילו היו שולחים על ידיהם. לכן מצד מידת חסידות יש מקום לשלם.

לא כל כך ברורה לי סברתו של הרב ליאור. מה הפירוש "מן השמים זיכו לו"? פקיד הדואר או המכונה שלא החתים את דבר הדואר פשע ללא ידיעת בעל הבית שלו שמן הסתם לא מוחל על דבר זה. מי הוא בכלל הבעלים של רשות הדואר - אולי הציבור כולו? אם למי מהקוראים יש הסבר מניח את הדעת - בבקשה שישתף אותנו.
גם הסיפור על גדולי ישראל ששילמו מיוזמתם דמי דואר כאשר הם לא השתמשו בשירות הממלכתי, קצת צריך עיון. מדוע גדולי ישראל אלה ראו צורך בכך? שמעתי פעם שהיה בתקופה המדוברת חוק שאסור לשלוח דברי דואר כי אם ע"י השרות הממלכתי - אך האם יש ראיות הסטוריות לטענה זו?